Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ואם האדם הוא שנרבע וכו'. כוונת הר"א בהשגות להשיג על רבינו ז"ל דכיון דבמתניתין דפרק יוצא דופן אמרו ופוסל את הבהמה מעל גבי המזבח ונסקלת על ידו גבי בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו וגבי מתניתין דבת שלש שנים ויום אחד לא אמרו שם ג"כ ופוסלת את הבהמה מעל גבי המזבח ונסקלת על ידה כמו שאמרו גבי בן תשע שנים ויום אחד נראה דיש לחלק דהבהמה נהנית מהרביעה כשהיא באה אפילו על בת פחות מג' שנים ויום אחד היא נפסלת ולכך לא אמרה מתני' גבי בת שלש שנים ויום אחד דנפסלת דאפי' מפחות של שלש נפסלת אבל מי שבא עליה צריך שיהיה בן תשע דוקא לפי שאין לה הנאה ממנו ולכך אמר שם דפוסל את הבהמה כשהוא בן תשע דפחות מכאן אינו פוסל ולרבינו ז"ל יש לומר דלא הזכירו גבי בת שלש שנים ויום אחד כמו גבי בן תשע שנים ויום אחד משום דהוי מילתא דלא שכיחא כדכתב הרב בעל כסף משנה ז"ל:
שאין הקדש לע"ז וכו'. בפרק כל הצלמים איתא ברייתא כדברי רבינו ז"ל וא"כ יש לתמוה על הר"א ז"ל בהשגות שכתב הואיל והקצה את גופו להיות ע"ז לא בעינן מעשה. וי"ל דמ"ש הר"א ז"ל דבעי מעשה קצת שודאי יניע גופו ויאמר זה לע"ז ובאמר לחוד לא סגי ומה שהשיג על רבינו ז"ל הוא שכתב דבעי שיעשה מעשה גמור בגופו שיגזוז אותו וכו':
הרובע והנרבע וכו' הנעבד וכו'. הרבה יש לתמוה בדברי רבינו ז"ל במה שכתב דהנעבד אפי' של חבירו אסור ועוד כתב בו דאפי' לאחר הקדש אסור ודברים אלו סותרות הסוגיות דזבחים דפרק בתרא (דף קי"ד) ובע"ז פרק רבי ישמעאל (דף נ"ד) דבמסכת ע"ז רמי ברייתא דקאמרה נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר אברייתא דקאמרה דנעבד באונס אסור ואמרו שם דע"כ האי הוי שאנס בהמת חבירו והשתחוה לה ואע"פ כן מותר היפך הברייתא האחרת ותירצו בתירוצא קמא דשל חבירו לעולם מותר והאי אונס הוי דאנסוהו והשתחוה לבהמה דידיה וכו' ובתירוץ בתרא תירץ חזקיה דברייתא דקאמרה דבאונס אסור לעולם דאיירי שאנס בהמת חבירו והשתחוה לה ואיירי דעבד מעשה שניסך לה בין קרניה וברייתא דקאמרה דנעבד של חבירו מותר איירי שלא עשה מעשה ואמרו שם וכי הא דאתא עולא אמר רבי יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה וכו' ורבינו ז"ל כאן בנעבד ע"כ לא פסק כתירוצא קמא דלתירוצא קמא של חבירו בכל גוונא מותר אלא ודאי כתירוצא בתרא פסק וא"כ ע"כ צריך שיעשה מעשה וכמו שהשיג עליו הר"א בהשגות ומה שתירץ הרב בעל כסף משנה ז"ל דאיירי להדיוט אי אפשר לומר כן דלחזקיה הא דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר דאוקמוה בדלא עביד מעשה ע"כ לגבוה איירי דאי להדיוט א"כ היכי קאמר נעבד שלו אסור הא אפילו שלו מותר דמדאסריה רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וכן פסק רבינו ז"ל בפ' שמיני מהלכות ע"ז וגם קשה דשם פסק רבינו ז"ל דלא כעולא דאמר דהמשתחוה לבהמת חבירו ועשה בה מעשה אסרה אלא אפילו עשה מעשה כתב שם רבינו ז"ל דלא אסרה והיינו כרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי בפרק השוחט דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' שעשה בה מעשה וכמבואר שם טעמו בספר כסף משנה ז"ל וא"כ כיון דבגמרא תלי הא דחזקיה בהא דעולא ולית הלכתא כעולא לא היה לו לרבינו ז"ל לפסוק כחזקיה ואפי' עשה מעשה דאין לו לאסור בהמת חבירו ובשלמא הר"א ז"ל שהשיג על רבינו ז"ל דבעשה מעשה אסרה קאמר שפיר משום דהוא אזיל לטעמיה דשם בהלכות ע"ז פ"ז השיג על רבינו ז"ל ופסק כמ"ד דבעשה מעשה אסרה אבל רבינו ז"ל בכל גוונא היל"ל דאינו אוסר של חבירו אפי' עשה בה מעשה מיהו לזה יש לומר דאי איפסיקא הלכתא דלא כעולא היינו דאינו אסור להדיוט אבל לגבוה מיהא אסור ומה שאמרו כי הא דעולא ר"ל כי היכי דאמר עולא להדיוט אומר חזקיה לגבוה ואע"ג דלית הלכתא כמאן דאסר להדיוט מ"מ שפיר פסקינן כמאן דאסר לגבוה אבל מ"מ קשה לי השגת הר"א ז"ל דהיה לו להזכיר עשיית מעשה. גם במה שכתב דאפי' לאחר הקדש אסור סוגיא דפרק פרת חטאת ופרק בתרא דזבחים הוי תיובתיה דשם אמרו על מתני' דהרובע והנרבע המוקצה והנעבד וכו' בשלמא רובע משכחת לה דאקדשינהו מעיקרא והדר רבע אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ופירש"י ז"ל אלא מוקצה ונעבד ע"כ מקמי דאקדשינהו הוה ליה מוקצה ונעבד דאי לבתר דאקדשינהו תו לא משתרי בהקצאה ועבודה וכו'. וא"כ משמע מההיא סוגיא דכי היכי דבמוקצה יש חילוק בין קודם הקדש לאחר הקדש הכי נמי בנעבד ורבינו ז"ל שחילק ביניהם הוא דלא כסוגיית הגמרא ואפי' נאמר דרבי' ז"ל איירי בעשה מעשה וכדברי הר"א ז"ל מנין לו לחלק בין מוקצה לנעבד בכך דודאי אי עשה מעשה אפי' במוקצה לאחר הקדש אסור. ומיהו לזה י"ל דרבינו ז"ל אזיל לטעמיה דאין איסור מוקצה בלא מעשה וכמ"ש לעיל שיגזוז בו וכיון דאמרו בגמרא דאין איסור מוקצה לאחר הקדש א"כ משמע דלא מהני איסור מעשה גבי מוקצה אחר הקדש אבל בנעבד אפשר דמהני מעשה. והשתא ניחא קושיא אחריתי דאמאי הוצרך לאוקומי מתניתין כרבי יוסי הגלילי ובקדשים קלים לוקמה אפי' כרבנן ואיירי דעביד מעשה ולכך אפי' דאקדשינהו מעיקרא חייל איסור מוקצה ונעבד ועם מה שכתבנו ניחא דכיון דלאיסור מוקצה לא מהני מעשה וכמו שכתבתי א"כ לא מצי לשנויי גמרא הכי משום חלוקה דמוקצה, וקושיא זו ג"כ איתא להר"א ז"ל דסובר דבשעשה מעשה סגי אמאי לא שני גמרא בכי האי גוונא וכדכתיבנא ונימא דבין למוקצה בין לנעבד מהני מעשה לאסור אחר הקדש דלדידיה כל מוקצה אסור בלא מעשה בגופו כמו שהשיג על רבינו ז"ל וא"כ נוכל לומר דהיכא דהקדיש ועשה מעשה בגופו מהני לאסור כיון דהוא מעשה גמור ובשלמא רבינו ז"ל אזיל לטעמיה כדכתיבנא דאית ליה דאין מוקצה בלא מעשה בגופו ומ"מ קאמר גמרא דלא מהני באיסור מוקצה מעשה אחר הקדש אבל להר"א ז"ל אין לומר כן, ואולי י"ל לדעתו ז"ל דלא משמע ליה לגמרא לאסור מוקצה אפי' במעשה דגופו אחר הקדש ומשום מוקצה לא שני גמרא הכי ועוד י"ל לדעתו ז"ל דאפי' בנעבד לא משמע ליה לגמרא לאסור במעשה אחר הקדש דאע"ג דבשל חבירו מהני מעשה לאסור בשל הקדש שהוא של גבוה לא מהני ולרבינו ז"ל ניחא טפי כדכתיבנא. אלא מה שנשאר לנו בקושי' הוא שרבינו ז"ל היה לו לבאר דבריו כאן דאיירי בשעשה מעשה וכמו שהשיג עליו הר"א ז"ל איברא דהתוספתא דתמורה פ"ד לשונה מבואר כדברי רבינו ז"ל דקאמרה דנעבד בין קודם הקדש בין לאחר הקדש אסור וכן אמרה דבשל חבירו אסור ולא הזכירה עשיית מעשה כלל ומ"מ כיון דבגמרא דידן לא משמע הכי (לא) היה לו לרבינו ז"ל לפסוק דלא כוותה דאולי התוספתא לא מתרצתא או אפשר דבנעבד לבד קאמרה התוספתא דמהני איסור אחר הקדש ואיירי בשעשה מעשה וגמרא דידן לא שני בפ"ב דזבחים דעשה מעשה משום מוקצה כדכתיבנא ובין כך ובין כך לא היה לו לפסוק נגד גמרא דידן וצ"ע:
הרובע והנרבע וכו' הנעבד וכו'. הרבה יש לתמוה בדברי רבינו ז"ל במה שכתב דהנעבד אפי' של חבירו אסור ועוד כתב בו דאפי' לאחר הקדש אסור ודברים אלו סותרות הסוגיות דזבחים דפרק בתרא (דף קי"ד) ובע"ז פרק רבי ישמעאל (דף נ"ד) דבמסכת ע"ז רמי ברייתא דקאמרה נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר אברייתא דקאמרה דנעבד באונס אסור ואמרו שם דע"כ האי הוי שאנס בהמת חבירו והשתחוה לה ואע"פ כן מותר היפך הברייתא האחרת ותירצו בתירוצא קמא דשל חבירו לעולם מותר והאי אונס הוי דאנסוהו והשתחוה לבהמה דידיה וכו' ובתירוץ בתרא תירץ חזקיה דברייתא דקאמרה דבאונס אסור לעולם דאיירי שאנס בהמת חבירו והשתחוה לה ואיירי דעבד מעשה שניסך לה בין קרניה וברייתא דקאמרה דנעבד של חבירו מותר איירי שלא עשה מעשה ואמרו שם וכי הא דאתא עולא אמר רבי יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה וכו' ורבינו ז"ל כאן בנעבד ע"כ לא פסק כתירוצא קמא דלתירוצא קמא של חבירו בכל גוונא מותר אלא ודאי כתירוצא בתרא פסק וא"כ ע"כ צריך שיעשה מעשה וכמו שהשיג עליו הר"א בהשגות ומה שתירץ הרב בעל כסף משנה ז"ל דאיירי להדיוט אי אפשר לומר כן דלחזקיה הא דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר דאוקמוה בדלא עביד מעשה ע"כ לגבוה איירי דאי להדיוט א"כ היכי קאמר נעבד שלו אסור הא אפילו שלו מותר דמדאסריה רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וכן פסק רבינו ז"ל בפ' שמיני מהלכות ע"ז וגם קשה דשם פסק רבינו ז"ל דלא כעולא דאמר דהמשתחוה לבהמת חבירו ועשה בה מעשה אסרה אלא אפילו עשה מעשה כתב שם רבינו ז"ל דלא אסרה והיינו כרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי בפרק השוחט דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' שעשה בה מעשה וכמבואר שם טעמו בספר כסף משנה ז"ל וא"כ כיון דבגמרא תלי הא דחזקיה בהא דעולא ולית הלכתא כעולא לא היה לו לרבינו ז"ל לפסוק כחזקיה ואפי' עשה מעשה דאין לו לאסור בהמת חבירו ובשלמא הר"א ז"ל שהשיג על רבינו ז"ל דבעשה מעשה אסרה קאמר שפיר משום דהוא אזיל לטעמיה דשם בהלכות ע"ז פ"ז השיג על רבינו ז"ל ופסק כמ"ד דבעשה מעשה אסרה אבל רבינו ז"ל בכל גוונא היל"ל דאינו אוסר של חבירו אפי' עשה בה מעשה מיהו לזה יש לומר דאי איפסיקא הלכתא דלא כעולא היינו דאינו אסור להדיוט אבל לגבוה מיהא אסור ומה שאמרו כי הא דעולא ר"ל כי היכי דאמר עולא להדיוט אומר חזקיה לגבוה ואע"ג דלית הלכתא כמאן דאסר להדיוט מ"מ שפיר פסקינן כמאן דאסר לגבוה אבל מ"מ קשה לי השגת הר"א ז"ל דהיה לו להזכיר עשיית מעשה. גם במה שכתב דאפי' לאחר הקדש אסור סוגיא דפרק פרת חטאת ופרק בתרא דזבחים הוי תיובתיה דשם אמרו על מתני' דהרובע והנרבע המוקצה והנעבד וכו' בשלמא רובע משכחת לה דאקדשינהו מעיקרא והדר רבע אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ופירש"י ז"ל אלא מוקצה ונעבד ע"כ מקמי דאקדשינהו הוה ליה מוקצה ונעבד דאי לבתר דאקדשינהו תו לא משתרי בהקצאה ועבודה וכו'. וא"כ משמע מההיא סוגיא דכי היכי דבמוקצה יש חילוק בין קודם הקדש לאחר הקדש הכי נמי בנעבד ורבינו ז"ל שחילק ביניהם הוא דלא כסוגיית הגמרא ואפי' נאמר דרבי' ז"ל איירי בעשה מעשה וכדברי הר"א ז"ל מנין לו לחלק בין מוקצה לנעבד בכך דודאי אי עשה מעשה אפי' במוקצה לאחר הקדש אסור. ומיהו לזה י"ל דרבינו ז"ל אזיל לטעמיה דאין איסור מוקצה בלא מעשה וכמ"ש לעיל שיגזוז בו וכיון דאמרו בגמרא דאין איסור מוקצה לאחר הקדש א"כ משמע דלא מהני איסור מעשה גבי מוקצה אחר הקדש אבל בנעבד אפשר דמהני מעשה. והשתא ניחא קושיא אחריתי דאמאי הוצרך לאוקומי מתניתין כרבי יוסי הגלילי ובקדשים קלים לוקמה אפי' כרבנן ואיירי דעביד מעשה ולכך אפי' דאקדשינהו מעיקרא חייל איסור מוקצה ונעבד ועם מה שכתבנו ניחא דכיון דלאיסור מוקצה לא מהני מעשה וכמו שכתבתי א"כ לא מצי לשנויי גמרא הכי משום חלוקה דמוקצה, וקושיא זו ג"כ איתא להר"א ז"ל דסובר דבשעשה מעשה סגי אמאי לא שני גמרא בכי האי גוונא וכדכתיבנא ונימא דבין למוקצה בין לנעבד מהני מעשה לאסור אחר הקדש דלדידיה כל מוקצה אסור בלא מעשה בגופו כמו שהשיג על רבינו ז"ל וא"כ נוכל לומר דהיכא דהקדיש ועשה מעשה בגופו מהני לאסור כיון דהוא מעשה גמור ובשלמא רבינו ז"ל אזיל לטעמיה כדכתיבנא דאית ליה דאין מוקצה בלא מעשה בגופו ומ"מ קאמר גמרא דלא מהני באיסור מוקצה מעשה אחר הקדש אבל להר"א ז"ל אין לומר כן, ואולי י"ל לדעתו ז"ל דלא משמע ליה לגמרא לאסור מוקצה אפי' במעשה דגופו אחר הקדש ומשום מוקצה לא שני גמרא הכי ועוד י"ל לדעתו ז"ל דאפי' בנעבד לא משמע ליה לגמרא לאסור במעשה אחר הקדש דאע"ג דבשל חבירו מהני מעשה לאסור בשל הקדש שהוא של גבוה לא מהני ולרבינו ז"ל ניחא טפי כדכתיבנא. אלא מה שנשאר לנו בקושי' הוא שרבינו ז"ל היה לו לבאר דבריו כאן דאיירי בשעשה מעשה וכמו שהשיג עליו הר"א ז"ל איברא דהתוספתא דתמורה פ"ד לשונה מבואר כדברי רבינו ז"ל דקאמרה דנעבד בין קודם הקדש בין לאחר הקדש אסור וכן אמרה דבשל חבירו אסור ולא הזכירה עשיית מעשה כלל ומ"מ כיון דבגמרא דידן לא משמע הכי (לא) היה לו לרבינו ז"ל לפסוק דלא כוותה דאולי התוספתא לא מתרצתא או אפשר דבנעבד לבד קאמרה התוספתא דמהני איסור אחר הקדש ואיירי בשעשה מעשה וגמרא דידן לא שני בפ"ב דזבחים דעשה מעשה משום מוקצה כדכתיבנא ובין כך ובין כך לא היה לו לפסוק נגד גמרא דידן וצ"ע:
וכן המשתחוה למעיין וכו'. כל הני הוו בעיי דלא איפשיטו בפרק כל הצלמים וקשה כיון דהוו ספק למה לא כתב כאן רבינו ז"ל גבי מי נסכים לא יביא ואם הביא הורצה כמ"ש כן לקמן לגבי כמה ספיקות גבי קדמה והקדישתו בפרק זה וכן לקמן בפרק ששי חטין שלקטן מגללי הבקר וזרעם הרי אלו ספק וכו' לפיכך לא יביא מהם מנחות ואם הביא הורצה משמע דדרכו לפסוק בכל ספיקות גבי קרבנות הכי ולמה כאן כתב בפשיטות פסולים בכל הני ספיקי דבעיי ולא כתב כמ"ש לקמן:
אשרה שביטלה וכו'. שם אמר באשרה שביטלה קא מיבעיא ליה יש דיחוי או אין דיחוי ומדכתב כאן רבינו ז"ל דפסולים משמע דאית ליה דמאי דבעי התם הוי אפילו בדיעבד אם יצא או לא וכיון דלא איפשיטא פסק לחומרא דאם היה סבור דבעיין לכתחילה דוקא וכמו שנראה שם מדברי התוס' ז"ל לא היה לו לפסוק כאן מספק פסולים אפילו בדיעבד וכן לא היה לו לכתוב כמו שכתב בפ"א מהלכות ציצית דצמרה פסול לציצית דמשמע אפי' בדיעבד דבדיעבד פשיטא לן דמותר ובזה ליכא בעיא אלא ודאי דאית ליה דבעיין אפילו בדיעבד והא דאמר רבא גבי לולב של ע"ז לא יטול לכתחילה ואם נטל יצא מחלק רבינו ז"ל בין אשרה לע"ז דשאני אשרה דנטעה מתחילה לכך וכן כתב הרב המגיד בפ"ח מהלכות לולב דרבינו ז"ל מחלק בכך והניח הדבר עדיין בצ"ע. ונראה לי דמסוגיא זו הוכרח רבינו ז"ל לחלק בכך דסובר דהך בעיא הוי אפי' בדיעבד כדכתיבנא וכיון שכן ע"כ יש לחלק בין ע"ז לאשרה:
צמר שלה פסול לבגדי כהונה וכו'. והטויה לא הוי שינוי כדכתבו התוס' ז"ל דאית ליה לרבינו ז"ל דלא מיקרי שינוי אלא שינוי גמור כמו חטים ונעשה קמח וכדכתב הרב בעל כ"מ ז"ל:
איזהו אתנן וכו' או ישראלית שהיא ערוה עליו או מחייבי לאוין וכו'. נראה מדברי רבינו דבעינן שהזונה תהא אסורה לבוא עליה באיסור ערוה או לאו והאתנן שנתן לה באותה ביאה אסורה אסור וקשה דכיון דהוא פסק כרבא דאית ליה דאחד זונה כותית ואחד ישראלית אסור א"כ לדידיה ילפינן זונה כותית מישראלית לענין מלקות וזונה ישראלית דכתיבא גבי כהן מכותית זונה לגבי אתנן דאתננה אסור וזונה דגבי כהן הוא שהיתה זונה מחייבי כריתות שבא עליה ועתה בא עליה כהן זה ונקראת זונה מפני שהיתה זונה מקודם ולא שבבעילה זו נעשת זונה ואע"פ כן חייב עליה הכהן משום זונה א"כ גבי אתנן זונה כי האי גוונא שנעשת זונה מקודם שבלא בעילה זו היא זונה כגון שנבעלה לחייבי כריתות או לחייבי לאוין לדעת רבינו ז"ל דאית ליה דהוי זונה מחייבי לאוין כמו שכתב בהלכות איסורי ביאה א"כ ראוי שאתננה יהיה אסור אע"פ שלא יהא אסורה לבא עליה משום לאו או משום ערוה וכן כתבו התוס' ורש"י ז"ל שם וזה לשון התוס' ז"ל ורבא דאמר אפי' תפסי בה קידושין הויא אתנן בין שהיא זונה כבר כגון שנבעלה כבר לחייבי כריתות אי נמי כגון זונה מופקרת משמע דקתני כגון אלמנה לכ"ג וכו' ע"כ משמע דלדעתם קושיית הגמרא הוא דאמאי נקט אלמנה לכ"ג שהיא אסורה לו בבעילה זו אפי' שהיא מותרת לו כיון שמקודם היא זונה אתננה אסור ורבינו ז"ל שאינו מפרש כן אלא שצריך שבבעילה זו יהא אסור לה בלאו א"כ מאי מקשה הגמרא אליביה נמי דלהכי נקט כגון אלמנה לכהן גדול לומר דתהא ביאה אסורה לו בלאו ולא שתהא מותרת לו ותהא זונה מקודם. ועוד קשה עליו דזונה דגבי כהן הוי כה"ג שהיא מקודם זונה וכמו שהקשיתי. גם קשה עליו מה שהקשה הרב ב"י ז"ל דהיכי מזכה שטרא לבי תרי דהוא פסק כרבא וכרב דאמר חוץ מאשתו נדה ובגמרא אמרינן דרב אית ליה דאביי. ונראה לתרץ דרבינו ז"ל אית ליה דאין לדמות לגמרי זונה דגבי כהן לזונה דהכא דהתם אסר הכתוב אשה פסולה לכהן ולכך אפי' שבבעילה זו אינה נעשה נעשית זונה מ"מ כיון שהיא זונה מקודם אסורה לו אבל אתנן זו אם אין איסור בבעילה זו ודאי דלא אסרה תורה האתנן דלא אסרה תורה אלא דבר שהוא בא באיסור וכמ"ש רבינו אין אתנן אסור אלא הבא לו בעבירה וא"כ אי אמרינן דזונה ישראלית אתננה אסור משום דילפינן מכותית היינו שבבעילה זו היא אסורה כמו הכותית הנזכר שהיא אסורה לו והכותית אתננה אסור מג"ש דתועבה תועבה דלרבא אית ליה לרבינו ז"ל דאית ליה נמי ג"ש דתועבה תועבה ומיניה ילפינן כותית והדר ילפינן ישראלית מכותית ודוקא דיהא בה איסור לאו דומיא דזונה לכהן דאית בה איסור לאו לכהן דהא דילפינן זונה ישראלית מכותית הוא משום דכתיב זונה גבי כהן ואית לן לומר דליהוי דומיא דזונה לכהן דעליו היא בלאו כן כל זונה לשום אדם שהיא בלאו עליו אתננה אסור ואית ליה לרבינו ז"ל כגירסא דלישנא אחרינא דאית לן בגמרא דלא פריך לרבא כלל אלא לאביי ושני דהוי כר"א וכו' ואע"ג דבגמרא אית לן תרי לישני שמא בספרי רבינו ז"ל לא היה לו אלא לישנא בתרא לבד וכן נראה באמת שהתוספות כתבו ב' הלשונות בב' גירסאות מחולפות דבתחילה כתבו גירסא ראשונה מיתיבי וכו' עוד כתבו ועוד יש גירסא אחרת בספרים מיתיבי וכו' משמע שהם שתי גירסאות חלוקות ורבינו ז"ל אית ליה כגירסא דלא פריך לרבא כלל דאדרבה לרבא ניחא דנקט כגון אלמנה לכ"ג לומר דכגון חייבי לאוין הוי זונה ולא מדבר אחר ובאמת כל אלו הם דברים דחוקים אבל הקושיות עצומות עביד לן דעיילנא נפשאי בקופא דמחטא. והתוספות יש להם דרך אחרת כדכתיבנא אלא שגם להם קשה שאמרו דלרבא בין שהיא זונה כבר כגון שנבעלה לחייבי כריתות או מופקרת איך כתבו מופקרת דאין זו כזונה דכהן דזונה דכהן לא הויא אלא מחייבי כריתות לדעת התוספות והרא"ש ז"ל וכדכתב הטור ז"ל באבן העזר. ועוד אלמנה לכ"ג לא הוי זונה לכהן דאין זונה מלאוין המיוחדין לכהונה וכדכתב רבינו ז"ל בהלכות איסורי ביאה פי"ח וא"כ אמאי אתננה אסור הא לא הוי כזונה דכהן ודוחק לומר דמה שאמר כגון אלמנה לכ"ג הוי דכבר היא זונה מחייבי כריתות או מופקרת ולהכי פריך גמרא דאמאי נקט כגון אלמנה דבלאו הכי הרי היא זונה ותירץ הגמרא לומר לך דצריך שיאמר הילך ועוד דלגירסא אחרת דלא פריך אלא לאביי ולא לרבא כלל ודאי דאלמנה לכהן גדול כפשוטו הוי ולא שהיא זונה מקודם. לכך נראה לומר לדעתם ז"ל דהם סוברים דרבא דלית ליה ג"ש דתועבה תועבה וכן נראה מדבריהם ומדברי רש"י ז"ל שם וכיון שכן כל בעילה של איסור שיש בה אתנן הוא חייב משום דיש בה איסור ומיקרי זונה וכן כל מה דמתקריא זונה אפילו שיהא בה איסור איקרי אתנן ולהכי זונה ישראלית שנבעלה לחייבי כריתות דמתקריא זונה וכן זונה מופקרת דמתקריא זונה כיון שהיא נקראת זונה אע"פ דלא הויא זונה לגבי כהן הכל נכנס בלשון אתנן זונה דקרא וגם זה דוחק לדעתם ז"ל. עוד הקשה הרב מהר"ר אליהו מזרחי ז"ל בפרשת אמור לדעתם ז"ל דאית להו דאין זונה אלא מחייבי כריתות ולא מחייבי לאוין היפך דברי רבינו ז"ל והביא ראיה מסוגיא דפרק כל האסורין דיליף אביי תועבה תועבה משום דלא תפסי קידושין משמע דאין זונה אלא היכא דליכא תפיסת קדושין ואינו כן אלא בין לאביי בין לרבא כהן הבא על זונה בת ישראל אע"פ שלא נבעלה אלא למי שהקדושין תופסין בה לוקה עליה משום זונה כדמוכח סוגיא דפ' כל האסורין ולי נראה לתרץ דשפיר מייתי ראיה מאביי משום דאביי אית ליה ג"ש דתועבה תועבה משמע דלא מיקריא זונה גבי אתנן אלא היכא דליכא תפיסת קידושין ואי כהן הבא על זונה חייב מלקות הוא משום דכבר היא זונה מקודם שנבעלה למי שאין תופסין בה קידושין וכיון שהיא זונה מקודם לוקה עליה משום זונה ומה שהביאו ראיה מאביי אע"ג דרבא פליג עליה דלית ליה ג"ש דתועבה תועבה לדעתם כדכתיבנא משום דרב סבר כוותיה:
כגון בהמה ותורין ובני יונה. ולא אווזין ותרנגולין שאלו אינם קרבין לגבי המזבח. והתימה ממה שהביא הרב בעל כ"מ ז"ל בשם מגדל עוז דעופות שכתב רבינו ז"ל למטה הוו אווזים ותרנגולין דאלו ודאי אין חל עליהם אתנן דאינו קרב לגבי המזבח גם מה שתירץ הוא שהקצה להקריבן ולא הקדישן א"כ בהמה נמי כי האי גוונא הוי כיון שלא הקדישן אתנן חל עליהם ומאי שנא מעופות לבהמה. ונראה לי דאיירי שהם קדש ממש ואית ליה לרבינו ז"ל דעופות הוו גזירת הכתוב אע"פ שהם מוקדשים מקרא דלכל נדר וזהו שאמר ודבר קבלה הוא זה כלומר גזירת הכתוב והוכרח לומר דאיירי במוקדשים דאל"כ מאי עביד ק"ו מבהמה שאני בהמה שזכה בה גבוה ומפני כן אין אתנן חל עליה מה שאין כן בעופות שהם חולין ומהיכא תיתי לומר בעופות חולין דלא חל אתנן וכ"ת הרי איכא ממנה על פסחו דהוי שלו והוי כחולין מ"מ לא דמי לחולין גמורים וזכה בהם גבוה וכן כתב רבינו ז"ל
ואפילו מנה אותה על פסחו וכו' שכבר זכה בהם גבוה. משמע דטעמא דזכה בהם גבוה מהני קצת לממנה על פסחו אע"ג דלא הוה מהני לגמרי אי לא הוה קרא דנדר מ"מ אהני קצת השתא דאית לן קרא וא"כ לא עבדינן ק"ו מבהמה מוקדשין לעופות חולין ולכך סובר רבינו ז"ל דעופות הם מוקדשין ואע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גזירת הכתוב הוא וזהו אומרו ודבר קבלה הוא זה כלומר דבר בלי טעם. ומ"ש במשנה שהיה בדין והוציאו מק"ו בלאו ק"ו היו יכולים לומר דמסברא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא דרצה ללמוד הדבר בק"ו דעדיף טפי זהו דעתו ז"ל:
לכל נדר להביא את הריקועים וכו'. קשה דבגמרא משמע דלא מרבינן לה אלא מבית אלהיך דשם אמרו בית אלהיך פרט לפרה וחכ"א לרבות את הריקועים: