הואיל ורוב נשים בתולות נשאות וכתובה מדבריהם. קשה דאיך נתן הטעם מפני שכתובה מדבריהם אדרבא כיון דמן התורה אינו חייב כתובה ומדרבנן בלבד היא לא היה להם להחמיר כל כך ולומר שאפילו בגדול שיעיד מה שראה בקטנותו שיהא נאמן להוציא ממון שמן התורה אינו חייב בו, וכה"ג הקשה הרב כ"מ בפ"ג גבי קיום שטרות מדבריהם דלרבינו הוי איפכא דכיון דמן התורה אינו מועיל אפי' קיום היה לנו להחמיר ולא להקל, גם הר"ן ז"ל גבי מ"ש רבינו לקמן או לדחותו ממנה כתב דאין כוונתו לומר דמי שהוחזק בכשרות נאמן התינוק בכך דאם כן יותר היה ראוי לדחותו מתרומה של תורה ודומה להך קושיא דהקשיתי כאן וצ"ע:

הכותב כל נכסיו לשני בני אדם וכו'. הרב הנמוקי בסוף פ"ק דמכות כתב בשם הרמ"ה דדקדק מההוא עובדא שם (דף ז'.) דאילעי וטוביה קריבי דערבא הוו דאמר שם טעמא דאי ליתיה ללוה בתר ערבא אזיל משמע הא לאו הכי כשרים אלמא כתב נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה כשרים להעיד לרחוק ע"כ וזו קושיא על רבינו שסובר בהפך. ונ"ל לתרץ ההיא עובדא דאיירי בעדי הלואה כדפירש"י ז"ל דבאו להעיד שזה לוה מזה ויצא ערב ובהא ודאי סברא הוא דלהימנו לגבי לוה אליבא דכ"ע וכדכתב הרמב"ן ז"ל הטעם בספר המלחמות וז"ל וכי העדים שאמרו מעידים אנו בראובן שהלוה לשמעון מנה וללוי מנה ונמצאו קרובים אצל לוי מי לא מהימני לגבי שמעון וכו' ומפני זה הטעם דחה פירוש זה דלא איירי בעדי הלואה אבל רבינו סובר דאיירי בעדי הלואה ומפני שיש טעם זה הוצרכו בגמ' לומר דאי לאו לוה בתר ערבא אזיל ומפני כך פסולים דאם לא היה שם טעם זה בלאו הכי פסולים משום דאית ליה לרבינו דכותב נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לאחד דפסולים לשניהם: