נזיקיםתואר במשקל פעיל נזיר נזירים. נזיר נזירים. והנזיר הוא הנוזר והניזר. כמו נזיר אלהים יהיה הנער. וכן הנזיק. הוא תואר המזיק. והניזק. כמו ומלכא לא ליהוי נזיק. שכולל נזק המלך והעם מבלי יועצים. וקראום לארבעה הללו נזיקים בשם תואר. לפי שכבר הן מועדין. ונעשה זה הפועל בהם קנין עצמי. שבו יתוארו ויוחסו. משא"כ בשם מזיק. שהוא מבנין הפעיל הפועל במקרה. והוא ההבדל שבין התואר והפועל. כך נ"ל ברור.

ובזהא"צ לדחקו של בתי"ט. שהיא הרכבה שאינה קולטת. לפי שהנו"ן אינה ראיה. כי היא נו"ן השורש. אלא שנפקדה בפעל הנוסף. לבוא דג"ש תמורתו. והיה מהראוי לפי דרכו לקרות ניזיקין. בחיר"ק פ"א הפעל. ויהיו א"כ שלשה חרוקין בתיבה בלי תנועה אחרת. והוא מהשקר.

גםהיותה מורכבת מההפעיל. אין לו מקום. לפי שאין שום הוראה על כך. והיו"ד לא תעיד על זאת. כי היא באה בפלס תואר הנ"ל.

אבלהיה ראוי לבוא בפת"ח בראשו. כדרך תנועת הנוסף בעצם. אכן תואר הלז יורה על התעצמות הנזק. בין בפועל בין בנפעל.

ההבערעתי"ט דוחק שא"א לשמעו. וכמאמר הסותר את עצמו. שלפ"ד פשיטא היה צ"ל אש. כלישנא דקרא בענינא. איברא איפכא איכא למימר. דקבעי תנא לאשמועינן אגב אורחה. דלא מיחייב אלא כשהוא גרם לה. משא"כ אם הרחיק כראוי או עברה גדר. או לבתה רוח שאינה מצויה. דפטור. וקמ"ל דלא ניתי למטעי בלישנא דקרא דאייתי תי"ט.

משו"הנקיט לשון הבער. שם דבר לגזרת ההפעיל. המורה על פעולה יוצאת בכוונת מכווין דווקא. דהיינו לפחות בגרמתו. ואדם פושע לעולם. לאפוקי היכי דאיהו לא גרים מידי. זה לשון ברור.

הריכמו הנה. הריני. הנני. ועיין לשון התו' תדע שלכך שינה לשונו. שבכ"מ אומר לא ראי. כראי. שהוא מלשון ראוי. וראיה לדבר משא"כ בזה וק"ל.

נכסים המיוחדיםשאם הזיק נכסים של הפקר פטור. כפרש"י. לכאורה הדבר תמוה. כדאיתא בגמרא מאן תבע ליה. אפ"ה לכבוד רש"י גברא רבה אמר מילתא לא תהוי כחוכא. מתריצנא לה. דסד"א אע"ג דאפקריה מריה. לאו אדעתא דהכי אפקריה. אלא שזיכו בו עניים. ודומיא דשביעית דהפקר היא לאכלה. ולא להפסד. מ"מ פטור. לפי שאינן נכסים מיוחדים לאדם אחד. ואין לו תובעים. ושמא אפי' כעובדא דר"ס דהגוזל בארא. דאדעתא דאריא אפקריה. אפ"ה לא מצי למתבעיה כה"ג. דוק. ותלמודא שני שנויא רויחא. ומ"ש הלכתא אהדדי לק"מ. כי ראה רבי כאן דבריו של ר"י בנזק ושנאן סתמא קולא לנתבע. וגבי מיתה בלשון יחיד.

חוץ מרשות המיוחדתער"ב ותי"ט דודאי ל"ש הזיק מזיק עצמו בחברו או בממונו ונכסיו שהכניסן שלא ברשות. חייב.

והיינוכי הזיק בכוונה. אבל שלא במתכוין. ודאי פטור כה"ג. אע"ג דאדם מועד לעולם. וא"צ להזהר בו לגמרי שלא יזיק לממונו. שהכניס שלא ברשות. ואפילו בפסיק רישיה כו'. כההיא דמלא חצר חברו כדים כו' בעל החצר משבר ויוצא כו'.

הנזק והמזיקעתי"ט לשון תשבי. שתמה למה לא אמר המזיק והמוזק. ע"מ המכה והמוכה. ועם מ"ש לעיל כבר נתיישב זה.

ורמ"זכתב בזה דברים שאין בהם טעם וריח. כי מ"ש שאין מזיק משמע דווקא מפעיל. ולו יהי כן. וכי בשביל שנמצאו יוצא ועומד בפעל אחד. יגרע מהמזיק היותו יוצא ג"כ. והרי אפילו בלא הקיץ שהוא עומד (מ"ש רמ"ז שמשמש בלשון קל. אשתבש. שאין זה קל. אך פעל עומד יקרא ואשר תשים. הוא יוצא כראוי לו) כתב רד"ק במכלול (דז"א) בפירוש שאם נרצה להשתמש בו בפעל יוצא. הרשות בידינו לעשות כן. כל שכן בתואר ופעל מזיק שלא נמצאהו עומד בשום מקום. ומענינו הוא נלמד. ובכל זאת לא השיב כלום למניעת השמוש במוזק. שהוא תולדה דמזיק. ואם יש מציאות לאב. מדוע יעדר הבן הנקרא לגזרת היוצאים מזיק בשמו הנולד ממנו בדמותו כצלמו. ומ"ש והמכה והמוכה הם יוצאים לשנים. אינו מובן. מי לא משכחת לה בהכאת יד או באגרוף. ומה כל זה עושה לענין הנדרש. ר"ל שלא יאמר בשביל כך מוזק. יקבל פעולתו ע"י אחד או שנים הרפה או החזק. דומה כאילו לא ידע מר. בדקדוק מאי קאמר. ולה"ק קראה מתנמנם אם קרא לא גמר. ודרכי המדקדקים לא שמר.

ושוה כסףז"ל תי"ט. כתב הר"ב וכשבאים לשלם ההיזק מנכסי יתומים לא יפרעו אלא מן הקרקע כו'. ולכאורה הואיל ולא כתב האידנא מגבינן ממטלטלי דיתמי כו' דדעתו דלא תקנו אלא לב"ח משום נעילת דלת. אבל לנזקין דלא שכיחי לא תקון. אלא שהרמב"ם כתב כו' ואעפ"כ כתב דהאידנא מגבין לנזקין מטלטלין של יתומים ע"כ.

לאידענא פלוגתייהו במאי. דלכאורה נ"ל. דלא שייכא פלוגתא בהך מילתא. מידי הוא טעמא דרא"פ. אלא משום דלא תקנו לנזקין דלא שכיחי. אטו מי איכא מאן דפליג במידי דלא שכיח (והיינו קרן ותולדותיהן דמשונה ולא שכיחי. וכן שור שהזיק אדם) דלא עבדינן שליחותייהו האידנא. ולא מגבינן ביה בח"ל אפילו ממקרקעי. ואף לא ממזיק עצמו. וגם לא מאותו דבר שהזיק בעצמו. אלא דאי תפס. מהני. דלא מפקינן מניה. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה מיהו מניה דווקא. אבל מיתמי. מסתייה דתהני תפיסה בדבר המזיק עצמו. אי נמי אפילו במקרקעי דמזיק. דמשתעבדי לקרנא מיהת האידנא נמי איברא הבו דלא לוסיף עלה למגבי נמי אנבויי. ומניהו דיתמי נמי. וממטלטלי דיתמי נמי. כי הא מאן שמעת ליה. וליכא מאן דאמר לדעתי.

אי הכיודאי ליכא לאוקמי לדהרי"ף. אלא במידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס. (דהיינו שן ורגל. וכן אדם שהזיק שור) דשליחותייהו דקמאי עבדינן בהו. ודמו לשאר חובות ושיעבודים דאזיל ליה טעמא דר"א. ועל כרחך יודה בזה גם ר"א. ואין מקום למחלוקתן (כתבתי הכל בלי עיון בספרים כלל. לידע במה נחלקו) וזה מן התימה.

ואיןלומר דהרי"ף אזיל לטעמיה. דס"ל דמנדינן לחובל עד דמפייס לבעל דיניה.

דההיאתקנה אחרונה משום קנסא. ודווקא לדידיה קנסוהו. אבל לא קנסו בנו אחריו. ותקנתא לתקנתא למיגבי ממטלטלי דיתמי נמי. ודאי לא עבדינן. זה ברור. לענ"ד.

וע"פ עדים ב"חהא דהוקשה למפרשים. מ"ש דלשמעינן הכא. הא פסילי לכל עדות. נ"ל לק"מ. דהא בהזק בהמה איירי הכא. וס"ד דסגי בעדות עם הדומה לחמור. אע"ג דבעל השור משלם מכיסו כ"ש בקרן תמה. דאינו משתלם אלא מגופה של בהמה. זה פשוט.

הבהמהבעלת תרבות. כמש"ה בהמות הייתי עמך. בהמות אשר עשיתי עמך.

ושור המועדג"פ נגח כו' ולגבי מועד חשיב להו חד פירש"י. דע"י העדאה דעדים אתי בהו חיוב. והועד לחמשתן בהעדאה אחת. הילכך חדא מילתא היא.

והאדםהרי אלו חמשה. בב"ח קמיירי. כפירש"י ומאי דמסיימי תו'. דבור ואש כך לי פ"א כמו בפגו"ד לא נהירא דשור כי לא אייעד בבעלים. נמי כך לי פ"א. כמו פ"ב. שאינו נעשה מועד אלא על פי בעליו. כדכתיב והועד בבעליו. א"ה לאו משום לתא דידיה קתני ליה. אלא לתייהו דבעלים. וקיימא קושיא בדוכתה. לתני נמי בור ואש.

הזאבנראה דנקט להו דרך גדלן. או דילמא דרך חשיבותן וערך סכנתן. קחשיב להו מלמטה למעלה. שהזאב הוא היותר מצוי וקרוב לישוב. ומתערב עם הכלב (עפ"ק דכלאים) ליש מלך בבהמה. מ"מ אינו מסוכן כדוב. ולא עז כנמר וכן כתוב כדוב שכול. כנמר על דרך אשור.

הרי אלו מועדיןפשוט דכלב רע לא גרע מכל הני. והא דלא נסיב ליה תנא דמתניתין. משום דסמיך אדשילהי פ"ז דמכילתין. דאשמועינן התם. דאסור לגדל את הכלב. וקאי עליה בארור נמי. משו"ה פשיטא ליה טובא. ואי משום דכיון דאיכא דשרי בכופרים. (ועמ"ש בס"ד בשי"ע סי"ז) בפלוגתא לא קמיירי.

וה"טדשייר נמי חתול. אע"ג דנ"ל ג"כ פשוט. דאיהו נמי הוי מועד מתחלתו. כשאינו מבני תרבות. דאסור לקיימו. מיהו כלבים וחתולים בני תרבות. ודאי בכלל שור הן. כמו שאר כל בהמה חיה ועוף. כדתנן שילהי פרקא חמשאה לקמן.

בזמן שהן בני תרבות אינן מועדיןש"מ אית ליה לר"א. דיש להן תרבות. ויש להם בעלים. ורמינהו רא"א כל הקודם להרגן זכה. כדתנן רפ"ק דסנהדרין. ותקשי אליבא דר"ל. דאמר התם והוא שהמיתו. מיהת כי המיתו. אפילו חדא זימנא. שוינהו רבנן כאיסורי הנאה. ולית בהו לא לבעלים ולא לאחר הנאה. אפילו זכיה בעורן לא. ומאי זכה. זכה לשמים. דקעבד מצוה. ולא בעי למידייניה. ואילו הכא קאמר. בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין. ובעו העדאה בב"ד. וכל כמה דלא גמר דינייהו. לאו איסורי הנאה נינהו. ואית להו בעלים. ואסור להרגן ודאי מקמי גמר דין דידהו. דכיון דלא סגי להו בלא העדאה. ולא הפקר הם. בעינן נמי כמיתת בעלים. כך מיתת השור. בב"ד דווקא. ולא זכה הקודם להרגן.

וכל שכןדקשיא לר' יוחנן אליבא דר"א התם. דאמר אע"פ שלא המיתו. דקסבר אין להם תרבות. ואין להם בעלים. ובכל גוונא הזוכה להרגן. זכה מהפקרא. ואילו הכא איפכא שמעינן ליה לר"א. דאינן מועדין משמע אפילו המיתו פ"א. ולא מיבעיא היכא דלא המיתו. והיא תמיהא רבתא.

ואיאפשר להעמידה אם לא נגרוס בחדא רבי אליעזר. ובאידך רבי אלעזר בלי יו"ד.

שובראיתי בתו' דסנהדרין. דקשיא להו כי קושיין אר' יוחנן לחוד. ושנו כדשנינן. וע"ש עוד. איברא לא ידענא מאי דקא מוקמי תו לההיא בקשורים. ובגורזקי. תינח נחש אתי שפיר. מיהו היכי סלקא שמעתיה התם. דאי הכי תוקמה לדר"י בתרבות דשלשלאות. ואפ"ה ס"ל דאין להם תרבות. ולא בעלים. וכל שכן בתרבות גרידא. והכא ס"ל דבתרבות גרידא סגי. הא על כרחין צריכין נמי לשינויא קמא. ועמ"ש בס"ד פ"ק דסנהדרין.

הנחשר"א קאמר לה. דביה מודי. דאינו בן תרבות.