כיצד נדר או נשבע מן המבושל אם דרך אותו מקום באותו לשון וכו' הרי זה אסור בכל. ריש פרק ששי דנדרים (דף מ"ט) הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה והקשו קונם תבשיל כו' והא מתבשיל נדר אמר אביי האי תנא כל מאי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה והא תניא הנודר מן התבשיל אסור בכל מיני תבשיל ואסור בצלי ובשלוק ומבושל וכו' וכתב שם הר"ן ז"ל במשנה גבי קונם תבשיל ואמרו בגמרא דאסור בצלי ובשלוק דהא מתאכלא ביה ריפתא, משמע מדברי הר"ן ז"ל דיש לחלק בין מבושל לתבשיל דהא גבי תבשיל קאמר במתניתין דאסור במידי דמתאכלא ביה ריפתא וא"כ מהך טעמא אסור בצלי ובשלוק אע"ג דגבי מבושל אית ליה למתני' דמותר בצלי ושלוק משום דהוי אתרא דלא קרו לצלי מבושל וכן נראה מדברי הירושלמי דהביא הרב בית יוסף ז"ל בסימן רי"ז דיש לחלק בין זה לזה. אבל מדברי הטור ז"ל בסימן הנזכר נראה דמבושל ותבשיל שניהם שוים ובאתרא דקרו לצלי מבושל אסור בצלי ובאתרא דלא קרו לצלי מבושל מותר בצלי ולדידיה מה שאמרו בגמרא בברייתא גבי תבשיל דאסור בצלי ושלוק איירי באתרא דקרו לצלי מבושל ולא איירי ברייתא בגוונא דמתני' ומשום הכי אסר בצלי ושלוק ולאו מטעמא דמתאכלא ביה ריפתא. וא"ת מי גריעי שלוק וצלי מהטריות הרכות דמשום שהחולים אוכלים בו פתם מיקרי תבשיל ואסור בהם הכי נמי צלי ושלוק אע"ג דלא איקרו מבושל כיון דאוכלים בהם פתם מהך טעמא תבשיל נמי מיקרי. ואולי י"ל דצלי ושלוק פעמים אכלי להו בלא פת אי נמי אע"ג דלא אכלי להו בלא פת הני שמא לחוד אית להו. ודברי רבינו ז"ל נראין שהם כדברי הטור שלא חילק בין תבשיל למבושל וכן כתב הרב ב"י ז"ל בסימן רי"ו ועוד דלקמן כתב הנודר מן המבושל מותר בביצה שלא נתבשלה והיינו דינא דקאמרה מתני' גבי תבשיל וכתבו רבינו ז"ל גבי מבושל משמע דתרוייהו שוים לדעתו ז"ל:

נדר או נשבע מן הכבוש כו'. דברי רבינו ז"ל מתמיהין ומה שפירש הרב כ"מ ז"ל דמתני' פירש רבינו ז"ל דלא חילקה בין כבוש לכבוש אלא בין דרך לקרות כבוש לכל הכבושים לאין דרך לקרות כבוש לכל הכבושים, לא ידעתי היכן נרמז זה בלשון המשנה ועוד מאי שנא דפריש רבינו הך מתני' בכי הך גוונא טפי מכל הני מתני' דלקמן דמייתי רבינו ז"ל בהך פירקין הנודר בכך מותר בכך או אסור בכך דמשמע דרבינו ז"ל מפרש אותם היכא דליכא מנהג כלל דילך אחר הלשון כפי מה שנפרש במשנה גם כאן היל"ל הכי. לכך נ"ל לומר דמשום דאמר במשנה מן הצלי אינו אסור אלא מן הצלי של בשר דברי ר' יהודה משמע ליה לרבינו ז"ל דכולה מתני' במלוח וכבוש ושלוק וצלי דמחלק בין היכא דאמר בה"א להיכא דלא אמר ה"א כוליה חדא מילתא היא דכולה מתני' בחד טעמא הוי וא"כ כולה מתני' ר' יהודה היא ורבינו כתב בפירוש המשנה על הא מתני' אין הלכה כר' יהודה משמע דאית ליה דמשום דקאמר מתניתין דברי רבי יהודה משמע דרבנן פליגי עליה והלכתא כוותייהו ולכך חילק בין שלוק להשלוק משום דמתני' דלא כהלכתא ולכך לא תלה הדבר אלא במנהג המקום. זה נ"ל לתת קצת טעם לדבריו לפי מה שראיתי בפירוש המשנה שכתבו אין הלכה כר' יהודה. ומ"מ לא ידעתי טעם נכון למה נדחה דברי ר' יהודה מהלכה כיון שלא מצינו מחלוקת עליו בפירוש:

כיצד נדר מן השמן וכו' ורוב אנשי המקום אין קורין שמן סתם אלא לשמן זית בלבד וכו'. בס"פ הנודר מן המבושל (דף כ"ג) אמרו בזה מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל ספק איסורא לחומרא. וא"ת כיון דבכל התורה כולה אזלינן בתר רובא באיסורא הכא אמאי לא. וי"ל דאם לא היה אפשר לפרש אלא משמעות אחד ודאי דהיינו מפרשים אותו המשמעות אשר הוא מסכים לדברי הרוב ולא המשמעות אשר הוא מסכים למיעוט אבל כיון שאנו יכולים לפרש שתי המשמעיות ונאמר דנכון לומר שמן על שני מינין של שמן נפרש הלשון ונאמר דנתכוון על הכל ונעשה הלשון הסתמי כולל כיון דהוי מילתא דאיסורא:

כל דבר שדרך השליח באותו מקום להמלך עליו. גם בזה דברי רבינו מתמיהין דבגמ' משוה בשר עופות לבשר דגים ורבינו חילק ביניהם והרב בעל כ״מ דחק עצמו בתירוץ הקושיא וחילק בין המלכה של עופות להמלכה של דגים ועדיין לא יצא מידי הקושיא בהחלט ודבריו ידועים. ולי נראה לתרץ דרבינו ז״ל קשיא ליה בדברי הגמ' שאמר שם (דף נ"ב:) מאי שנא בשר עוף לת״ק דאסור דעביד שליחא דמימליך עליה בשר דגים נמי עביד וכו' דמאי קושיא טובא איכא לחלק ביניהן דכיון דלענין בשר בחלב מיקרי בשר עוף בשר ובשר דגים לא איקרי בשר כדאמרינן בריש כל הבשר משום הכי בשר עוף אסור דנכנס בכלל בשר ולא בשר דגים ולכך רבינו ז״ל מפרש דקושיית הגמ' היא משום דבעי לומר דדברי ת״ק אתי אפילו כר' יוסי הגלילי דאמר בפ' כל הבשר (חולין דף ק"ד) דאמר ר' יוסי הגלילי דבשר עוף מותר לאוכלו בחלב ולהכי מקשה גמרא אבל לדידן דקי״ל כר״ע דבשר עוף בחלב אסור ליכא קושיא כלל דבשר עוף בין דמימליך עליה בין דלא מימליך עליה אסור כשנדר מן הבשר משום דאיקרי בשר לענין בשר בחלב לכך פסק רבינו ז״ל דבכל גוונא אסור דסוגיא דפ' הנודר מן הירק לר״י הגלילי אתמר והיא דלא כהלכתא:

הנודר מן המבושל מותר בביצה שלא נתבשלה וכו'. עוד אמרו במשנה (דף מ"ט) ובדלעת הרמוצה ופירשו בגמרא דהיא דלעת דאתקריא כן ולא ידעתי למה לא הזכירה רבינו ז"ל. ובפירוש המשנה פירש רבינו ז"ל דלעת הרמוצה שהיא טמונה ברמץ וקשה טובא כיון דאיתותב מ"ד בגמ' הכי מברייתא דכלאים למה פירש כן והיה לו לפרש שהוא מין דלעת כדברי שמואל שאמר כן:

מותר בציר ובמורייס וכו'. כתב הרב כ"מ ז"ל (אע"ג דבמשנה לא אמרו אלא בציר) משמע לרבינו ז"ל דה"ה במורייס. ואין צורך דגירסת הר"ן ז"ל איתיה ג"כ מורייס כמבואר בפירושו ומה שלא הזכיר רבינו ז"ל דהיינו דוקא הציר שיצא כבר, כבר כתבתי לעיל בזה. עוד יש דינים הרבה במשנה ובברייתא דג דגים דגה וכן הנודר מן הצחנה וכולם פירשם הטור ז"ל בסימן רי"ו ורבינו ז"ל לא הזכירם וכתב שם הרב ב"י דסמך על הכלל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ומ"מ צריך טעם למה בקצת משניות סמך על הכלל ולא הזכירם ובקצת לא סמך אלא הביאם והיה לו להביאם להיכא דאין שם מנהג כמו שהביא שאר משניות רבות בענין זה בפרק זה. תו איכא בגמ' (דף נ"א:) גבי נודר מן הצחנה דבעי רב אסי הרי עלי ציחין מאי ולא הזכירו הטור ז"ל וגם הרא"ש ז"ל לא הביאו בפסקיו ואולי לא היה בגירסתם:

נדר מן הקום מותר בחלב וכו'. רבינו ז"ל לא חילק בין אתרא לאתרא כמו שחילקו בגמ' והרב כ"מ ז"ל דחק עצמו הרבה בתירוץ הקושיא ובסוף דבריו העלה דמה שתירצו בגמרא באתרא דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא ולדבריו דהמקשה קאמר ומ"מ צ"ע מי הכריחו לרבינו לפרש כן. ונ"ל לתת הכרח לזה משום דגבי הנודר מסתוניות אמר במשנה (דף נ"ג) מותר בחומץ סתוניות והקשה שם הר"ן ז"ל דהא דלא כת"ק ודלא כר' יוסי דהא אמרינן לעיל דלכולי עלמא אי קרו ליה קומא דחלבא אסור וא"כ הכא נמי קרו ליה חומץ סתוניות ותירץ שם הר"ן ז"ל וחילק שני חילוקים. ולרבינו ז"ל קושיא זו הכריחו לומר דלרבנן גבי קומא דחלבא אע"ג דקרו ליה קומא דחלבא מותר בקום ומתני' סתוניות כוותיה אתיא ומאי דקאמר בגמרא דבאתריה קרו לקומא קומא ולחלבא חלבא לדבריו דמקשה קאמר כדפירש הרב ב"י ז"ל. זה נראה קצת טעם לרבינו ז"ל:

הנודר מן החטים אסור בהן בין חיים בין מבושלים וכו'. בס״פ הנודר מן המבושל (נדרים דף נ"ג:) וא״ת מאי שנא דגבי גריסין אמרו שם דכשאמר גריס הוי אסור לאוכלו מבושל ומותר לאוכלו חי וכשאמר גריסין הוי איפכא דאסור לאוכלן חיים ומותר לאוכלן מבושלין ובחטים כתב רבינו ז״ל דאפי' לא אמר אלא חטים לחוד אסור לאוכלן בין חיים בין מבושלין והיה לו לומר דמותר לאוכלן מבושלין ומהתם משמע דחטין וגריסין הכל דבר אחד מדברי ר״ש בברייתא וכן דברי ר' יהודה במשנה דאמר קונם גריס או חטה שאני טועם מותר לכוס חיים וכו' משמע דהדין שוה ור' יהודה לפרש דברי ת״ק אתא כמ״ש רש״י ז״ל והרא״ש ז״ל. ותו איכא למידק היכא דאמר חטה לחודא מדברי ר' יהודה דמתני' משמע דאסור לאוכלן מבושלים דכן אמר ר' יהודה (אסור) [מותר] לאוכלם חיים היכא דאמר חטה או גריס ומדברי ר״ש אי דייקינן רישא דלישניה דקאמר חטה שאני טועם אסור לאפות משמע הא בישול מותר ואי דייקינן סיפא דלישניה דקאמר מותר לכוס חיים מותר הא לבשל אסור ואין בדבריו הכרע. ואם נאמר דרישא דוקא משום דזיל בתר טעמא דכשהוא אפוי הוי גוף אחד כדכתב הר״ן ז״ל ולכך קאמר חטה דודאי מגרגיר אחד לא קאמר אלא מדבר שהוא גוף אחד וכשהוא אפוי הוי גוף אחד וא״כ כשהם מבושלים הם גופין מוחלקין ולכך מותר לאוכלם מבושלים וסיפא דקאמר לכוס לאו דוקא דכל שאינו אפוי לכוס קרי ליה. א״כ לפי זה נמצאו דברי ר' יהודה דמתני' ור״ש חולקים דלר' יהודה כשאמר חטה אסור לאכול מבושלים כדפרישית ולר״ש מותר וקשה על דברי רבינו והטור ז״ל בי״ד סימן רי״ז מה ראו על ככה לפסוק כר״ש דברייתא ודלא כרבי יהודה דמתניתין שהם לא כדברי ר״ש דברייתא. ועוד קשה לי בדברי הטור ז״ל דאית ליה דרישא דר״ש דוקא דכתב בסימן רי״ד דינא דחיטין וגריסין גבי הדדי וגבי גריס כתב כשאמר בלשון יחיד מותר לאוכלו חי וכן כתב גבי חטה וכי היכי דגבי גריס לישנא דכתב חי הוי דוקא דמבושל אסור כדכתב בהדיא א״כ חי דכתב גבי חטה הוי דוקא ומבושל אסור. והנכון בעיני לתרץ בדברי רבינו ז״ל דהוא סבור כמו שפירשו שם התוס' ז״ל דאית להו דרבי יהודה דמתני' פליג אתנא קמא וכשאמר ת״ק גריס גריסין שאני טועם וכו' אחד אחד קאמר כדכתבו שם התוס' ז״ל והכי קאמר כשאמר גריס לשון יחיד או גריסין לשון רבים אסור בין חיים בין מבושלים דבכל גוונא משמע ור' יהודה פליג את״ק בחדא דאית ליה דהיכא דאמר לשון יחיד דמותר לאוכלם חיים אבל כשאמר גריסין מודה ור״ש דברייתא פליג ארבנן בתרתי דהיכא דאמר גריס בלשון יחיד מותר לאוכלו חי וכרבי יהודה והיכא דאמר גריסין לשון רבים פליג נמי את״ק דאית ליה דמותר לאוכלו מבושל ורבינו ז״ל פסק כת״ק ולכך לא הזכיר דין גריס גריסין דבין לשון יחיד בין לשון רבים שוה דמשמע בין חיין בין מבושלים אבל גבי חטה סובר רבינו ז״ל דלא פליג ת״ק אר״ש דיש לחלק בין לשון יחיד ללשון רבים משום דגבי חטה איכא טעמא רבה לחלק בין יחיד ללשון רבים דכיון דדרך לעשות פת ממנו נאמר דכשאמר חטה הוא משום דמפת אסר עצמו דהוי כולו גוף אחד אבל לא מחטין בין חיין בין מבושלים שהם גופים נפרדים אבל כשאמר חטים ודאי דאסר עצמו מחטים מבושלים וחיים ולא מפת אבל גבי גריסין דאין דרך לעשות פת מהם ודרכם לאכול אותם מבושלים בין שהזכיר גריס או גריסין חיים או מבושלים קאמר דאין טעם לומר דכשהוא יחיד שהוא אוסר עצמו במבושל יותר מחי דגריסין הרבה מבושלים רבים הם ומ״מ אמרת דכשאומר גריס לשון יחיד הוא אוסר עצמו מהם וא״כ הוא הדין והוא הטעם שאוסר עצמו מחיים וגריס דקאמר שם המין קאמר ולכך ת״ק כשהזכיר במשנה שהוא אוסר עצמו בין בקמח בין בפת הצריך שיזכיר שניהם חטה וחטים דאם לא יזכיר אלא חטה לא אסר אלא בפת דהוי גוף אחד ולא בקמח וכיון דת״ק אית ליה דגבי גריס וגריסין אין חילוק בין לשון יחיד ללשון רבים דבכלהו משמע בין חיים בין מבושלין ובחטה וחיטין מפליג ביניהם פסק רבינו ז״ל כתנא קמא דהוא סתם משנה ולכך לא הזכיר כלל גבי גריסין משום דשם הדין שוה דאוסר עצמו בכל אבל בחיטין שיש חילוק בין יחיד לרבים הזכירו. זה נ״ל לדעת רבינו ז״ל ולפי פירושו אתי שפיר במשנה ר' יהודה אומר דקאמר דמשמע דאתא לאפלוגי מדלא קאמר אמר ר' יהודה אבל הטור ז״ל דהשוה גריס וגריסין וחטה וחיטין ס״ל כשאר המפרשים וכדעת אביו הרא״ש ז״ל דר' יהודה אתא לפרש דברי ת״ק וכשאמר לשון יחיד בין בגריס בין בחטה נאמר דאסר עצמו במבושל גבי חיטין וגריסין וכן בפת גבי חטה דכיון דדרך החטה לאוכלה פת או מבושל ולא חי ודרך הגריס לאוכלו מבושל ולא חי מסתמא כשהזכיר לשון יחיד שהוא שם המין במה שדרכו קאמר דהיינו חטה פת או בישול וגבי גריס בישול אבל חי גבי חטה וגבי גריס מותר וכשהזכיר לשון רבים אמרינן דאסר עצמו במה שאין דרכו והיינו גבי גריסין בחי ולא במבושל וגבי חטה בחי ולא בפת ולא במבושל וכשכתב הטור ז״ל אסור לאוכלה חיה גבי חטה וגבי חטין מותר לאוכלן חיים היינו דוקא ולא במבושל וס״ל דסיפא דלישניה דר״ש דוקא כי היכי דלא ליפלוג לר' יהודה דמתני'. זה נ״ל ליישב דברי הטור ז״ל. ואני תמיה על הרב ב״י ז״ל בסימן רי״ו דסובר דהטור ורבינו ז״ל הם שוים והם רחוקים כאמור וכן כתב דרבינו ז״ל לא הזכיר דין גריסין דהוא נלמד מחטין ורחוק זה מזה כדכתיבנא גם מה שתמה שם על הטור ז״ל דלמה לא הביא מתני' דחטה חטים אסור לאכול בין קמח בין פת סובר הוא דהיינו קמח דהיינו חטים וכיון דהזכיר דהיכא דאמר חטה חטים דמותר בין לכוס בין לאפות סגי משום דחד טעמא הוא כדכתב שם הרא״ש בפירוש ורבינו שהזכיר משום דאית ליה דחטים הוו גופים מחולקים יותר מקמח ואע״פ שהזכיר שאסור בקמח אפשר דלא נלמוד משם לחטים לכך הזכיר דין המשנה ואח״כ דין הברייתא שהם דינים מחולקים שלא נלמד האחרון מהראשון אבל לדברי הטור ז״ל הכל דבר אחד:

והנודר מן הדגן או מן התבואה אינו אסור אלא בחמשת המינין. פסק כרבנן והרא"ש ז"ל נראה דפסק כר"מ וכדכתב הטור ז"ל בסי' הנזכר והרב ב"י ז"ל תמה עליו ותירץ ואין התירוץ שתירץ מספיק לרבינו ירוחם ז"ל שפסק בהדיא כר"מ ונ"ל טעמם מפני דבגמ' אמרו שם (דף נ"ח) למימרא דדגן כל דמידגן משמע מתיב רב יוסף וכו' והיינו לסברת ר"מ מדלא קאמר בגמ' למימרא דר"מ סבר כל דמידגן משמע אלא אמר בסתמא למימרא דדגן כל דמידגן כו' משמע דפשיטא ליה לגמ' דהכי הלכתא. עוד כתב הטור ז"ל שם הנודר מעללתא הוי כנודר מן הדגן וטעמו משום דפסק כרב יוסף דאמר הכי שם בגמ' וכדכתב שם הרא"ש ז"ל בפסקיו ואע"ג דכתב הרא"ש ז"ל להכריע דברי רב יוסף דלמה נשנה הלשון לעשות מעצם פעולה כדי להוציא ממון אין כוונתו לומר דדוקא להוציא ממון פסקינן כרב יוסף ולא גבי איסורא כמו שהבין הרב ב"י ז"ל עד שמפני כך תמה על דברי הטור ז"ל דהרא"ש ז"ל פשיטא ליה דהלכה כרב יוסף כמ"ש דמסתבר טעמיה ולא נפל לו ספק בכך כדי שנאמר נקטינן גבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא דהוא בהדיא כתב דטעמא דרב יוסף בריר ולא כתב כן אלא לסתור דברי החולקים על רב יוסף שחולקים עליו אפי' גבי ממון והר"ן ז"ל שכתב דנקטינן גבי איסורא לחומרא אין דעתו כדעת הרא"ש ז"ל דהוא סבור דנקטינן כרבה דעללתא כל מילי משמע בין לגבי איסורא בין לגבי ממונא אלא לענין אם יגבה משכר הבתים כתב דכיון דהוי בעיא דלא איפשיטא נקטינן גבי איסורא לחומרא ומפני כן כתב הילכך לא גבי משכר הבתים ושכר ספינות דיד בעל השטר כו' אבל להרא"ש ז"ל דלא נפל לו ספק כדכתיבנא אלא כתב דמסתבר טעמיה למה נאמר דנקטינן גבי איסורא לחומרא והרב ב"י שדימה דברי הר"ן לדברי הרא"ש ז"ל [אין] דמיונו עולה יפה:

הנודר מן הירק מותר בדלועין כו'. בגמ' הקשו בר״פ הנודר מן הירק (נדרים דף נ"ד) על דברי ר״ע והא מן הירק נדר וכתב שם הר״ן ואע״ג דר״ע יהיב טעמא דמימליך עליה שליחא לא סגי ליה ההוא טעמא דכיון דמן הירק נדר ודלועין לאו ירק נינהו וכו'. משמע מדברי הר״ן דאע״ג דהיכא דאמר ירק סתם מימליך שליח עליה מ״מ בעינן שיאמר ירק המתבשל בקדירה דלא סגי טעמא דמימליך ואי רבינו ז״ל מפרש כן קשה עליו דאמאי לא כתב הנודר מן הירק ואומר ירק המתבשל בקדירה שנאסר בדלועין ואין לומר מה שתירץ הרב כ״מ ז״ל דכבר כתב רבינו ז״ל לעיל דהיכא דמימליך שליח מיניה הוא ואסור דאדרבא משום הכי היה לו לכותבו שלא נטעה לומר דהיכא דאמר ירק כיון דמימליך אסור בדלועין דאינו כן אלא בהך טעמא לחודיה לא סגי אלא צריך שיאמר ירק המתבשל בקדירה עלי, אלא רבינו סבור דבטעמא דמימליך לחודיה סגי ומש״ה לא חשש לכותבו דסמך על מ״ש לעיל כדכתב הכ״מ ז״ל וגמ' הכי פריך והא מן ירק נדר ובודאי לא מימליך שליח דדילועין לאו בכלל ירק ותירץ דאמר ירקי קדירה. והקשו עוד אפ״ה כיון דדלועין לאו בכלל ירק לא מימליך ומ״ש ירקי קדירה ויישב לשונו ירק הנאכל בקדירה ולא נכלול בו דלועין כיון דאינו בכלל ירק ותירצו דאמר המתבשל בקדירה. ודע דהטור כתב בסי' רי״ז דאם אמר ירק המתבשל בקדירה עלי אינו אסור אלא במתבשל בה והוא סובר כפירוש בתרא דכתב הר״ן ז״ל והוא פירוש אביו הרא״ש אלא שהר״ן ז״ל כתב שם דלפי אותו הפירוש אם אמר ירק המתבשל עלי אסור אף באותן שאינן נאכלין בלא בישול משמע דכשנאכלין חיים נמי נאסר. ונראה לכאורה דהדין עם הר״ן ז״ל דעל דברי הטור יש לתמוה דכיון דהיכא דאמר ירקי קדירה אמרי' דאתא לרבויי אף בנכבשין בה והזכיר ירקי קדירה להוסיף על האיסור הראשון אבל מ״מ איסור הראשון במקומו עומד א״כ כשאמר המתבשל נימא הכי דאתא לרבויי הנאכלות בבישול ולא חיים ואמאי אמרי' דמיעט דוקא הני ולא אינך אלא שיש לתרץ דלשון המתבשל בה״א הידיעה משמע ליה לטור ז״ל מיעוטא. עוד שם בגמ' אמר אביי מודה ר״ע לענין מלקות שאינו לוקה ותמה הרב כ״מ ז״ל למה לא הזכיר זה רבינו ז״ל. ונראה דרבינו ז״ל הוקשה לו מה שהקשו בתוס' שם דרב חסדא דקאמר מתני' דלא כר״ע משום דאי ר״ע לימעול בה גבי מי שאמר תן לי בשר לאורחין ונתן לו ככר כיון דהוי מילתא דמימליך שליח עליה ומאי קושיא הא כיון דהוי ספיקא דמשום הכי לא לקי א״כ ליחייבו קרבן מעילה מספק ואי אמרת דהך גופא הוא דשני אביי כבר דחו התוס' ז״ל זה ותירצו דמ״ש אביי דמודה דאינו לוקה היינו גבי דלועין דוקא משום דלא הוו בכלל ירק אבל בכל אינך כל מידי דמימליך שליח עליה ודאי דלקי אם אכלו דמינו הוא ומ״מ לא מעל בה ומעל שליח כיון דלא נמלך עמו אע״ג דמינו הוא וכמ״ש שם התוס' ז״ל. וע״פ זה אפשר ליישב דברי רבינו דאית ליה האי פירושא ומש״ה לא כתב דבכל מידי דשליח מימליך לקי וכי תימא מ״מ אמאי לא כתב גבי דלועין דאע״ג דמימליך שליח לא לקי י״ל דהוא סבור דטעמא דאמר ר״ע גבי דלועין דלא לקי משום דלא ברירא ליה דמימליך שליח עליה אבל אם ודאי מימליך שליח עליה לקי ולכך רבינו לא הוצרך להזכיר דודאי כל דבר שהוא ספק אם מימליך שליח עליה או לא איסורא הוי ולא לקי וכמ״ש בר״פ זה גבי שמן דאסור בשניהן מספק ואינו לוקה. זה נ״ל טעם נכון לרבינו ז״ל:

הנודר מן הגריסין כו'. עוד שם (דף נ"ג) מן המקפה אסור בשום וכתבו הטור בסי' רי"ז ורבינו לא הזכירו:

אסור אף בכמהין ופטריות וכו'. בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ"ה.) הקשו ממתניתין דעל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו ומכח קושיא דכמהין ופטריות תירצו תני על דבר שאין יונק מן הארץ. ורבינו ז״ל בפ״ח מהל' ברכות כתב על דבר שאין גידולו מן הארץ מברך שהכל. ואיכא למידק כיון דמכח הך קושיא דהכא הוכרחנו להגיה ולומר על דבר שאין יונק למה לא כתב הוא שם על דבר שאין יונק. ואולי י״ל דהך תני לאו תני ממש הוה אלא ה״ק כל דבר שאינו יונק מן הארץ לאו גידולו מן הארץ מקרי:

הנודר מפירות השנה וכו' ובחלב ובביצים וכו'. מכאן נראה דביצים לאו בכלל פירות נינהו ואיפשיטא לה שאלה דשאלו ליה להרשב"א ז"ל גבי מי שנשבע שלא יצחוק שום צחוק אלא פירות בפירות דאסור לצחוק בביצים. (דהא) ביצים לאו פירות נינהו. ואני תמיה מהרשב"א ז"ל שלא הזכיר כלל דין זה באותה תשובה הוזכרה בב"י ז"ל סי' רי"ז ודומה כאילו נתעלם ממנו דין זה:

בחומץ סתוניות וכו'. הרא"ש ז"ל בפסקיו כתב גבי חמרא מבשלה שאסור היכא שנדר מן היין אע"ג דקרו ליה שם לווי דקרו ליה חמרא מבשלה וכתב דלא דמי לחומץ סתוניות דהכא משום דבחמרא שם אביו עליו כלומר שם אביו הוא הראשון שהוא העיקרי ואח"כ אמר מבשלה שם לווי מה שאין כן בחומץ סתוניות שהחומץ שהוא שם הבן הוא העיקרי והראשון כן פירש הרב ב"י ז"ל בסי' רי"ז. ומ"מ קשה על הרא"ש ז"ל ממה שהביא קודם מגמרא דידן קומא דחלבא דמודו רבנן דנאסר בכלל החלב אע"ג דשם הבן דהוא הקום הוא הראשון והעיקרי ובשלמא הירושלמי סבור דהוא חלב קפוי וקרו ליה חלבא מקטרא אבל לגמרא דידן קשה והרא"ש ז"ל נראה דאליבא דגמרא דידן קאמר למילתיה ואולי סובר דשאני גבי קום דחלב דלא נשתנה מצורה לצורה וכמו שתירץ הר"ן ז"ל או כתירוץ האחר שתירץ שם הר"ן ז"ל ואע"ג דלא פירש שם הרא"ש סמך על המבין בכך:

הנודר מן הכסות מותר וכו'. עוד שם בברייתא ואסור בפונדא ובפסקיא וכו' ולא הזכירה רבינו ז"ל דממילא כל מה שעליו אסור זולת זה שהתיר:

מן הבית אסור בעלייה שהעלייה בכלל בית כו'. קשה דבפכ״ה מהלכות מכירה כתב המוכר את הבית מכר את העלייה הפתוחה לבית אבל אם אינה פתוחה לבית לא וא״כ איך כתב כאן דכל עלייה בכלל בית ונאסר בכלל בית אפי' אינה פתוחה לבית והא בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ"ו) משמע בגמרא דהשוו מכירה ונדר להדדי:

אסור בדרגש שהיא מטה קטנה וכו'. כן פירש ג"כ בפירוש המשנה דהיא מטה קטנה לעלות לגדולה ואע"ג דבפרק הנודר מן הירק (שם ע"ב) לא חלקו בין מטה לדרגש אלא דמטה אעולי ואפוקי בבזיני דרגש אפוקי ואעולי באבקתא סובר רבינו ז"ל דמפני כך אינה כ"כ חזקה דרגש כמטה שמטה מסורגת בחבלים חזקים מה שאין כן בדרגש מפני שאינו לשכב עליה אלא לעלות לגדולה:

הרי זה אסור מן האגף ולפנים וכו'. בפ' הנודר מן הירק (שם) משמע מתיובתא דפריך רב מרי מהתם המשקוף עצמו הוי כחוץ. ומכאן ראיה למ"ש הב"י ז"ל בטור א"ח סימן ל"ה דהעומד במשקוף אינו נמנה לעשרה עם מי שהוא בביהכ"נ דמשמע מכאן דהמשקוף אינו בכלל הבית אע"ג דיש לדחות דהתם לא בעינן במקום אחד ממש דהא הרא"ש ז"ל כתב שאם השליח ציבור עומד במפתן הבית מצרף העומדים בחוץ עם העומדים בפנים והא ודאי קולא יתירא היא אלא ודאי דלא בעינן התם בית אחד ממש:

הנודר מן המים הנמשכים וכו'. צ"ע בפ' בתרא דבכורות (דף נ"ה) להעמיק בהשגת הראב"ד ז"ל:

נדר משובתי שבת וכו'. בפ' ד' נדרים (נדרים דף ל"א). עוד אמרו שם במשנה מאוכלי השום אסור בישראל ואסור בכותיים וכתבו הטור ז״ל בסי' רי״ז והרב״י ז״ל כתב שם דיש גירסא אחרת אסור בישראל ומותר בכותיים והיא עיקר, הגם כי אני לא ראיתיה בדברי רש״י והר״ן ז״ל והתוס' והרא״ש ז״ל דגרסי אלא אסור בכותים והגירסא האחרת שכתב מותר בכותיים אין לה מקום לפי לשון הגמ' שאמרו שם תרתי בבי קמייתא ישראל וכותיים מצווין ועושין כלומר ולכך אסור בישראל וכותיים אבל לגי' דמותר בכותיים גבי שום איך יאמר בבבא דשום הכותיים מצווין ועושין:

אלא למי שמצוה עליו לעלות וכו'. לשון רבינו ז"ל אינו מכוון וכבר תמה עליו הרב ב"י ז"ל בסי' רי"ז:

והרי יצחק אמר ליעקב וכו'. בגמ' (שם) אמרו טעמא ביצחק ולא כל יצחק ורבינו ז"ל הביא זה הפסוק להכריח שיעקב הוא הזרע העיקרי: