Lechem Mishneh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction Chapter 18
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אלו הן הלוקין כל העובר על לא תעשה וכו'. משנה במכות ר"פ אלו הן הלוקין:
וכן כל העובר וכו' אבל לאו שאין בו מעשה כגון הולך רכיל ונוקם ונוטר ונושא שמע שוא אינו לוקה. וא"ת מהכא משמע דנושא שמע שוא אם היה בו מעשה היה לוקה ואמאי הא הוי לאו שבכללות כמו שכתב רבינו לקמן בהלכות אלו פרק כ"א אסור לדיין לשמוע וכו' וכל השומע כו' ובכלל לאו זה כו' וכן כתב בשרשי המצות בעיקר התשיעי דלאו שבכללות הוי כגון לא תשא שמע שוא וכן בלאוין סימן רפ"א. וי"ל דלדוגמא נקטיה דמאי לאו שאין בו מעשה כגון נושא שמע שוא אע"ג דכבר הביא דוגמא אחריתי הולך רכיל ונוקם ונוטר הביא זאת ג"כ אבל בלאו הכי משום לאו שבכללות אינו לוקה:
כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין וכו'. בפרק אלו הן הלוקין (דף י"ז) אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מן הנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם וכן הביאו זאת המימרא בריש פרק שבועות שתים (דף כ"א) ובפ"ק דתמורה (דף ג') גם כן הביאו ואמרו שם אמר ליה ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר משום דבדיבורו עשה מעשה פירוש שעושה מחולין קדשים ע"כ. והשתא יש לתמוה על רבינו דכיון דר' יוחנן דהוא מרא דהך שמעתא דהוא אמרה משמיה דר' יהודה אמר בפ"ק דתמורה לא תיתני מימר משום דעשה מעשה איך הזכירו כאן רבינו ועוד קשה דבפרק השוכר את הפועלים במציעא (דף צ') אמר שם אתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר' יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור והקשה ר' יוחנן לר"ל ממימר משמע דחסימה ומימר הם שוים והוא ז"ל כתב כאן דמימר הוי לאו שאין בו מעשה ובפרק י"ג מהלכות שכירות כתב דחסמה בקול חייב וכבר עמד על זה הרב המגיד שם והעולה מכלל דבריו הוא דחסמה בקול ומימר הוי לאו שיש בו מעשה ומה שהזכיר כאן רבינו מימר לקח המימרא אע"פ שלא היה צריך דלמסקנא אמרו שיש בו מעשה אלו דבריו ז"ל ואני תמה איך אפשר לומר כן דהרי רבינו עצמו כתב פרק ראשון מהל' תמורה וז"ל כל המימר לוקה וכו' ואפי' שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם שלשה לאוין אלו אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל ולוקין עליהן ע"כ הרי מבואר שהוא סובר דמימר הוי לאו שאין בו מעשה. עוד כתב הרב המגיד שם בהלכות שכירות ואפשר היה לי לומר שכל לאו שאי אפשר בו מעשה אלא דיבור אין הדיבור קרוי מעשה אבל חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול היא כמעשה וכו'. וגם על זה אני תמה דהרי בגמ' פרק ארבע מיתות (דף ס"ה) הקשו שם ואמרו גם עדים זוממין וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא והא איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול רבי יוחנן אמר חייב עקימת פיו הויא מעשה ריש לקיש אמר פטור וכו' ואם איתא כדברי ה"ה מאי קושיא הא חסימה יש בה מעשה גמור אבל עדים זוממין אינן במעשה כלל ואולי לזה כיון הרב באומרו וצריך להתישב בזה בסוגית הגמ' וצ"ע ומ"מ מכל זה למדנו דרבינו סובר דמימר הוי לאו שאין בו מעשה והדרא קושיא לדוכתא. והנראה אלי לתרץ בדעת רבינו שהוא סבור שחסימה ודאי כיון דמדבור נמשך מעשה וכן בעדים זוממין כיון דבדיבורייהו עבדי מעשה לאו שיש בו מעשה איקרי אבל מימר אע"ג דבדיבוריה עביד מעשה לאו שאין בו מעשה איקרי והטעם משום דבחסימה ועדים זוממין נמשך המעשה בקולם שהוא האיסור בעצמו שהוא החסימה ובעדים זוממין ההריגה אבל כאן המעשה הנמשך אינו איסור דהמעשה הוא שעושה מחולין קדשים ולעשות חולין קדש אין בזה שום איסור דאין האיסור אלא האמירה שהמירו באחר אבל עשיית הקדשים אינו איסור ומפני כן במימר פסק דהוי לאו שאין בו מעשה ובחסימה הוי לאו שיש בו מעשה מהטעם שכתבתי שנמשך מעשה האיסור וכן עדים זוממים ג"כ נמשך האיסור מן המעשה שהוא עצמו של איסור ולהכי הקשו עלייהו בפרק ארבע מיתות מחסימה ואע"ג דר' יוחנן אמר במימר דהוי לאו שיש בו מעשה בפרקא קמא דתמורה לא רצה רבינו לפסוק כוותיה בהא משום דמשמע ליה דכיון דבכל המקומות דתמורה לא רצה רבינו לפסוק כוותיה בהא משום דמשמע ליה דכיון דבכל המקומות שהביאו בגמ' מימרא זו הזכירו מימר ודאי דהמימרא כך נאמרה ור' יוחנן מסברא דנפשיה אמר לא תיתני מימר כיון דהגמ' מביאו בכל המקומות משמע דלא חש לדברי ר' יוחנן אלא סובר הגמ' דמפקינן ליה משום דרשא אע"ג דאין אנחנו יודעים אותו ופסק רבינו כסוגית הגמרא אבל בחסמה בקול פסק כר' יוחנן לגבי דריש לקיש כדקי"ל בכל דוכתא משום דלא אשכח סוגיא דגמרא דפליג עליה ואע"ג דבמימר אשכחן דלא כותיה מ"מ יש לחלק בין חסימה למימר כמו שכתבתי ור' יוחנן שהקשה לריש לקיש ממימר הקשה לו כפי דעתו שהוא סובר דמימר לא למדנו מפי השמועה דלדידן דקי"ל דנלמד מפי השמועה ליכא קושיא כלל דאע"ג דאין בו מעשה מ"מ לוקה דכך למדנו מפי השמועה כמ"ש רבינו ור"ל תירץ לו כפי דעתו של רבי יוחנן ואמר לו דאע"ג דלא למדנו מימר מפי השמועה אע"פ שהוא לאו שאין בו מעשה לדברי ר"ל מ"מ יכילנא לומר לך מני ר' יהודה וכו' כנ"ל לפרש לדעת רבינו ודבריו עלו כהוגן. ואכתי קשה דבפרקא קמא דתמורה אמרו אמר אביי וכל לאו שניתק לעשה אין לוקין והרי מימר לאו שניתק לעשה ולוקין וכו' ולכאורה נראה דדברים אלו הם כפי סברת ר' יוחנן דסובר לא תיתני מימר דהוי לאו שיש בו מעשה דאי לסברת הגמ' שסובר דהוי לאו שאין בו מעשה אלא שלמדנו מפי השמועה שילקה אין כאן מקום לקושייתו של אביי דיש לומר דאע"ג דהוי לאו שניתק לעשה מ"מ לקי דמפי השמועה למדו כן כמו שאנו אומרים שילקה אע"פ שאין בו מעשה מפני מה שנלמד מפי השמועה ואם כן כפי מה שאמרינן שרבינו פוסק דלא כר' יוחנן לא הי"ל להביא בפרק ראשון דתמורה סברת אביי שכתב שם ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה וכו' וכפי דרכו שסובר כסברת הגמ' אין כאן קושיא כלל כדפרישית וא"כ נראה הרב מזכי שטרא לבי תרי. וי"ל שסובר הרב ז"ל דקושית אביי איתא אפי' לסברת הגמ' וטעמו דאמאי לא גמרינן ממימר דלכל לאו הניתק לעשה ילקה מאחר שראינו שאע"פ שהוא ניתק לעשה לוקה וכ"ת אם כן תיקשי ליה למה לא למדנו ממימר שכל לאו שאין בו מעשה לוקין מאחר שראינו בו כן זו אינו קושיא דמדאיצטריך נשבע ומקלל חבירו בשם לומר דלקי משמע דבעלמא לא לקי וכמו שכתבו התוס' בפרק שבועות שתים בתרא אבל בלאו הניתק לעשה שאין לנו שום גילוי שלא ילקה למה לא נלמוד משם ותירץ הוו להו תרי לאוי וגם כתב הרב ועוד שהוא לאו וכו' וזהו כפי הגירסא האחרת שכתב רש"י ז"ל וכתב טעמם דהשני גירסאות דשניהם כאחד טובים:
וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו'. בריש פרק אלו הן הלוקין אמר דר' עקיבא סבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ופסק רבינו כמותו וכן פסק פרק ב' מהל' שבת וכמו שכתב שם הרב המגיד עוד אמרו שם אי הכי חייבי כריתות נמי לאו שניתן לאזהרת כרת הוא אמר ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי דהגרוניא משמיה דרבא חייבי כריתות לא צריכי התראה וכו' ע"כ משמע מכאן דר' עקיבא דסבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו' סבר דבכריתות לא צריכי התראה דאם לא כן לא היה להם ללקות ואם כן לכאורה נראה מוכרח בדברי רבינו שסובר כן כיון דפסק כר' עקיבא והוא פסק לקמן דחייבי כריתות לוקין משמע דע"כ סבור דחייבי כריתות לא צריכי התראה וכדמפרש בגמ' וזה תימה דבספר המצות בעיקר הי"ד השרשים כתב הרב בהפך מזה שכתב שם אבל העיקר אצלנו לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר וכו' דסוף דבריו ואמנם יוציא בהיקש האזהרה בשביל שיתחזק לנו שרש אמנם לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר ואחר שתעלה בידנו האזהרה וכו' אז יתחייב למי שעבר ועשה כרת או מיתה ע"כ וכן בפירוש המשנה פרק אלו הן הלוקין כתב הרב אמנם באה האזהרה על העיקר שאצלנו כי התורה אינה מחייבת מיתה ולא כרת עד שיהיה לאו פשוט ע"כ. וא"כ למדנו מכל זה דחייבי כריתות צריכי התראה הפך דברי הגמ' והפך הנראה כאן וגם שם בפירוש המשנה דבריו סותרים דבתחלה אמר דחייבי כריתות ילקו ואח"כ כתב דצריכי אזהרה ואין לוקין עליהם מפני שניתנו לאזהרת מיתת ב"ד וכרת ואלו הם דברים סותרים לכך נראה ודאי דרבינו פוסק כרבינא דהביאו הגמ' בפרק אלו הן הלוקין לבסוף דשם אמר רבינא אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא שאם עשו תשובה כו' ורבינו נ"ל שמפרשו בכה"ג רבינא אמר לעולם דהתרו בו משום כרת ומיתה וטעמא דמיתה משום כדי רשעתו וטעמא דכרת משום דבפירוש רבתה תורה מעיני לעיניך אבל בחייבי מיתות לא עבדי ג"ש משום קרא דכדי רשעתו וכי תימא הא לא עשה תשובה ואם כן בכרת אתה מחייב שתי רשעיות לא פסיקא מלתא לכרת אבל לעולם דמשום לאו אין מלקין אותו בחייבי כריתות כי היכי דאין אנו מחייבין אותו מחייבי מיתות דסבירא ליה לרבינא דכי היכי דבחייבי מיתות לא לקי משום לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד בחייבי כריתות ג"כ לא לקי משום לאו שניתן לאזהרת כרת אלא היינו טעמא דלקי משום ג"ש דלעיני לעיניך ופסק רבינו כרבינא כדרכו בכל המקומות לפסוק כאוקימתא דלבסוף דהיא במסקנא והשתא אתי שפיר דרבינא סבר דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין דלתירוצא קמא דגמ' כתבו התוספות דסבר דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין ואם כפירוש רש"י ז"ל דרבינא מקיים התירוץ הראשון ולא סבירא ליה בפירוש רבתה תורה אם כן אתי רבינא הפך שיטת הגמ' בכל המקומות דקי"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין וזה דוחק דאוקימתא דרבינא דהוי במסקנא יש לנו להעמידה כפי ההלכה הפסוקה:
וכל לאו שניתק לעשה וכו' אלא אם לא קיים עשה שבהן וכו'. פרק אלו הן הלוקין (דף י"ד:) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו כו' ואמרו שם אמר ליה רב פפא לרבא הא לא דמי לאויה ללאו דחסימה אמר ליה משום דכתב ביה רחמנא עשה יתירה מגרע גרע אי הכי לאו שניתק לעשה נמי וכו' הניחא למאן דאמר ביטלו ולא ביטלו וכו' מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן האמר ליה ר' יוחנן לתנא תני ביטלו חייב ולא ביטלו פטור כו' ואזדו לטעמייהו כו' דר' יוחנן סבר התראת ספק שמה התראה וריש לקיש סבר לא שמה התראה עוד שם (דף ט"ז.) תנן התם הנוטל אם על הבנים וכו' אמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת וכו' הניחא למאן דתני קיימו אלא למאן דתני ביטלו וכו' בשלמא גבי שלוח וכו' עד אומר שם אלא זאת ועוד אחרת אהא אבל אונס לא עד כאן כך היא הגירסא בספרים שלנו והיא גירסת רש"י ז"ל ואם גירסתו של רבינו היא כך יפלו עליו כמה קושיות חדא דהוא מזכי שטרא לבי תרי שהוא פסק כר' יוחנן למעלה בפרק ט"ז דהתראת ספק שמה התראה ופסק כאן כר"ל דקיימו ולא קיימו שכתב אלא אם לא קיים ולא כתב אא"כ ביטל ובגמ' מוכח דהא בהא תליא ומי שסובר התראת ספק שמה התראה ע"כ סובר ביטלו ולא ביטלו ועוד קשה מזה שכפי סברת ר' יוחנן דסבר ביטלו ולא ביטלו אמרו שם בגמ' דאפילו שעשאה שליח לקבל קידושין הוא פטור ממלקות דאין זה ביטלו אלא איהי ביטלה כיון שנתרצתה בשליחות הקדושין כמו שאמרו שם אי שויתיה שליח איהי קא מבטלא ליה והוא ז"ל כתב בהל' נערה בתולה פרק ראשון מתה גרושתו קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר או שהיה כהן הרי זה לוקה ע"כ והרי זה לא ביטלו דאיהי קא מבטלא בקידושין ובמתה כמ"ש שם התוס' ואם דעתו לפסוק כרבי יוחנן כמו שנראה במה שפסק התראת ספק שמה התראה וכמו שנראה שם בהל' נערה כופין אותו להחזיר ואינו לוקה וכפי סברת ריש לקיש יתרו ביה שיקיים ואי לא יקיים ילקה א"ו נראה דדעתו כר' יוחנן וא"כ אפי' דקיבל הוא קידושין אינו לוקה לכך נראה ודאי דגירסת רבינו כגירסת הרי"ף ז"ל שגורס תני תנא קמיה דרבי כל מצות ל"ת שיש בו קום עשה וכו' אמר ליה ר"י מאי קאמרת וכו' תני קיימו ולא קיימו זו היא גירסת רבינו וכ"כ הרב"י בטור אבן העזר סימן קע"ז שגירסת רבינו היא כך ועדיין אנו צריכין ליישב כל הסוגיא כפי גירסא זו לפי דעת רבינו וצ"ל שישובה היא כך הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו אתי שפיר אלא למאן דאמר ביטלו ולא ביטלו דס"ל דדומיא דלאו דחסימה בעינן וביטלו דמי ללאו דחסימה ומפני כך לוקה כמו שפי' הרב בעל המאור מאי איכא למימר הא הכא לא דמי ותירץ מידי הוא טעמא וכו' במאי קא מיפלגי בהתראת ספק וכו' פירוש דר' יוחנן סבירא ליה קיימו ולא קיימו כלומר דאע"ג דלא ביטל העשה בידים אלא שמאליו נתבטל כמו באונס מתה או נתקדשה לקי אבל כל זמן שיש בידו לקיים העשה שלא מתה או שלא נתקדשה לא לקי אלא כופין אותו להחזיר ואינו לוקה כמו שכתב רבינו בהלכות אונס ומפתה ואע"פ שהתרו בב"ד קיים העשה ולא קיים אין מלקין אותו כל זמן שלא מתה כיון שיש בידו לקיים יוכל ר' יוחנן לסבור כן משום דס"ל דהתראת ספק שמה התראה ואם כן יתרו בשעה שיעבור הלאו ויאמרו לו דע שאם תעבור הלאו ולא תקיים העשה תלקה כמ"ש רבינו לעיל פרק י"ז ור"ל דסבירא ליה דהתראת ספק לא שמה התראה מוכרח הוא לומר ביטלו ולא ביטלו כלומר דאם לא יבטל העשה בידים לא לקי דאל"כ איך יתרו בו בשעה שיעבור הלאו ויאמרו לו דע שאם תעבור ולא תקיים עשה תלקה הא התראת ספק היא זו ואם יתרו בו אחר כך תקיים העשה ואם לא תלקה אין זו התראה בשעת איסור ועוד דיוכל לומר כל שעה אני אקיים אבל אם נאמר דצריך שיבטל העשה להלקות נוכל להתרות בו בשעת ביטול העשה ואז נאמר לו אל תבטל העשה שאם תבטלהו תלקה והוא דמשמע בשמעתא דכריתות דבעינן התראה בשעה שעובר על האזהרה כמ"ש רש"י ז"ל י"ל דשמעתתא דכריתות מפרשה רבינו אם התרו בשעת האיסור ולא בשעת התנאי ועל זה אמרו בגמ' אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה מחלוקת דר' יוחנן ור"ל כלומר היכא דלא התרו בשעת התנאי אבל אם היו מתרים בו בשעת התנאי ודאי דאפי' לריש לקיש לקי ושאר הסוגיא שאמרו שם תנן התם הנוטל וכו' הניחא למאן דאמר וכו' שתירצו שם בגמרא אלא זאת ועוד אחרת אהא אבל אונס לא דמשמע הך קושיא לגירסא זו י"ל דמפרשה רבינו כפירוש הרב המאור ז"ל עיין שם והשתא פסק רבינו כר' יוחנן דקיימו ולא קיימו. ומ"ש בהל' אונס אתי שפיר וכן מה שכתב שם אע"פ שנאמר באונס לא יוכל לשלחה כיון שקדמו עשה שנאמר ולו תהיה לאשה הרי נתקו עשה לא משום דפסק כריש לקיש דסבר כל לאו שקדמו עשה אין לוקין דהוי ניתק לעשה וכדמשמע פשט דבריו דודאי כיון דהוא פסק כר"י דקיימו ולא קיימו ומשום הכי עכ"פ סבירא ליה לאו שקדמו עשה לוקין כדאמרו שם מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן וכו' משמע דמי שסובר זה יסבור זה אלא מ"ש שם כיון שקדמו עשה ר"ל שנאמר ולו תהיה לאשה עם כל ימיו שאמר בתר הכי וכתירוצא דרבא דאמר כל ימיו בעמוד והחזר קאי כלומר דכל ימיו קאי אולו תהיה לאשה וכדפירשו התוספות וכיון שאמר ולו תהיה לאשה כל ימיו הרי נתקו לעשה כנ"ל פירוש דברי רבינו ודברי הרי"ף ז"ל יש להסכים לדבריו ומ"ש כלומר שאם לא קיים העשה אע"פ שלא ביטלו חייב ר"ל היכא דנתבטל מאליו ואי אפשר לקיימו אבל אם אפשר לקיימו אע"פ שהתרו בו בב"ד ואמרו לו תקיים העשה ולא קיים אין לוקין עליו כיון שיש בידו לקיים וכמ"ש רבינו כופין אותו להחזיר ואינו לוקה ויפרש הסוגיא כמו שפירשתי לדעת רבינו ודברי תלמידו יוכיחו ודלא כנמוקי יוסף שפירש בדבריו שאם התרו בו קיים העשה ולא קיים שילקה:
ועל לאו שבכללות וכו'. בפרק כל שעה (דף כ"ד.) יש שם מחלוקת אביי ורבא אם לוקין על לאו שבכללות וכבר פירש רבינו דבריו בשרשי המצות והרמב"ן ז"ל השיג על פירושו וכן הר"א ז"ל בהשגות השיג עליו שהוא דלא כאביי ורבא ומפני שהוא ז"ל מפרש הסוגיא כפירוש רש"י ז"ל עיין שם:
מי שלקה בבית דין על איסור כרת וכו'. משנה בפרק אלו הן הנשרפין (דף פ"א:) מי שלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה וכו'. והנה ודאי נראה דרבינו פסק דעבירות מחזיקות דהרי מי שעבר על איסור כרת או מיתת בית דין ולא קבל התראה שכתב אחרי כן הרי אין שם מלקות ואם מלקיות מחזיקות למה כונסין אותו לכיפה א"ו דעבירות מחזיקות וכן נראה דפסק כרשב"ג דתלתא זימני בעינן דאם לא כן היכא שלא קבל התראה בפעם שנית אמאי אין כונסין אותו לכיפה ואם כן קשה דבהדיא אמרו בפ' הבא על יבמתו (דף ס"ד:) נישואין ומלקיות כרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג וא"כ היה לו לרבינו לפסוק בנישואין [ומלקיות] כרבי כיון דהכי איפסיקא התם הילכתא בגמ' בהדיא. וי"ל דרב יוסף דאמר התם הכי סבר דמלקיות מחזיקות וכמו שכתבו שם התוספות ולהכי קאמר בפסקיו כרבי דסתמא דמתניתין אתי כוותיה כמפורש שם אבל אי סבירא לן דעבירות מחזיקות סתם מתניתין אתי כרשב"ג דתלתא בעינן ולא כרבי דאי כרבי דבתרי סגי בשניה היה להם לכונסו וא"כ כיון דסוגיא דפרק הנשרפין מוכחת דעבירות מחזיקות דהרי הביאו שם בברייתא דהתרו בו ושתק התרו בו והרכין דודאי שם נראה דעבירות מחזיקות לכך פסק רבינו כרשב"ג דהשתא אתי מתניתין כוותיה לפי הסוגיא שבפרק הנשרפין: