המוכר להקדש וכו'. זה למד רבינו ז"ל מן המשנה דערכין שאמרו אם חזר בו שהיו מוכרים אותה בשוייה ונפרעים משל האומר בה עשר את המותר והביאה רבינו ז"ל פ"ח מהלכות ערכין, ובאמת שהיה לו להביאה כאן להודיענו דכשהקדיש מוכר באמירה לבד קנה ואינו כשאר הדיוטות כמו שהביא כאן כשהקדיש לוקח דאינו יכול לחזור אלא שסמך כאן על מ"ש שם:

נכסי יתומים הרי הם כהקדש וכו'. וא"ת היכא שמשכו מהם פירות והוקרו אמאי אמרת חוזרין בהם הא רעה היא להם דלא ירצו למשוך מהם פירות דדילמא יתייקרו ויחזרו דהא אם הוזלו אינם יכולים הלוקחים לחזור. וי"ל דאין זה פסידא להם דהלוקח שירצה ליקח טרח ומייתי זוזי וזבין אבל כשהם לוקחים הוא פסידא להם. וא"ת בהקדש אמאי לא חיישת שיהא רעה להקדש דומיא דיתומים וי"ל דבהקדש אין לחוש דהעולם לא יפרשו מן הקדש דהיא מצוה להם ליהנות להקדש. וא"ת אמאי לא אמרינן בהקדש דכשנתנו הדמים ולא משכו הפירות דאם הוקרו המוכרים חוזרים בהם משום דלא יאמרו להקדש נשרפו חטיך בעליה. י"ל דודאי לא מצינן למימר כן דאם יאמר נשרפו חיטיך בעליה יאמר לא יהא כח הדיוט חמור מכחן ואע"ג דביתומים לא אמרינן הכי משום דהא בהא תליא כדכתב שם רש"י ז"ל מ"מ שאני הקדש החמור. ומה שקשה עוד על אלו הבבות הקשו שם התוס' ורש"י ז"ל ותירצו הקושיות: