שקיום שטרות מדבריהם וכו'. לשון זה קשה בעיני דבפ"ג לא קאמר אלא שתקנו רבנן שחותכין דיני ממונות ע"פ שטר כדי שלא תנעול דלת בפני לוין שאין אדם מלוה לחבירו אם יודע ששטר לא מועיל לו כלום אלא צריך לעולם להביא עדיו לב"ד ואולי לפעמים לא ימצאו שילכו או שימותו אבל מה שתקנו אחר כן שלא יועיל השטר בלא קיום אין זה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין שלא נעשה אלא שלא יזייף כל אחד שטר ויגבה מחבירו בשטר מזוייף ומה ענין תקנת השטר שלא יועיל בלא קיום לענין שלא תנעול דלת בפני לוין. ואולי יש לומר דאם לא היה הקיום לא היו אומרים שהשטר יועיל מפני שמא יבא כל אדם לזייף וכיון דהקיום לצורך השטר כדי שיועיל והשטר עצמו נתקן כדי שלא תנעול דלת הוי כאילו הקיום עצמו נעשה כדי שלא תנעול דלת:

ולפיכך אין מקיימין השטרות בלילה וכו'. כלומר מפני שהוא דין ואע"פ שיש דרכים שאין בהם קבלת העדות כגון היכא שהדיינים מכירים החתימות או שחתמו בפניהם מ"מ כיון שהוא דין לא יקיים בלילה אבל הרכ"מ כתב בפרק ג' מהלכות סנהדרין דהטעם הוא מפני שהוא קבלת עדות והוצרך לתרץ לאותם הדרכים שאין בהם קבלת עדות דמכל מקום כקבלת עדות דמי יע"ש. ומה שנראה לי כתבתי:

הדרך השלישי וכו'. כתב הרכ"מ וידוע שאין הלכה כרבי מחביריו ובגמ' כאן בהדיא הלכה כדברי חכמים ואין צורך לסמוך על הכלל:

זה כתב ידי ואני עד בדבר זה וכו'. אפשר דרבינו ז"ל אזיל לטעמיה דסובר דאין זוכר העדות מתוך השטר לא יעיד על חתימת ידו דהרי הוא כחרש וכמ"ש לקמן ראש פרק שמיני ולכך כתב כן שצריך שיאמר ואני עד בדבר הזה כלומר שיזכור העדות מתוך השטר:

שמא הוא זייף הכל וכו'. כתב הר"ן ז"ל והרכ"מ דלדברי רבינו אם השטר המקויים יוצא מתחת ידו מקיימין ממנו דאין חששא שזייף הוא השטר כיון דהוא מקויים ולשמא זייף זה מתוך השטר שתחת ידו לא חיישינן ולדברי רבינו מ"ש רב שימי בפ"ב דכתובות (דף כ'.) וביוצא מתחת יד אחר לא קאי אשטר מקויים אבל לפירש"י דחיישינן שמא זייף זה השטר מתוך אותו השטר אפי' הוא מקויים כיון שיוצא מתחת ידו אין מקיימין ממנו ועל כן יש תימה בדברי הטור סימן מ"ו שכתב כפירוש רש"י ז"ל שכתב שם דשמא זייף מתוכם וכו' ואח"כ כתב תדע לך שהרי משטר אחר מקויים מקיימין אפילו יוצא מתחת ידו ובודאי דאלו דברים סותרים כדכתיבנא דאם חיישינן שמא זייף זה מתוך אותו שטר אפילו שיהיה מקויים דשטר שיוצא מתחת ידו לא זזה החששא ממקומה כדכתב הר"ן ז"ל ולכן נראה ודאי דלשון הטור הוא מוטעה וטעות סופר הוא מה שכתוב אפי' יוצא מתחת ידו ולפירוש רבינו איכא לאתמוהי דאם החששא שמא זייף אותם השטרות שמקיימין זה מתוכם מה לי שיצאו אותם השטרות מתחת ידו ומה לי שיצאו מתחת יד אחר דכיון דביוצא מתחת יד אחר אנו אומרים שאינם מזוייפים כיון שאכלום בעליהם בשופי ביוצא מתחת ידו ג"כ כיון שהוא אכל אותן השדות בשופי ג' שנים ודאי שאינם מזוייפין. וי"ל דכיון דאנו רואים בידו שאין מי שיכירנו אלא שצריך להקיף חתימות אחרות ולדמותם לאלו א"כ הורע חזקתהו קצת דדמי לזיוף ולכך אולי הוא זייף ג"כ אותם שיוצאים מתחת ידו אבל כשיוצאים מתחת יד אחר ליכא שום ריעותא באחריני כלל ודוחק. וא"ת לדעת רבינו מאי פריך מאי שנא תחת יד עצמו דלא דילמא זיופי זייף מתחת יד אחר נמי דילמא אזל וחזא אתא וזייף הא לרבינו לא חיישינן שמא זייף זה מתוכם אלא החששא היא אם הוא זייפם וכי תימא דהיא גופא פריך דאמאי לא חיישינן שמא זייף מתוכם ודילמא אזל וראה וזייף מתוכו וכ"ת להך חששא אכתי קשיא אם כן מאי תירץ כולי האי לא מצי מכוין דמשמע דמשום שהם ביד אחר לא חיישינן שמא זייף מתוכו אבל אם היה בידו חיישינן שמא זייף מתוכו הא לדברי רבינו אם שטר מקויים הוא אפילו יוצא מתחת ידו לא חיישינן שמא הוא זייף מתוכו כדכתיבנא. וי"ל דלדעת רבינו ודאי דהיא גופא פריך ניחוש שמא זייף מתוכו ומה שתירץ כולי האי לא מצי מכוין ה"ק חששא דשמא הוא זייף הכל חיישינן אבל אם הוא לא זייף האחרים לא חיישינן שמא זייף זה שדומה לאחרים דכולי האי לא מצי מכוין לזייף חתימה ממש דומה לאחרות בלי שום צד הפרש ביניהם:

וכן מקיימין השטר משטר שקרא עליו ערער וכו'. הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות כתב חילוף הגירסאות בין הרי"ף ז"ל ורש"י ז"ל דלהרי"ף דקרא ערער עליו הוא גריעותא לשטר ההוא שקראו עליו ערער ולכך בעינן שיהיה מקויים אבל אם לא קראו עליו ערער עדיף טפי ומקיימין ממנו אע"פ שאינו מקויים ומ"מ כדאמרי נהרדעי כגון שני שטרות משתי שדות ולפירושו מה שאמרו בגמ' (שם) קרא עליו ערער אין לא קרא עליו ערער לא מסייע ליה לרב אסי ר"ל קרא עליו ערער בעינן מקויים לא קרא עליו ערער לא בעינן שיהיה השטר מקויים אלא אפילו אינו מקויים ולגירסת רש"י ז"ל ופירושו הוי בהפך דמה שקרא עליו ערער הוא מעליותא לשטר ההוא דכיון דקרא עליו ערער ועמדו עליו ודקדקו בדבר וקיימוהו ודאי דהוא שטרא דאין בו זיוף כלל ולפי זה מה שאמר בגמ' קרא עליו ערער אין לא קרא עליו ערער לא פירושו קרא עליו ערער סגי בשטר מקויים אבל לא קרא ערער לא סגי בשטר מקויים ואפי' שהוא מקויים אין מקיימין מתוכו אבל הטור בסימן מ"ו כתב בשם הרא"ש פירוש אחר ג' דקרא עליו ערער דנקט בברייתא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט שלא היו רגילים לקיים שום שטר בלי ערעור ועל זה תימה א"כ איך יתיישב מה שאמרו בגמ' קרא עליו ערער אין לא קרא עליו ערער לא דלפירושו אין נפקותא כלל בקרא עליו ערעור ואולי לא היה גורס כן הרא"ש ז"ל בגמ' אלא אמר רב אשי אין מקיימין את השטר כו'. ודברי רבינו סתומים ור"ן ז"ל פירשם כפירוש הרי"ף ז"ל והרב בית יוסף בחשן משפט סי' מ"ו פירשם כדברי רש"י וכאן בכסף משנה פירש דברי רבינו כפי שיטת הר"ן והראב"ד ז"ל כפי מ"ש הרב כ"מ חולק על רבינו בתרתי חדא דרבינו גורס כהרי"ף והר"א גורס כרש"י ז"ל ואיכא הנפקותא דאיכא בין שני הפירושים והגירסאות הנזכרות כדכתיבנא ועוד חולק עליו דסובר דשטר שקרא עליו ערער דאמר רב אסי והוזכר בברייתא ר"ל שני שטרות מקויימים לשון שטר לאו דוקא אלא ר"ל שני שטרות מקויימים ונהרדעי גלו לנו זה דכיון דאמרי שני שטרות משתי שדות מפרשים לנו דשטר דקאמר רב אסי והוזכר בברייתא ר"ל שני שטרות אבל לעולם אין מקיימים (אלא) משטר אחד מקויים זאת נראה כוונת הר"א ז"ל לפי מ"ש הר"ן ז"ל בהלכות וכן נראה ממה שפירש הרב כ"מ ז"ל כדעת הר"ן ז"ל אבל קשה לי דאם כוונת הר"א ז"ל היא זאת למה לא הזכיר בהשגתו כלל מפירוש זה ולא השיג על רבינו אלא מהגירסא לבד שכתב אין הגירסא שלו כגירסא שלנו היה לו להזכיר גם מהפירוש שחולק עליו. לכן נ"ל לפרש דלא נכנס הר"א ז"ל בחילוף הגירסאות אשר בין רש"י והרי"ף ז"ל אלא בין שיהיה כוונת רבינו כרש"י או כהרי"ף לא השיגו הר"א ז"ל על כך אלא מה שהשיגו הוא דהר"א גורס נהרדעי אמרי ורבינו גורס אמרי נהרדעי דלרבינו אמרי נהרדעי מפרשי לרב אסי דלעיל דלא פליגי אלא קאמרי דהיכא דלא קרא ערער מקיימין משני שטרות כו' ולגירסת הר"א ז"ל דגורס נהרדעי אמרי פליגי נהרדעי אדלעיל וסוברים דשני שטרות משתי שדות שאכלו בעליהן בשופי בעינן או שני שטרות מקויימים דודאי לא גרעי מינייהו. ולפי זה יבא על נכון השגת הר"א ז"ל שלא השיגו על רבינו אלא מגירסא לבד:

ב"ד שכתבו וכו'. מ"ש הרב כ"מ דמפרש רבינו וחש שמואל לב"ד טועים שר"ל שהב"ד שיביאו לפניו שטר זה יאמרו שב"ד שעשוהו טועים היו נראה לומר שהוציא רבינו דין זה מסברא דכיון דלא חיישינן לב"ד טועין כדאמרינן בפרק מצות חליצה בי דינא בתר בי דינא לא דייקי לכך ודאי אע"פ שלא כתבו הדרך שנתקיים אמרינן ודאי דקיימוהו כדינו:

שלשה שישבו לקיים וכו'. בפרק האשה שנתארמלה (דף כ"ב.) אמר שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן צריכים למכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי ואמרו שם ואע"ג דכתיב בי דינא לא מהני משום דדילמא ב"ד חצוף הוא דשנים שדנו דיניהם דין וכי האי סוגיא אמרינן בפרק זה בורר (דף ל'.) גבי ההיא אודיתא ואמרו שם כל כי האי גוונא חיישינן לב"ד טועים משמע דטעם הפיסול הוא משום דדילמא ב"ד טעו ועשו שטר זה בשנים אבל אם היה מתברר לנו ע"פ עדים שהיו שלשה ומת אחד מהם ולא טעו ב"ד הוה סגי לן וכן נראה לכאורה דהך סוגיא דפרק האשה שנתארמלה מתפרשא בכי האי גוונא דהחששא הוא משום שמא טעו הב"ד אבל אם היה מתברר לנו ע"פ עדים שהיו הב"ד שלשה ולא טעו הוה סגי אע"ג דלא היו חתומים בו אלא שנים ורבינו בהלכות טוען פ"ז כתב בההיא אודיתא כטעם האמור שם בגמ' דחיישינן שמא טעו ב"ד אבל כאן כתב באופן אחר שכתב שמא יאמר הרואה ב"ד בשנים קיימוהו משמע דאפי' שידענו שב"ד לא טעו אלא ידענו ע"פ עדים שהיו שלשה מ"מ הקיום פסול מפני שלא יטעה הרואה שאין חתום שם אלא שנים ויאמר שקיום שטרות בשנים וכן נראה מדברי הרב"י בח"מ סימן מ"ו שכתב על דברי הטור שכתב שלא יטעו לומר קיום שטרות בשנים ענינו שהרואה שאין חותמין בו אלא שנים יאמר שבשנים קיימוהו ויבא לקיים שטרות בשנים ע"כ משמע כוונתו כמו שכתבתי וא"כ צריך לתת טעם מנין לטור ולרבינו ז"ל לחלק בין ההיא דהכא לההיא דאודיתא דהתם משמע טעמא כדכתיבנא דחיישינן שמא ב"ד טעו בכך:

מותר לכתוב הקיום בשטר וכו'. רבינו סובר כדברי הרי"ף ז"ל דגורס בפרק הכותב ובפרק כל הגט דליתא לרב פפי ולא חיישינן בשום מקום למיחזי כשיקרא ודלא כהרא"ש והטור דגרסי וליתא לחוד דר"ל ליתא לקושיא אבל דרב פפי קושטא דבקיום שטרות חיישינן למיחזי כשיקרא ומ"ש הרב המגיד בפרק כ"ג מהלכות מלוה לתרץ הקושיא דאמאי הוצרך לומר במשנה דאין כותבין שטר למלוה בלא לוה דפשיטא וכתב שם ולי נראה שכך פירושו וכו' וסוף דבריו ולפי שבשעת כתיבה הוא שקר ויש לחוש אולי מערים הוא ע"כ אין כוונתו דחיישינן למיחזי כשיקרא דאפילו להרא"ש ז"ל לא חייש למיחזי כשיקרא אלא במעשה ב"ד דוקא ולא בשאר שטרות וא"כ אין מקום לה"ה לא לפי פירוש הרי"ף ולא לפי פירוש הרא"ש ז"ל אלא כוונתו מה שאמר בסוף ויש לחוש אולי מערים הוא י"ל אולי אומר לעדים שיכתבו כן ואולי יפול השטר וימצא אותו ויגבה מהלוה או יעשה ערמה אחרת כיוצא בזה לקרוע אותו מידם אבל הרב"י בח"מ סימן ל"ט הבין דברי ה"ה דחייש למיחזי כשיקרא והקשה לו מפירוש הרי"ף ז"ל דלא חייש למיחזי כשיקרא והתימה עליו שהיה לו להקשות דלא אתי לא כפירוש הרי"ף ולא כפירוש הרא"ש ז"ל וכמו שכתבתי וכן מה שהליץ בעדו דשאני בההיא דה"ה דבשעה שנחתם מיחזי כשיקרא ולכך חיישינן אי אפשר לומר כן דבפ' הכותב (דף פ"ה.) גבי ההיא אתתא דכותבין וחותמין לה קודם שנשבעה שכבר נשבעה ומשעה שנחתם מיחזי כשיקרא ומ"מ אמרו שם דלא חיישינן ודמו שם הא לההיא דרב נחמן דמצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר וכן לההיא דרב אשי דשטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו משמע דאין לחלק בחילוק שחילק לכך נראה לי עיקר כמו שכתבתי:

ואין הדיינים צריכים לקרות וכו'. כתב הרב כ"מ וכתב הר"ן ז"ל כדי שלא יהו קרובים לדיינים ולא לעדים המעידים בפניהם אבל הרשב"א מכשיר בעדי קיום וכו'. איני מבין הלשון אבל דמה ענין מ"ש לעיל לההיא דהרשב"א לא קאמר אלא שעדי קיום יכולים להיות קרובים לדייני קיום אבל אינם יכולים להיות לא ללוה ולא למלוה וזהו שכתב הר"ן בפ' שני דייני גזירות דלכך צריך לראות המלוה והלוה כדי שלא יהו קרובים להם לא הדייני קיום ולא עדי הקיום: