הרי שהיו במקום שאין נוטלין שכר וכו'. בר״פ אין בין המודר (נדרים דף ל"ג) טבעת ליראות בה מהו מיפסק ואזיל בארעיה מאי ופירשו שם המפרשים דהיינו לילך בבית המשתה ליראות שיתנו לו מנה יפה וכן מיפסק ואזיל בארעיה ללכת לבית המשתה. אבל רבינו ז״ל מפרש דאינו אלא לקבל הנאת ממון וכיון דמקבל הנאת ממון הוי מביא לידי מאכל דומה לכלים שאין עושין בהם אוכל נפש במקום שמשכירין דאסור משום דמביא לידי מאכל:

לפיכך אם עבר אינו לוקה וכו'. משמע דבכל אינך לוקה הנאסר, ונראה דהיינו דוקא בחלוקה דאמר הנאה המביא לידי מאכלך אסור עלי שבחלוקה אחרת דאמר הנאה המביא לידי מאכלי אסורה עליך ודאי דאינו לוקה הנאסר אם עבר דכן כתב רבינו ז"ל ריש פרק חמישי דכיון דהוא לא אסר עצמו בהנאתו אינו לוקה:

אין בין מודר הנאה מחבירו וכו'. כר' אליעזר (דף ל"ב:) דאמר (אפילו) ויתור אסור:

לפיכך מותר לזון את אשתו ואת בניו כו'. משנה בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ח) וכתב הרב ב״י ז״ל בסימן רכ״א דרבינו אית ליה דמתני' כחנן. והרא״ש בפסקיו כתב דמתני' נמי כרבנן אתיא ואיירי בזן אותם לפניו אי נמי כשהבעל נותן לה כל צרכה והוא נותן לה מזונות יתרים, ותמה הטור ז״ל על הרא״ש ז״ל דלמה הביא אלו הדברים סתם כרבנן כיון דאנן קי״ל כחנן. ועוד הוסיף הרב ב״י ז״ל שם תמיהה על תמיהתו דבמתני' דהמודר הנאה מחבירו פורע את חובו הזכיר הרא״ש ז״ל בפסקיו דברי רבא האמורים בגמ' דאוקי מתני' דיהיב על מנת לפרוע ודברים אלו אינם אלא לרבנן ואנן קי״ל כחנן ולמה לן לאוקמה בהא ותירץ שם דלרבא אפילו לחנן צריך לאוקומי דיהיב על מנת לפורעה ודבריו דחוקים כמו שהרגיש הוא בעצמו ועוד מדקאמר הרא״ש ז״ל על מתניתין דזן את אשתו דהא מתני' אתיא כרבנן מדלא קאמר הא מני חנן היא ולא הכריח דאל״כ לרבא דקי״ל דאית ליה דחנן מודה גבי מודר הנאה מתניתין דהכא היכי מתוקמא משמע דלרבא נמי מצי לאוקומה כחנן ולכך לא הכריח אלא מדלא קאמר הא מני חנן היא כדאמר לעיל. לכך נראה לי דהרא״ש ז״ל אית ליה כפירוש שאר המפרשים בגמ' ומה שלא הזכיר במתני' דפורע חובו אלא אוקימתא דרבא משום דאית ליה דחנן לא אמר אלא במזונות אשתו דוקא וכרבינו תם ז״ל וכמו שהבין הטור ז״ל בו ולא כמ״ש הרב ב״י ז״ל דאית ליה כרש״י ז״ל דבכל חובות איירי ואע״ג דבפירושיו כתב דבכל חוב איירי לא כ״כ לפסוק הלכה אלא פירוש ההלכה כתב כפי אשר פירש רש״י ז״ל וכן כתב בסוף דבריו כך פירש״י ז״ל בפרק בתרא דכתובות, אבל לענין פסק ודאי דאית ליה דדוקא במזונות אשתו (אית ליה דוקא) או בחיוב כיוצא במזונות אשתו שהדבר ידוע שהוא מוחל ולא היה תובע ממנו כגון שהיה אביו או אחיו שבודאי לא היה דוחקו וזהו שכתב בפ' בתרא דכתובות קמ״ל דאף כיוצא בו בשאר חובות נמי הלכה כמותו ומשום הכי קאמר כיוצא בו כלומר חוב שידענו שהוא כמזונות אשתו דאם לא היה פורע לו היה מותר לו כדכתיבנא ולא כמו שהכריח הרב ב״י ז״ל משם דלית ליה כר״ת ז״ל, אבל עיקר הפירוש נראה לי כמו שכתבתי וכיון דאית ליה כר״ת הוצרך לאתויי ההיא דרבא דנדרים דקאמר על מנת שלא לפרוע משום דהך דינא נמי הוי לחנן בשאר חובות. ומכאן אפשר דיצא לו לטור ז״ל דהרא״ש ז״ל אית ליה כר״ת ז״ל דלא בכל חוב איירי חנן מדהביא אוקימתא דרבא דודאי משום דהך דינא לחנן בשאר חובות לכך הביאו אבל אוקימתא דרב אושעיא לא הוצרך להזכירה דבידוע דקי״ל כחנן ומשום הכי לא תמה הטור ז״ל אלא על מה שהביא הרא״ש ז״ל בפסקיו אותם הדברים בשם המפרשים דאתו אליבא דרבנן. ולעיקר קושיא דתמה הטור ז״ל נראה לי לתרץ דהתוס' ז״ל הקשו על פירוש רבינו תם ז״ל דאית ליה דלרב אושעיא דמוקי מתניתין כחנן דקאמר ופורע את חובו דאיירי במזונות אשתו דהא תנן לקמן וזן את אשתו וכו' ולמה לי תרווייהו ותירצו דהך מתניתין דוזן את אשתו איירי כשזן אותה בפניו וס״ד אמינא כיון דזן אותה בפניו ולא מיחה יתחייב לפרוע קמ״ל ולהכי הביא הרא״ש ז״ל דברי רבינו תם ז״ל לומר דלא נטעה אליבא דחנן ונאמר דהיכא דזן אותה בפניו מודה דחייב ולהכי מייתי דברי רבינו תם ז״ל לומר דאדרבא היכא דזן אותה בפניו עדיף טפי לפוטרו וכן הוו דברי הי״מ לומר דחלוקה דלא יזון את בהמתו דמתניתין הוי אפי' במזונות היתרים דס״ד אמינא דלא קאמרה מתניתין דלא יזון את בהמתו אלא מזונות הצריכים לה אבל מזונות היתירים לא יזון לפי הך פירושא דיש מפרשים וכן סיים הרא״ש ז״ל שם בדבריו בהך פירושא וכן בהמתו ע״כ איירי במזונות היתרים וכו':

שהכהנים שלוחי שמים וכו'. צ"ע בפ"ק דקדושין (דף כ"ג):

כגון שאמר ראובן כל הרוצה יבוא ויתרום וכו'. בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ו) אוקמיה למתני' דתורם את תרומותיו מדעתו באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ואף על גב דלא אוקמוה בגמ' הכי אלא לומר דתורם משלו על של חבירו צריך דעת וכן באידך בעיא אוקמוה הכי לומר דהתורם משלו על של חבירו טובת הנאה של בעל הכרי. וכבר פסק רבינו ז״ל בפרק רביעי מהלכות תרומות דתורם משלו על של חבירו אין צריך דעת וכן דטובת הנאה הוי של תורם ואם כן לא צרכינן לפי הך לאוקומי מתניתין בהכי מכל מקום אית ליה לרבינו ז״ל דדינא הכי הוי:

אבל לא תורה שבכתב שנוטלין עליה שכר. פסק כר״י דאמר שכר פסוק טעמים בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ו) וכ״כ הר״ן ז״ל שם:

חלה ראובן נכנס שמעון לבקרו וכו'. יש תימה על רבינו ז"ל איך לא הזכיר שנכסי חולה אסורין על המבקר מדינא דעולא דהזכיר שם והרב ב"י ז"ל רצה לתקן בסי' רכ"א וכתב שרבינו ז"ל מפרש כפירוש אחר אשר דחה שם הר"ן ז"ל ואעפ"כ קשה לי דמ"מ היה צריך רבינו ז"ל להזכיר אותו הדין וצ"ע:

בשעה שמגביה עליו המים. כלומר כשאחד נכנס המים עולים למעלה ומגביה המים על מי שעומד שם והיא הנאה לו:

וישן עמו במטה. בברייתא (נדרים מ"א) ר"י אומר גדולה בימות הגשמים וקטנה בימות החמה מותר וכן אמרו שם גבי אמבטי קטנה ומזיע עמו בקטנה. הרא"ש ז"ל הזכיר כל זה בפסקיו והטור בסי' רכ"א ורבינו ז"ל לא כתב כלל מכל זה ולא ידעתי למה:

אבל אם אכל שמעון מקערה שאם יודע וכו'. כלומר לא תימא כיון שזה יודע שאחר שיאכל הוא יוליך הקערה ויאכל ראובן מניח הנתח כדי שיאכל ראובן קמ"ל דכיון שאינו אוכל יחד עמו אינו מקפיד בכך:

נזדמנה לו מלאכה עמו כגון שהיו קוצרין כאחד וכו'. כתב הרב כ"מ ז"ל יש לתמוה על רבינו ז"ל למה נקט כגון שהיו קוצרין כאחד דלא שייך למימר ביה דקא מרפי לארעא קמיה והניח עושה עמו באומן ע"כ. ואילו היה רואה מה שפי' רבינו ז"ל בפיהמ"ש לא הוה תמה שכתב שם ולא יעשה עמו באומן שלא יקצור עמו בשורה אחת כדי שלא יקל עליו מה שיקצור כי בהיותו קוצר קרוב ממנו הוא מוצא מקום לילך וימצא מקום פנוי שיכול למהר מלאכתו וכבר נתבאר לך פי' לשון אומן בהרבה מקומות מזרעים ע"כ. נראה כונתו דמפרש מרפי לה לארעא דה"ק דכיון דהשבולין עומדין לפניו הנה אותם השבולין מעכבין לו ההילוך וזה מסירם מלפניו נמצא דמרפי ליה ארעא כלומר מסיר המכשול ועושה לו הדרך ומתניתין בקוצרין איירי וזהו אומרו לא יעשה באומן דהכי אמרינן במתני' דהשוכר את הפועלים בחזירתן מאומן לאומן וכו' ואיירי בענין קצירה ובצירה:

מותר למלאות לו חבית של מים וכו'. לפירוש הר"א ז"ל אתי שפיר דהזכיר המלאכות דהיינו ענייני שמוש שהוא הדיר משמוש דבנו אבל לפי' רבינו ז"ל למה הזכיר המלאכות לימא לתת לו מעות כשיעור שימלאו לו חבית של מים ושידליקו לו את הנר כיון דאין הענין תלוי בשמוש אלא בנתינת הנאה. וז"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו ואין במשמע שיתן כלומר אלא שימלא וידליק כלומר דלהך פירושא דהרא"ש ז"ל הדבר תלוי בשימוש ולא בהנאה כדכתיבנא. ובזה אין מקום למה שדחה הרב בעל כ"מ ז"ל קושיא זו ואמר גם דברי רבינו ז"ל כן הם שאינו נותן כלום דהרבה חילוק יש כמו שכתבתי אבל מ"מ מלשון מדיר את בנו משמע כפירוש רבינו ז"ל וכמו שהכריח הרב הנזכר אבל מן הירושלמי שחלקו בין איש לאשה משמע כפירוש שאר המפרשים דהאשה היא המדרת שלא תהנה מבנה כדי שילמוד תורה אבל לרבינו לא שייך לומר שהאשה הדירה שלא ליהנות לבנה מפני שאינו לומד תורה ומכל מקום היתה קונה לבנה חפצים דאדרבה היא אין דרכה לילך בשוק. לכך נראה דרבינו ז"ל מפרש בהפך דכשהאשה הדירה את בנה שלא ליהנות לבנה אינה קונה לו חפצים שאין דרכה לילך בשוק אבל אם הוא איש לוקח לו ומכל מקום רבינו ז"ל לא הזכיר דין הירושלמי כיון דבגמרא לא הזכירו וכדכתב הרב בעל כסף משנה ז"ל: