אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו וכו'. כתב הרב בעל כ"מ ז"ל דנפקא ליה מפ"ג דנדרים דקאמר הדירו חבירו שיאכל אצלו, ובמחילה מכבודו דההיא אינה ענין להא דהתם איירי בשחבירו מדירו משלו אם לא יאכל אצלו ובההיא ודאי יש לו רשות ואפי' יענה חבירו אמן וכדכתב הטור ביו"ד סימן ר"ט אבל הא נפקא ליה לרבינו ממאי דאמרינן בספ"ג דשבועות (דף כ"ט:) אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וכן כתב שם הרב ב"י סי' רנ"ז:

ויש שמורה להחמיר. הר"א בהשגותיו תולה הדבר בקבלת התנאי וקיומו שצריך שלא ישהא כדי דיבור אחר שזכר אותו שלא קיימו והרב כסף משנה ז"ל רצה לומר דזו היא כוונת רבינו ז"ל אבל במחילה מכבודו דכוונת רבינו ז"ל שכתב ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור וכו' הם דברים כפשטן דבעינן שיזכור התנאי תוך כדי דבור לנדר וטעמיה משום דאית ליה כדברי ר"י שכתבו שם התוספות דס"ל דרבא פליג אאביי ודוקא זכור בשעת הנדר מועיל כדקאמר רבא אם זכור בשעת הנדר משמע דוקא זכור אבל אם לא זכור כלל נדרו קיים דמסתמא דעתו לקיים נדרו כיון שאינו זכור התנאי והלכתא כרבא ע"כ דברי התוספות שכתבו בשם ר"י ז"ל, וזו היא דעת יש מי שאומר אלא שהוסיף דדי בזכירה תוך כדי דבור וטעמו דכיון דאם חזר בו תוך כדי דבור סגי כדכתב רבינו לעיל אם כן כיון דזכר התנאי תוך כדי דבור סגי והתוספות הקשו שם על פירוש זה דסתמא דגמרא משמע דדבר פשוט הוא דביטול מועיל שפיר טפי כשאינו זכור מדפריך אדרבא כשזכור בשעת הנדר עקר משמע דוקא זכור אבל שכח לא ואין סברא לומר דרבא פליג אסתמא דגמרא ע"כ. מיהו לזה י"ל דאביי עצמו דאמר תני ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר הוא שהקשה אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה ואף על גב דאביי לא הוזכר בקושיא אלא בתירוץ הקושיא והתירוץ דידיה הוי וכה"ג אשכחן בריש אלו מציאות דקאמר שם וכמה א"ר יצחק כו' וכתבו שם התוספות דר"י עצמו הוא ששאל והשיב ואביי משום דאית ליה דטפי עדיף שלא להזכיר הנדר מהיכא דזוכרו הגיה המשנה אבל רבא פליג עליה ואמר דהסברא הוי איפכא ומתני' כדקאי קאי אבל מכל מקום קשה למה ליה לרבא לומר הכא במאי עסקינן כגון שהתנה בר"ה כו' בלאו האי אוקימתא מתני' כפשטה הויא כיון דאית ליה דזכירת תנאי עדיף ודלא כסברת אביי. ונראה לתרץ ולומר דאין ה"נ דהוה מצי למימר הכי לתרץ הקושיא שהקשה אביי אלא רבא אוקי הך אוקימתא לדקדק לשון המשנה שאמרה שיהא זכור בשעת הנדר ולא אמרה ובלבד שיזכור בשעת הנדר הוה משמע דיזכרנו לתנאי לגמרי ומדקאמר שיהא זכור משמע אף על פי שלא יהיה התנאי זכור לגמרי אלא שיהיה לו זכירה קצת כגון שזכר שהתנה ולא זכר ממה התנה די לו בכך ושיאמר על דעת הראשונה אני נודר ואתי שפיר לישנא דובלבד שיהא זכור וקאי לישנא בדיוקא להאי פירושא דלפירוש שאר המפרשים צריך לדחוק ולומר ובלבד שיהיה זכור בפירוש ובשעת הנדר התנאי אבל אם לא זכר עדיף טפי והוא דוחק בלשון המשנה. עוד הקשו התוספות ז"ל על פירוש זה מ"ש כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים דמאי קלות ראש שייך כיון שהוא לא זכר כל התנאי אלא מקצת התנאי. גם מדברי הרא"ש ז"ל יש קושיא על פירוש זה דא"כ היכי קאמר דהתנה סתם הא רבא לא הגיה המשנה. ונראה לתרץ דמ"ש חסורי מחסרא וה"ק והרוצה שלא יתקיימו נדריו וכו' אלו הדברים שחסרה המשנה וסתם לנו הוא להודיענו שלא ינהגו קלות ראש בנדרים משום דממתניתין נשמע דאם זכר התנאי לגמרי בשעת הנדר הוי בטולו ביטול דמתניתין אמרה דאפילו שזכור מקצת די כשיאמר על דעת הראשונה אני נודר והוא הדין כשזכר הכל אפילו שלא יאמר על דעת הראשונה אני נודר וילמדו לנהוג קלות ראש בנדרים אחרים כיון דלמדנו דכיון שזוכר התנאי בשעת הנדר סגי לכך אמרה מתניתין הדבר סתום וחסרה הדברים שחסרה ואף על פי שהרא"ש ז"ל דחה פירוש זה שכתב דהא לא הוה מסתם סתומי דכיון דאי אפשר לפרש המשנה אם לא שתגיה הנה הרי היא כמפורשת הך פירושא דיש אומרים לא ס"ל הכי אלא כדכתיבנא. זה נראה טעם ויישוב לפירוש זה וכפירוש רבינו בפירוש המשנה אבל הראב"ד שתולה הדבר בקבלה וקיום מסברא נפקא ליה דצריך דבשעה שיזכור התנאי מיד יקיימנו:

אין כל אלו הדברים נוהגים כו'. הא נפקא להו ממאי דאמרינן בירושלמי יש תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות והתוס' ז"ל בפ"ג דנדרים יישבו ירושלמי זה בענין אחר ע"ש:

ואם כחרמי הכהנים מותר. כתב הרא"ש בפ"ב דנדרים (דף י"ח:) אע"ג דבחרמי כהנים מועלין עד שיבא לידי כהנים והוי שפיר דבר הנדור מ"מ סתם חרמי כהנים משמע שכבר באו לידי כהן והתוס' ז"ל עמדו שם ג"כ על קושיא זאת:

ואם סתם אסור. וא"ת כיון דרבינו פסק בפ"י מה' ערכין דסתם חרמין לכהנים א"כ אמאי אמרינן דסתם אסור הרי סתמו לכהנים הוי וא"כ אמאי אסור ובשלמא להר"א שכתב בסוף ה' ערכין דבזמן הזה סתם חרמים לשמים דכיון דניתנים לאנשי משמר ועתה אין משמר כונתם לשמים א"ש אבל לרבינו דלית ליה שם הכי כמבואר שם קשה. וי"ל דשאני הכא דיש לנו לקיים דבריו כל מה שנוכל וכיון דאם מתפיס בחרמי כהנים אינו נדר כלל אית לנו לומר דהתפיס בחרמי שמים כדי שיהא נדר ולא דמי למחרים נכסיו דלעולם דבריו קיימין בין שיתנה לבדק הבית בין לכהנים אבל הכא דהוי התפסה בחרם שאני ושאני כדכתיבנא:

אבל מקום שדרכן כו'. הרב בעל כ"מ יישב הלשון ומה שיש לדקדק על זה כתבתי בפ"ג מה' נזירות:

וכן האומר לאשתו וכו' אם היה האומר ת"ח וכו'. מה שתמה הרב בעל כ"מ מדברי הגמ' היא תמיהא גדולה. ונ"ל ליישב ולומר דרבינו סבור דמאי דאמר במשנה (דף י"ד) גבי הרי את עלי כאימא דצריך לפתוח לו פתח בעם הארץ רבותא אשמעינן דאע"ג דאסר על עצמו תשמיש אשתו והוי מילתא דאיסורא דהוא חייב בעונתה מ"מ צריך לפתוח לו פתח וכ"ש כשנדר בדברי הרשות ואמר כבשר חזיר ורבינא ה"ק בגמ' אי לא תנא חולין ה"א דמאי דקאמר מתני' מותרין היינו מדאורייתא וכדכתבו שם התוס' דאמרינן לקמן ד' נדרים התירו חכמים ומ"מ אמרינן בגמ' דצריך שאלה מדרבנן ה"נ ה"א דצריך שאלה מדרבנן בין לת"ח בין לע"ה קמ"ל דהם מותרים כחולין וא"צ שאלה אלא לע"ה כדי שלא יקל ראשו בנדרים והקשה דהיכי הוה ס"ד לומר הא בסיפא דהרי עלי כאימא אמרינן דפותחין פתח ממקום אחר דהיינו שא"צ שאלה אלא לע"ה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים כדפריך רבא לקמן וא"כ כיון דבסיפא דינא הכי ממילא דברישא דלא איתפריש דינא הוי כסיפא וא"צ שאלה אלא בעם הארץ וא"כ היכי אמרת דהוה ס"ד דצריך שאלה אפי' לת"ח אלא מחוורתא חולין ממילא נסבה. זה נראה להליץ בעד רבינו ז"ל עם שהוא דחוק וטעמו דאין נראה לו להצריך שאלה יותר בהרי את עלי כאימא מבשר חזיר משום דאדרבא הא משמע ליה דאין ראוי להצריך לו שאלה משום דהוי מילתא דאיסורא כדכתיבנא:

והמפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמן. פ' מי שמת גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו כו' עבדים גדולים קנו עצמן בני חורין כו' וכתבו רבינו בפ"א מה' זכייה ומתנה והפקר הוי כגר שמת:

והאומר ה"ז הפקר וזה וכו'. וגבי פאה בה' מתנות עניים פ"ב פסק דכשזה אמר וזה ה"ז פאה אע"ג דהוי בעיא פ"ק דנדרים משום דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא כדכתב שם הרב בעל כ"מ ז"ל אבל כאן דלא זכה בו אחר כתב דה"ז ספק אם יצא מידי בעליו הראשונים דאין כאן אלא ספיקא דממונא ולגבי מעשר ודאי דיחוייב במעשר כיון דהוי ספק דאורייתא לחומרא, ועוד הארכתי על זה במקום אחר:

המפקיר את שדהו וכו'. בספ"ד דנדרים (דף מ"ג:) תניא המפקיר שדהו כל ג' ימים יכול לחזור בו מכאן ואילך אינו יכול לחזור, ואיכא לפרושי הך ברייתא במאי דקאמר ג' ימים יכול לחזור בו בתלתא אנפי. הא' דעת הרא"ש דוקא כשחזר בו אבל אם לקחו בתורת זכיה אפי' הוא עצמו תוך ג' ימים הוי הפקר ופטור מן המעשר וכן אם זכה בו אחר. הב' דעת הר"ן ז"ל דתוך ג' ימים אפי' שזכה אחר לא זכה כלום ואינו יכול לחזור וכן אם זכה בו הוא לא הוי כזוכה מן ההפקר ופטור מן המעשר אלא כאילו לא הפקירה מעולם וקשיא ליה להאי פירושא כשהעמידו שם הך ברייתא בגמ' הקשו אי הכי אמאי עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר אינו יכול דאמאי לא הקשו ג"כ ממ"ש משזכה בו בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור דרבנן אפילו זכה בה אחר יכול לחזור תוך ג' ימים ברייתא אפילו תוך ג' ימים איירי דקאמרה מופקרת ליום אחד כו' ולפירוש הרא"ש ז"ל א"ש והר"ן ז"ל כבר יישב זה לפי פירושו שם. הג' דאם זכה אחר תוך ג' ימים ודאי דאינו יכול לחזור אבל אם קדם וזכה הוא תוך ג' ימים לא הוה כזוכה מן ההפקר אלא בחזרה וחייב במעשר ופירוש זה כתב הרב כ"מ ז"ל לדעת רבינו ז"ל דמה שכתב אינו יכול לחזור אלא א"כ קדם וזכה כו' אין כוונתו לומר דאם זכה אחר אינו יכול לחזור אבל כל זמן שלא זכה אחר יכול לחזור דודאי אינו כן אלא תוך ג' אבל לאחר ג' אפילו לא זכה אחר אינו יכול לחזור אבל כוונתו לומר דאם זכה אחר ג' דוקא הוי כזוכה מן ההפקר ופטור מן המעשר אבל תוך ג' אם חזר בו איהו חייב במעשר וא"כ לפי זה היכא דזכה בה הוא תוך ג' (פטור) [צ"ל חייב] במעשר דלא מיעט אלא לאחר ג' ולפי פירוש זה בדברי רבינו ז"ל קשה דבסוף פ"ה מהל' מתנות עניים כתב המפקיר כרמו והשכים בבוקר וזכה לעצמו ובצרו וכו' ובין כך ובין כך פטור מן המעשר ע"כ. ואמאי כיון דהוי תוך ג' אע"ג דזכה בה איהו חייב במעשר דלא הוי כזוכה מן ההפקר ושם בפרק ד' דנדרים אמרו כשהקשו מהאי ברייתא לריש לקיש בשלמא לעולא דרבנן קתני לה ודאורייתא קתני לה כלומר מדאורייתא פטור מן המעשר תוך ג' ימים אבל מדרבנן דאמרו שלא יהא הפקר תוך ג' ודאי דחייב וא"כ אמאי כתב רבינו שם פטור מן המעשר. לכן נראה דרבינו ז"ל סובר דהיכא דזכה בה תוך ג' הוי כזוכה מן ההפקר ושיעור לשונו כן הוא תוך ג' יש לו ב' תקונים לבטל ההפקר או שיחזור בו או שיזכה בו אע"ג דלא דמו להדדי דהחזרה מבטלו לגמרי וכאילו לא היה הפקר מעיקרו וחייב במעשר אבל הזכיה בו הוי כזוכה מן ההפקר ופטור מן המעשר מ"מ חשיב תיקון דחזר הדבר לבעליו הראשונים אבל לאחר ג' החזרה לא הוי תיקון להשיב הדבר לבעליו אלא צריך שיזכה בו כדי שיחזור הדבר אליו, ופירש הטעם דזכייה מהניא משום דלא גרע מזוכה מן ההפקר דעלמא דיכול לזכות בו וכיון דזכה בו אפילו אחר ג' מהני, ולפי זה מה שהקשו בגמ' מברייתא דהשכים בבוקר ובצרו משום דברייתא לא פרשה דבצרו בתורת זכייה אלא סתמא קאמר וכמו שכתב הר"ן ז"ל דכיון דלא פריש דזוכה מן ההפקר נימא דמיהדר הדר ביה ולכך אמרו שם דמדרבנן חייב במעשר אבל רבינו ז"ל בהל' מתנות כתב בהדיא וזכה בו ובצרו הרי הוסיף מלת זכה בו לומר דפירוש דזכה בתורת זכייה וכיון דזכה בו ופירוש בתורת זכייה לכך אמר דפטור מן המעשר:

דבר המופקר כו'. צ"ע בפרק השוכר: