**לא יבשל עליו בתחלה.**כתב בתי"ט בשם הר"ן ולפירוש קמא דטעמא דעירוב תבשילין משום כבוד שבת אפ"ה מוטב שלא יתעדן שבת א' כו' עכ"ל:

ונ"לדומה לזה מצינו [מועד קטן דף י"ד ע"א] שאסרו לגלח במועד. כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. ומחמת זה מניחין אותו בנוולו ברגל. וכל מדות חכמים כן משום קנס:

משנה לחם בדגצלוי או מבושל. וביצה צלויה או מבושלת. שעליו נ"ל היינו שמונחת עליו. או בצדו שנאכלת עמו. וכן אפילו שבורה או טרופה ונקרשה. והיתה כמין כובע. אבל הטרופה וטוחה על הדג. הרי הוא כתבשיל אחד (עם הדג. או הבשר שמוטחת עליו) נחשב בכל מקום. כיון שהאחד מתקן את חברו. וצריכים זה לזה. כחד חשיבי. דומיא דעסה ומים ומלח. דשלהי מכלתין. ובפ"ג דט"י. דהוי חבור. עמ"ש שם בס"ד. וכן אתה מוצא בדיני ברכת המזונות. שאפילו הקמח. נעשה טפל. כשבא לתקן התבשיל. ובטיל לגביה. וכן הדין לענין שני תבשילין דעט"ב. עפ"ד דתענית. אע"ג דהתם לקולא. והכא לחומרא. בהך מילתא שוו להדדי. לכן נ"ל. דרש"י הכא. לא דק. ואגב שטפיה אתיא ליה מ"ש תי"ט בשמו.

משנה לחם בלח"שבי"ט (וה"ה בשבת. וכמסקנא דגמרא אליבא דרבנן. דמתוקמא כולה מתניתין בשבת. ואפילו לפום אוקמתא דבי"ט איירי כולה ורבי היא. ודאי דשרי להשיק מי החג גם בי"ט. אע"ג דרש"י מפרש לה בשבת לרווחא דמילתא. ולא דווקא הוא. כמ"ש שם בחי"ג בס"ד). ע"רס"פ הגהה. נכתב בצדו. וז"להישיש המופלג התורני כמהר"א אפטרוד. מ"ש הה"מ בפ"ב דביצה יש סתירת משניות מכאן ופרק בתרא דמקואות. בעיני לא יפלא. כי י"ל לב"ש דאמרי לא יפים ברעים כו' ופירשו כו'. שאין השקה מועלת. אלא מין עם מינו. יפים ביפים. אדקדק בדקדוק הגמרא. כיון דאית ליה יפים. נ"ל למעבד להו השקה. ועכצ"ל דיש הפרש מה בין יפים ליפים. כגון דמים שמשיק המה מבארות הטובים יותר לשתות ממים שהוא משיקן בהם. ומותר להשיק בהם כי לא אסרו ב"ש אלא יפים במרים וסרוחים. וכמו שמחלק הרב המחבר עצמו בין רעים לרעים. א"כ הכא נמי וזה דבר פשוט. ומ"ש הרב המחבר דאיירי במי החג שנטמאו. לפע"ד הוא דוחק. חדא מאי אצטריך לאשמעינן דשוין. מהיכי תיתי יאסרו ב"ש להשיק מי החג. כיון דאין כאן אלא איסור שבות. וקיי"ל דאין שבות במקדש. וגם אין טומאה שכיחא במקדש ולא בי"ט כדמשני בגמרא שם. וא"כ אין צריך לשנויא דמזהר זהיר בהו. ועוד מאי משני וכיון דלית ליה מזהר זהיר. אי איירי במי החג. הא תנן סוכה (דמ"ח) נשפכו או נתגלתה ממלא מן הכיור. וא"כ ה"ה נטמאו. ועכצ"ל דזה לא קאי אלא לב"ה ולא לב"ש. כי לא איירי במי החג. ומ"מ ל"ק אף לפי סברת הרב המחבר. כיון דלב"ש אין משיקין אלא יפים ביפים. א"כ זהו גופו מילתא דלא שכיחא כיון די"ל מים יפים למה להשיק בהם. ואם עשה כן מ"מ מילתא דלא שכיחא היא. וכיון דשנינן אליבא דב"ה כיון דמזהר זהיר הוה מילתא דלא שכיחא. ולא גזרו בה רבנן. ה"ה לב"ש נמי כיון דס"ל אין משיקין אלא יפים ביפים הוה מילתא דלא שכיחא. ומ"ש בד"ה אלא פשיטא וכו' עד ולא דמי לגזרה שגזרו משום ד"א שלא יטעו בו. כיון דאינו דבר מצוי. לא יבואו ללמוד ממנו להתיר אף בדמיון מוטעה יע"ש. נ"ל דריש פרק הדר יש סתירה לסברתו. ושבת דיד"א דע"ש עכ"ה. ואשיבעל ראשון ראשון. מ"ש לחלק בין יפים ליפים זה דבר פשוט. ימחול לי כי בעיני אינו אלא מקושר. כגט קרח מכאן ומכאן לקיימו אי אפשר. לא שוה לי ולא ישר. ודק"ל יפים ביפים ל"ל למעבד השקה (אע"פ שאין אחריות דבר זה עלינו) אומר אני דלא דק. מי לא עסקינן במקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות. דלא אפשר ליה למשקל מנייהו דלא ליפסיל המקוה. ולעולם יפים ביפים בשוין דווקא הוא דשרי לב"ש. ואי איתא דאיכא לפלוגי בשוין גופייהו. הו"ל לתלמודא לפרושי בהדיא. אי דאית ליה יפין כי הני דמשיק להו. ותואי ס"ד דיפים ביפים כה"ג שרו. ע"כ צ"ל משום דלא קפיד עלייהו. א"כ הכא נמי לא מזהר זהיר בהו. כיון דאית ליה יפים אחריני דלית בהו קפידא. ומה שראה בספרי שחלקתי ג"כ בין רעים לרעים. וסבור הוא לחלק כמו בין יפים ליפים. לא ראה יפה. כי אני לא חלקתי כלום לענין דינא אליבא דב"ש. דלעולם כל מין רעים איך שהם אין משיקין ביפים. כל היכא דשייך קפידא. וה"ה ליפים ביפים דלא. היכא דקפיד עלייהו. דאל"ה. ל"ל דמשיק. וכל כה"ג מיקרו רעים. אע"ג שמתוקים הם. מ"מ לגבי הני דמשיק להו (להנאתו היתרה) רעים נינהו. ואסרי ב"ש בכל גוונא דלא שוו להדדי ואין לחדש דבר מעתה בין יפים ליפים להקל. הרי מה שפשוט לו הרגל (דבר) תחלת כניסתו למבוא עקום. שדינו כסתום וא"ל מקום. מעתהנבוא לעובי הקור"א (שהעמיד למבוי זה) משום היכר בעלמא ומשום יגדיל תורה. מ"ש מ"צ לאשמעינן דשוין מה"ת יאסרו ב"ש להשיק מי החג כו'. לא כך אני אומר. אלא אפילו לב"ה אצטריך. משום דשבות שא"צ לא התירו. והא אפשר במי כיור. קמ"ל. ותמה אטו לא שמיע ליה. כמה שבותין שלא התירו (עיין שלהי עירובין ופ"ג דפסחים) ואפילו למאי דקסבר בדעתי. מה בכך אי קמ"ל מידי באגב. דכוותיה אשכחן טובא. ותו משום סיפא. דאבל אין מטבילין אצטריכא ודאי. ע"כ אין זה דקדוק של כלום. שובנתעסק להביא ההיא דסוכה. ולשונו מגומגם מאד. והיה צריך לפרש דבריו. וכנראה מכוונתו. שא"א לאוקמה במי החג. דא"כ. כי נטמאו הרי מי הכיור מצוים. ולא מזהיר זהיר בהו. אבל במ"כ הוא לא נזהר בעיונו. ומגבב דברים ומביא עלינו. וא"כ קשיא מתניתין. מ"ט לא תני לה התם. נטמאו. אלא ודאי צ"ל. כמ"ש שם במקומו בלח"ש. ומדוע העלים עיניו ממנו. ולטעמיהתיקשי ליה נמי גמרא דאייתינן דמשיקן אפילו בשבת. הא ודאי צ"ל. דאית בהו סברא דמזהר זהיר (אע"ג דלא חלה עלייהו גזרת ב"ש. בהשקה דמין במינו) כמ"ש בלח"ש בטוב טעם. ומה שהוליד מזה עוד לשון חגר. ופוסח על שתי סעיפים. ארכביה אתרי ריכשי. מעיקרא בעי למימר. דסוגיא דהכא לא קאי אלא לב"ה. כדסא"ד דהמשיב ראשונה הנזכר בספרי (וכבר היה ממי ללמוד ולקחת מוסר) וכדחזי מאי סלקא ביה. הדר מזכי שטרא לבי תרי. ועושה מערכה על הדרוש. להשיבו על זה לא צריכא דמערי. ומ"ט טרח בכדי. והא משנינן לה שפיר בס"ד. ותו לא מידי. ומש"עלסתור מ"ש בלח"ש. וחזיתיה לדעתיה דבתרתי פליג עלואי. חדא. במ"ש דכי אתרמי איכא למיחש. ואהא קיימא ראיתו מר"פ הדר (אע"ג דאתהפכא ליה בסדרא) ותשובתו בצדו. מי לא איכא ר"מ דקאי כוותי. וקיי"ל נמי כוותיה. ואפילו תיתי דלא כהלכתא. לא נ"מ מידי. אלא אליבא דב"ש הוא דאמרי. ועוד רוצה להשיג. על מ"ש דל"ד לגזרה שגזרו משום ד"א כו'. שעל זה חלה קושיתו מההיא דגזרו ב' גזרות. ולאומילתא היא. דהתם משום דאי לא הא לא קיימא הא. וכה"ג איכא טובא דחדא גזרה היא. אבל הכא. ודאי גזרה לגזרה היא. ול"ג. וז"להקפו"מ דקו"אב התורני רופ"ב בכלל שאר שאלות (עיין השמטות מו"ק א"ח) ששאלני בכתב (אחר שהודיעני שיש לו איזה מעות להרצותן אלי. ואמרתי לו שיעלם על ספר בדיו). באשרשאין מסרבין לגדול כמותו י"ב. בטלתי מפני רצונו רצוני. לכתוב לו מה שנראה לענ"ד. בדבר קושיא גדולה ועצומה. שהקשה מר בספרו הקדוש לח"ש. בפרק ב' משנה ג' דביצה. וי"ל אפילו לדברי הר"מ והרא"ש ז"ל שפירשו שהוא הל"מ דהכי גמירי להו לב"ש דאין משיקין אלא מין עם מינו. מ"מ לק"מ אליביה דב"ש דמאי דמוקי בגמרא דאין לו מים אחרים. היינו אליביה דב"ה. שהוא סובר כלים מלפני שבת. דגזרינן שמא יעביר כו'. כמו שאמרו בגמרא ומ"מ לא גזרו נמי גבי מים כמו שהקשו בתוספות ד"ה נגזור השקה וצ"ל כתירוצם ז"ל דבהשקת מים אין להוט כ"כ. ולפי זה סיפא דמתניתין דקתני אבל לא מטבילין הוא מיותר דאם בכלי לבד גזרינן כ"ש דגזרינן אם שניהם טמאים אע"כ דקתני סיפא אגב רישא ונקטי בגמ' ואי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה פי' פשיטא שלא שייך למגזר שמא יעביר כיון שאין צריך להם ואינו להוט ולאו משום אסורא קאמר דאה"נ אפילו אית ליה מים יפים דמותר להשיקם דלא שייך גזירה כלל בהו ולא שייך נמי למיגזר השקה אטו הטבלה אע"כ דמיירי דלית ליה וה"א דשייך להוט כמ"ש התוספות. אבל לב"ש דס"ל הכל מלפני השבת אפילו אדם ע"כ לא ס"ל הטעם שמא יעביר אלא משום דמחזי כמתקן ולא אמרינן אדם נראה כמקר לדידיה מיירי מתניתין דאית ליה מים יפים ואה"נ דדבר פשוט הוא שמותר להשיק ותני רישא משום סיפא דאיצטריך לאשמעינן אבל לא מטבילין דסד"א דאגב המים מותר להטבילן ולא מחזי כמתקן ובקשתי להודיעני אם ישרו דברי בעיניו ואם שגיתי אתי תלין. ומה שתירץ מר בספרו הנ"ל דמיירי אליביה דב"ש במי החג שנטמאו תינח אליבי דרבנן דמתניתין איירי בשבת. אבל אליביה דרבי דמוקמינן לה לקמן בגמרא דמתניתן איירי בי"ט ויכול לשאוב מים מן השלוח וא"כ יש לו מים אחרים מקרי וצ"ע. עכ"ל. תשובתיבקצרה. מה שחתר מ"כ למצוא גם הוא דרך שכבשוה המשיבים שקדמוהו שרצו לפרש הגמרא אליבא דב"ש דווקא. מרוקא חדא תפיתו. ובחד מחתא מחיתו. ולסופא דסוגיא לא נחיתו. כבר ימצא די השב לו בספרי ובתשובת השגה הנ"ל. לכן נלאתי נשוא לטפל עוד בדברים בטלים מעצמם וכלים מאליהם. ואין שונין ומפרשים לחכם. ומה שחשב לחדש דבר מעתה. עפמ"ש תו' וכתב מ"כ ז"ל ולפ"ז סיפא דמתניתין כו' הוא מיותר כו'. באמת הני מילי מרפסן איגרי. ואי דייקינן כי האי לא תנינן איברא ליתיה לדיוקיה לגמרי. ולא היא אין כאן יתור ולא כ"ש. דסד"א אגב השקה שריא נמי הטבלה. אפילו אליבא דב"ש הוה אמינא בכה"ג לא מיחזי כמתקן. וה"נ לב"ה איצטריך. דלא נימא אגב מימיו לא שייכא גזרה. כיון דלא שרי אלא ע"י השקה. מדכר דכיר. קמ"ל דלא. ומה שרצה להמשיך עפ"ד פירוש חדש בסוגיא דגמרא הני למה לי למעבד לה השקה. פירוש פשיטא דלא שייך למיגזר שמא יעביר כו'. ולא משום אסורא קאמר. אין כדאי להשיב על זה. שמהפך קערת כסף הפשט. ומחה משמעות הסוגיא על פיה כדבר אשר אין לו שחר. ואין הדעת סובלתו שחושב דברי הגמרא חסף די פחר. ומהשהשיב על תירוצי. דמיירי במי נסוך דחג שנטמאו. ואמר מ"כ תינח אליבא דרבנן כו'. אבל לרבי איירי בי"ט ויכול לשאוב כו' יש לו מים אחרים מיקרי. אמרתישגם זה הבל. כיון דלכתחלה איכא קפידא למלא מן השלוח דווקא. משו"ה ודאי משיקן גם אם ארע בי"ט. תדע דאל"ה. תקשי לך בשבת נמי. מאי כולא האי. דשרו להו השקה. ימלא מן הכיור. כמו בנשפכה ובנתגלתה. הא על כרחך כל כמה דאפשר מהדרינן אמי שילוח (ועמש"ל בתשובה למהרא"א) ואי שרו משו"ה השקה בשבת. בי"ט לא כ"ש. זה פשוט וברור. ורש"י פכ"ש דנקט שבת. לא דווקא. כמ"ש בחי"ג שם בס"ד. ותו מי לא עסקינן בדאין שהות לחזור ולהביא מן השילוח. כגון שנטמאו היום. סמוך לשעת הנסוך. באופן שאין פנאי לדבר. ואי אפשר להביא אז מן השילוח שחוץ לעיר. ובעסק גדול היה נעשה (ועוד הא אליבא דב"ש נמי קיימינן השתא. וב"ש לית להו מתוך. לא שרו הוצאה בי"ט לצורך מצוה. כדתנן בס"פ אין מוציאין את הקטן כו'. וגם זה כפתור ופרח) וכיון שהדבר נחוץ. פשיטא שמשיקן בי"ט. כמו בשבת. דמאי שנא. הרי נתיישב תירוצי דבר דבור על אפניו בס"ד. ותו לא מידי.

**כלים מלפני השבת.**לענין תמיהת התי"ט על הרמב"ם. והשגת רש"ל להרב"י. עמ"ש מרי זקני הגאון החסיד שבכהונה בש"א (סימן ט"ו):

**ושוין שמשיקין את המים.**כתב הרע"ב ז"ל מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי כו' ונותנן במקוה מים. מלוחים עד שנושקים מים למים ונמצאו זרועים ומחוברים. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה עכ"ל. והוא מפירש"י:

ועלכרחנו צריכין אנו לתת טעם לדבר זה. דאטו זריעה מי לא חמירא מטבילה. דמיחזי כמתקן מנא לחוד. ולא מלאכה היא. ואעפ"כ אסרוה לטהר בה הכלים הטמאים:

אבלטעמו של דבר למדנו בגמרא. דהשקה מילתא דלא שכיחא היא. משו"ה לא גזרו בה. ולא שנא בתורת טבילה או בתורת זריעה היה מותר מטעם זה. לא הוצרך רש"י לומר מתורת זריעה. אלא משום שלא מצינו טבילה עולה לאוכלין ומשקין לטהרן מטומאתן. לכך פירש לך שזה אינו מתורת טבילה שתועיל אף לאוכלין ולשאר משקין. אלא בתורת זריעה. ולא זריעה ממש. אלא ר"ל שנעשין ע"י ההשקה מחוברין במים שבקרקע. ופנים חדשות באו לכאן וק"ל:

ומ"שבתי"ט בד"ה שמשיקין על דנקט הרע"ב מים מלוחים עיין עליו. תלה הדבר ברמב"ם. מה שהוא תלמוד ערוך לפנינו. דהכי איתא בהדיא בגמרא אמתניתין אי דאית ליה מים יפים. הני למה ליה למעבד השקה אלא דלית ליה:

ובאמתיפלא בעיני ואשתומם כשעא חדא איך אפשר זה. שא"כ מצינו סתירה מבוארת בין שתי משניות שלמות. שהרי שנינו באחרון דמקואות [משנה ו']. בש"א אין מטבילין רעים ביפים. ואילו הכא תנן ושוין שמשיקין. הרי זה דבר נפלא מאד. והתימה שלא הרגיש בזה אחד מהמפרשים שבאו לידי:

ואיןמקום להתעקש ולומר דהתם במקואות בהטבלה אגב כלי איירי. דלהכי נקיט מטבילין ולא משיקין. כי זה ודאי שיבוש מוחלט. דאי לטעם שכתב שם הר"ש. דטעמייהו דב"ש דילמא חייס עלייהו דלא ישיקם היטב. כי היכי דלא ליגעו בהדי הדדי. הא ודאי דלא שנא בכלי טמא או בכלי טהור. ואי להר"מ דמפרש התם. דסברי ב"ש דאין מועלת השקה כי אם דווקא במין עם מינו. פשיטא דלא שייך לפלוגי. ומאי שנא משיקן בכלי טמא או בטהור הכל שוה. מיהת בין למר בין למר ליכא מאן דסליק אדעתיה לפלוגי בהכי:

והאדנקט התם מטבילין ולא משיקין. זה פשוט מאד דהכא הוא דאיצטריך ליה למיפלג בדידה. דדווקא בהשקה הוא דשוין ושריא אליבא דכ"ע משא"כ בהטבלה דאסירא. אבל התם דהשקה והטבלה חדא מילתא נינהו. לאותו ענין שנחלקו בו שם ב"ש וב"ה. לא איצטריך ליה למינקט דווקא השקה. ואדרבה בהכי אשמעינן רבותא אליבא דב"ה דאפי' הטבלה שרו. מכל מקום פשוט מאד דבכל גוונא פליגי התם. א"כ היכי קאמר הכא בפשיטות דשוין ב"ש עם ב"ה להשיק מים יפים ברעים. זה חידוש זר שבקושי ימצא כמוהו בכל הש"ס. ושאלתי דבר זה לחכמים ואין פותר:

אבלבעניותי משמים זכו לי ליישבו. דאליבא דב"ש הכא במאי עסקינן במי החג שנטמאו דאע"ג דהמים שמשיק בהם יפים לשתייה. מ"מ אינן ראויין לניסוך. דבעינן מי שילוח מדכתיב ממעייני הישועה. ודקאמר תלמודא הכא אי דאית ליה מים יפים. אליבא דב"ה אתי שפיר כמשמעו. ולב"ש נמי ניחא דאיירי בהאי גוונא. דתרווייהו יפים הן דראוים לשתייה. ומין א' נינהו. אלא דהנך לא חזו ליה כנזכר. וכה"ג נמי לאו יפים מיקרו למילתא דקבעי להו:

ואפ"הפשיטא דמשיקין בהן. דהא ודאי לא שייך טעמא דילמא חייס עלייהו. אלא במרים ומתוקים. או חמין וצונן. שאלה משנין טעמן של אלה. או מפיגין צנתן. משא"כ בכה"ג דלא צריכי ליה לשתייה. וקבעי לאטבולינהו ולטהרינהו. הדר הוה ליה כהשקה דעלמא. אדרבה הא חמירא ליה בודאי. ומין במינו נמי הוי כדאמרן ולית בה ספיקא. דבין כי אזלינן בתר שמא. או בתר טעמא [ע"ז דף ס"ו ע"א] חד מינא נינהו:

והאנמי פשיטא דאית בהו הך סברא דמיזהר זהיר בהו ושרי להשיקן בי"ט. משום דהו"ל מילתא דלא שכיחא. והכי איתא נמי בהדיא בגמרא דפרק כל שעה (דף ל"ד:) דמי חג שנטמאו משיקן בשבת. ע"ש ברש"י. והרי זה נכון מאד בעזה"י. ואינני מסופק שכיוונתי האמת ת"ל. ועכ"ז יש להפליא איך לא שת לבו אח' מהמחברים לעורר דבר זה. ובפרט בתי"ט דהוא מרא דתלמודא. ולו יד ושם במשניות עשר ידות. איך לא חלי ולא מרגיש:

והקשיתיקושיא הנ"ל לרבנים גדולים. ולא מצאו ידיהם ורגליהם להשיב. שרים עצרו במלים. (הגה"ה אחר זמן רב שכתבתי זה. הרציתי קושיא זו לאחד מרבני הזמן ולא מצא מענה. והלך ממני משתומם. וכשחזר לביתו עיין בדבר. השיב לי תשובה זו. לכבוד אהו' אדוני ומורי ח"ד גברא רבה ריכא ובר ריכא. ה"ה הרב המובהק כו' כמוהר"ר יעקב נר"ו כו'. אמנם היטב חרה לי על הקושיא גדולה בעיניו קודש שהקשה אותי וכשבאתי למלון פניתי לתור ולתרצה. ותמיהני נשגבה איך מותיב תיובתא לרבי שסתר דברי עצמו בשני משניות בדבר הפשוט מאד ולא ניתן ליכתוב מרוב פשיטתו שכאן במסכ' י"ט לא נחית להשמיענו דיני מקואות רק אמר ששוין ב"ש וב"ה שמשיקין בי"ט ולכל חד כדאית ליה לב"ש דווקא יפים ביפים ולב"ה אפי' יפים ברעים. ושם במס' מקואו' ביאר פלוג' דב"ש וב"ה בזה. והש"ס דקאמר דלית ליה מים יפים. עם שי"ל דגם לב"ש קאמר דלית ליה מים יפים כל צורכו הצריך לו לי"ט זולתי אם ישיק גם אלו המים יפים. ואם ישתמש מן המים היפים שבמקוה קודם שישיקן אפשר שלא ישאר שיעור מקוה. אך פשוטו הפשט וריהטא דגמרא אינו אלא לב"ה דלב"ש גם אדם אסור לטבול. אלא דקאמר דכ"ע אפי' ב"ה מודו דכלים לא בי"ט. ועל זה שקיל וטרי עד דמסיק דלית ליה. ולב"ש כולהו אמוראי ס"ל דטעם משום מתקן בין אדם ובין כלים ולא ס"ל דנראה כמיקר ופשוט הוא לענ"ד ואם שגיתי אתי תלין. ובר מן דין ומן דין לק"מ אפי' לב"ש אפילו אי לית ליה מים יפים כלל יותר מאלו. דהא מאי דס"ל לב"ש שם שאין משיקין יפים ברעים הטעם משום גזרה כמבואר שם. וא"כ הכא דמזהר זהיר בהו והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. לא גזרינן גם גזרה זאת האמורה שם וברור כשמש. עכ"ל המשיב אשר יצא לו שם היותו חריף ובקי חובר חברים מחוכם. ולא פרסמתי שמו דלא ניחא לי בזילותיה בפרט שהוא אוהבי ומחו'. וחביב עלי כגופאי. ולא היה כדאי להציג דברים כאלו כאן. להעלותם על ספר ולהשיב עליהן. כי באמת חוששני מחטאת איבוד הזמן היקר וטורח בחנם. כי כל תלמיד מתחיל ישיבהו על עקב בשתו:

אמנםלהיות תוכחה לנמהרי לב. הרוצים להשיג ולעקם הישרה בלי בחינה ודעה ברורה. על כן לא חסתי על הוצאה וטרחא. והעמדתי פה דבריו כהוייתן. ומה לעינים שכך רואות ממי שמכונה בשם ת"ח. יתעסק בדברים בטלים כאלה אחר עיון. ולא יעלה בידו להבין דברים פשוטים על אמיתתן. כי מה שכתב בתחלה דכאן לא נחית להשמיענו כו'. ולכל חד כדאית ליה לב"ש דווקא יפים ביפים. ולא ידע מאי קאמר. דא"כ קשיא קושית הגמרא. אי דאית ליה יפים כו'. ותו דאי מיירי לב"ש במשיק יפים ביפים. אי הכי הו"ל מילתא דשכיחא. ומאי טעמייהו דשרו. ולא גזרו השקה אטו הטבלה:

ומהשהוסיף באמרו עם שי"ל דגם לב"ש קאמר דלית ליה מים יפים כל צרכו. גם זה הבל. דאי הכי מאי יפים דקאמר. כיון דהני והני שוין נינהו. הכי איבעי ליה למימר אי דאית ליה מים טובא:

ומש"עאך הפשוטו וריהטא דגמרא אינו אלא לב"ה כו'. נראה שרצה לומר דלב"ש באמת לא שריא השקה בי"ט. כי היכי דאסרי אף טבילת אדם. והוא הדין לכל הטבילות דאית בהו משום מתקן. הנה טרחתי לפרש דבריו שאין להם מובן. והם שקר מוחלט. והפך ההבנה בלשון המשנה הברור ומבואר לתשב"ר על פיה. וגנאי לטפל בזה. שהלשון בעצמו אינו סובל ביאור אחר. כי אם דווקא ששוין בזה ב"ש וב"ה שמשיקין ושאין מטבילין:

ומש"עובר מן דין כו' דלק"מ דהא מאי דס"ל לב"ש שם שאין משיקין יפים ברעים הטעם משום גזרה. וא"כ הכא דמזהר זהיר בהו. והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. לא גזרינן אף גזרה זאת' האמורה שם וברור כשמש עכ"ד. מה אומר לדברים הללו. אולי לא זרחה לו השמש. ולא ראה מאורות האמת מימיו. ואינו מבדיל בין בוקר לאמש. אם זה ברור לו כשמש. כי לו יהי כדבריו שהטעם פשוט שם משום גזרה. ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו אותו גזרה. א"כ ישמיע לאזנו מה שמוציא מפיו. דמ"ט אמרינן הכא דמזהר זהיר בהו. והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. משום דאי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה. אי הכי התם נמי דפליגי במשיק מים יפים ברעים. על כרחך משום דלית ליה מים יפים כי הכא. וא"כ אמאי אסרי התם ב"ש. הא הויא מילתא דלא שכיחא. דלא גזרו גם אותה גזרה:

אלאפשיטא דזה שיבוש שלא יעלה על לב בר דעת. דהתם על כרחין בהא קמפלגי. אף דהיא מילתא דלא שכיחא. דמאן דחייש שמא לא ישיקם היטב. מאי שנא מילתא דשכיחא מדלא שכיחא. מיהת כי איתרמי דעביד הכי איכא למיחש. ולא דמי לגזרה שגזרו משום דבר אחר שלא יטעו בו. דכיון דאינו דבר מצוי. לא יבואו ללמוד ממנו להתיר אף ד"א בדמיון מוטעה. ואין להאריך כי זה ברור יותר משמש. לכן כהו עיניו מהביט בחילוק זה האמיתי:

וכל זהפשוט מאד אף לפי דעת המשתבש הלזה. החושב שדברי הר"ש ז"ל שם כאילו ניתנו מסיני. דגזרה היא ואין להרהר אחריה. כי אמנם אין הכל מודים לו להר"ש ז"ל בזה. כאשר הודעתיך למעלה:

אבללדברי הר"מ והרא"ש ז"ל הויא הילכתא בלא טעמא. אלא הכי גמירי לה ב"ש הל"מ. דאין משיקין אלא מין עם מינו. ולאו משום גזרה. ומה ישיב א"כ המשיב הנ"ל לפ"ד הר"מ בזה. עם שבאמת לענ"ד אין הכרח לזוז מפי' הר"ש. מחמת הקושיא שהקשה עליו הרא"ש דהתינח במשיק מים יפים ברעים. שייך לומר משום ההיא גזרה. מיהא רעים ביפים הא אסרי נמי ב"ש. ומאי איכא למימר הא ודאי לא שייכא הך גזרה. דילמא לא ישיק יפה עכ"ד הרא"ש ז"ל:

ולדידיאי משו"ה לא איריא. דרעים אין פירושן דאינן ראויין לכלום. דא"כ למאי משיק להו. אטו בשופטני עסקינן. אלא הכא במאי עסקינן במים מרים ומלוחים שהן לרפואה בלבד. ולהכי קרי להו רעים. דלשתייה לחוד רעים נינהו. ומכל מקום חשובים הן וצריכים לו לרפואה. כמו חמי טבריא. וזולתן ממי מעיינו' מלוחים וחמוצים שאינן עומדים לשתיית כל אדם:

והשתאאתי שפיר דברעים ביפים. נמי איכא למיחש הך חששא גופה. דילמא חייס עלייהו. ולא משיק להו להדיא. דלא יתערבו ויופסדו מתשמישן. כך נ"ל ליישב פי' הר"ש ועכ"פ צריכין אנו למה שכתבתי לעיל שהוא האמת הגמור שאין בו דופי. ועל מה זה חרה לו להמשיב הנ"ל שבחר בדרכי חושך קי"א תחת יופי הכי אמרתי רבי לא שנה משנתו בדיוק ונכשל בסתירה ח"ו ותשק ידי לפי. ואם דבר ריק הוא ממנו הוא וחובה עלינו להשתדל בכל כחינו לתרץ המשניות הנראות כסותרות. אך לא בדברי תוהו חלילה כי אם בדברים מיושבים ונוחים הנשמעים בשופי. ואם היטב חרה לו על שלא זכה להציץ באור האמת. בדין הי"ל שיכעוס על מלמדיו דאלפוה שיקרא ותלו ליה כיפי. הנה הצגתי זאת לאות ולמופת. לזכרון וטוטפת. בין עיני הקופצים להשיב דבר בטרם ישמעו ויבינו. ולא ששתי ח"ו בתקלת האיש הזה. אדרבה צער גדול היה לי על זה בפרט שהוא אוהבי. והגיעו אלי דבריו ע"י אדם רשום כמתהדר ומתפאר עלי. ושש כמוצא שלל רב. ולשמחה מה זו עושה. אין זו כ"א דעת גסה. ע"כ הגה"ה):

**ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו.**כתב בתי"ט ה"ה לפניו וידיו וחדא נקט ואפשר לרבותא דלרחוץ הרגלים בחמין הוא דבר שוה לכל נפש יותר מפניו וידיו עכ"ל:

ואניאומר א"כ מתני' טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. ויותר נראה דכחא דהיתירא אשמעינן. דאפי' להנאת הרגלים דלא חשיבא כולי האי ואינה שוה לכל נפש (שרי לב"ה). צא וראה א' ממאה שרוחצין רגליהם בחמין. ואין רגילין בו בארצנו רק המפונקים. אבל ברחיצת הידים והפנים בחמין הכל רגילים בה בכל שבת וי"ט:

ותוקמ"ל דהנאת אבר א'. נמי שרו ב"ה. וכ"ש לפניו ידיו ורגליו בכלל. דדמי קצת להנאת כל גופו דיותר סברא להתיר. כדאי' בגמרא. והא דאסור לרחוץ כל גופו משום דלא שוה לכל נפש:

ובאמתאף שלפ"ד בתי"ט משמע בפשיטות דלב"ה אפילו לידיו לחוד או לפניו לחוד שרי. אנכי לא ידעתי היכן מפורש להתיר לפניו או לידיו לבד. ובפרק כירה לא משמע מידי ע"ש. והרי לדברי עצמו ז"ל. לרחוץ ידיו בחמין אינו שוה לכל נפש. וכך אני אומר. אע"פ שכבר כתבתי שיש סברא (בדרך הו"א) דרחיצת רגלי' לא שכיח' כולי האי. מ"מ גם זה אמת להלכה. דרחיצת הרגלים בחמין יותר הוא ראוי לכל נפש. וכי הא דאמרינן גבי צבי צריך לכל נפש קאמינא. וכמ"ש בעזה"י בהלכות יו"ט מילתא בטעמא. דרחיצת רגלים בחמין יותר ראוי להתיר. אבל רחיצת ידים והפנים. הדין נותן שהוא שלא לצורך. שאפילו המעונגים אין דרכן לרחוץ ידיהם בחמין בכל יום. ואף בדבר הצריך לקצת בני אדם. אלא שאינו שוה לכל אדם. לא הותרה ההבערה. ומה נשתנה כאן. וצ"ע על לשון הש"ע (סימן תקי"א):

משנה לחם ועושין מוגמר בי"ט וחכ"אצ"ע מאי טעמייהו דרבנן דאסרי. אע"ג דאינו אלא למעונגים מאי שנא מהא דלעיל מ"ה. דשרו ב"ה חמין לרגליו בכל גוונא משום עונג. וטעמא משום דאמרינן מתוך. וקיי"ל כוותייהו. וכן אתה מוצא בהוצאה (פ"ק מ"ה) דשרינן כל הוצאה. אפילו אינה של אוכל נפש. רק שיהא קצת צורך היום. ודלא כב"ש. והא ודאי כי אמרינן מתוך בהוצאה והבערה. האי מתוך שוה בתרוייהו לגמרי. א"כ תמה על עצמך. מה אם שם דצורך מצוה (אע"ג דצורך גבוה אימעיט מלכם) אמרינן מתוך כב"ה. הכא דלצורך נפש הוא. לא כ"ש דנימא מתוך. הא מילתא דתמיהא טובא. לכן לכאורה היה נ"ל דחכמים דהכא בשטת ב"ש קיימי. ודר"ג בהא כב"ה אזדא. לפ"ז יש לתמוה על פסק הטור בזה. וצריך תלמוד.

משנה לחם ועושין גדי מקולס בל"פ וחכ"אהא נמי תמיהא לי טובא. מכדי תנן התם מעשה בר"ג שא"ל לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח. הרי שבזמנו של ר"ג עדיין היו עושין ק"פ ממש. אי הכי מאי טעמייהו דרבנן דאסרי. מי נימא דלא פליגי לדרייהו כלל. אלא לדרא בתראה. כשתגבר גזרת המלכות. או לישראל שבח"ל הדברים אמורים. אע"ג דסתמא תנן. או דילמא בסוף ימי ר"ג נשנית משנה זו. אחר שכבר גזרה מלכות שלא יעשו עוד פסח בירושלם. אי נמי ההיא קודם חורבן איתניא. והך בתר חורבן. ע"ל רפ"ג דשקלים. ושי"ע (ספ"א).

ומקרדיןלשון התי"ט כתב הרע"ב אף על גב דעביד חבורה וכן לשון רש"י במשנה. אבל בגמ' פירש הך חששא דחבורה בקירוד איתא עכ"ל. כוונתו דבפירש"י שבגמרא משמע דאינה אלא חששא. ולא ודאי עביד חבורה כדמשמע מפירש"י במשנה. ומשו"ה כ' על פירש"י שבגמרא דנימוקו עמו. דאי כפירושו במשנה הא מודה ר"ש בפסיק רישיה. וא"כ ראב"ע כמאן. אבל גם פירש"י במשנה מסכים הולך אל מקום א' עם כוונת פירושו שבגמרא. והא דקאמר ואף על גב דעביד חבורה.. ה"פ אע"ג דאינו נזהר וזימנין דעביד חבורה:

**בי"ט.**כתב בתי"ט מדאיצטריך למיתני בי"ט. ש"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו לאו בי"ט אלא בשבת וכן פירשה רש"י והר"ן בשבת. ומכאן נ"ל ראיה גמורה למאן דס"ל דאין מצווין על שביתת בהמה בי"ט כו'. ותיובתא למאן דאמר [עיין פר"ח סימן תצ"ה] שביתת בהמה אסור גם ביו"ט והטור מכללן עכ"ל:

ואומראני צריכין אנו לחוש לדברי רבותינו ז"ל המחמירין בה. כעדותו של הרב"י והסכמתו שכל הפוסקים שוים בה לאיסור. והנה לדעתי אין מכאן דמדומי ראיה ולא בדקדוקו של הרבתי"ט כלום. דאיכא למימר לעולם חכמים דפליגי עליה דראב"ע. אסרי אפי' בי"ט. ולא תני לה. להודיעך כחו דראב"ע דאף בשבת שרי. ולא תני שבת ברישא. משום רבותא לאשמועינן דרבנן אסרי אפילו בי"ט. וזוהי דעת הטור במשנתינו ופירושו בהו זך ונקי:

ולאתיקשי עליה אמאי איצטריך למיתני בי"ט בסיפא. דאי לא הוה תני הכי. הו"א דרישא נמי בי"ט לחוד הוא דפליגי. (כדאיירי הכא במכילתין) אבל בשבת אימא מודה להו ראב"ע לרבנן. ומדסיפא בי"ט. שמעת מנה לסתמא דרישא אליבא דראב"ע. דאפילו בשבת פליג ודוק:

אי נמימשום רישא איצטריכא. כיון דשמעינן להו לראב"ע ורבנן דפליגי התם בבמה בהמה [ד' נ"ד ע"ב] ברצועה בשבת. ופליגי נמי בי"ט כדתנן הכא. סד"א דבכולהו תלת מילי פליג ראב"ע בשבת נמי. משו"ה תני גבי קירוד בי"ט. דקמ"ל דלא ס"ל כר"ש בדבר שאינו מתכוין. אלא גבי י"ט דקיל וק"ל. וכל זה שלא כפירש"י והר"ן:

איבראאפי' לשיטתייהו. ליכא סייעתא להתי"ט לחלוק על הסכמת ראשוני הפוסקים מחמת דקדוק הקל. דאפילו תימא בי"ט מודו רבנן ברצועה דשריא. היינו משום דאע"ג דמחמרי' בשבת בנוי ובנטירותא יתירתא. אפ"ה בי"ט לית לן בה כיון דאית ביה קצת צורך. (לנוי או לנטירה כל דהיא) אמרינן מתוך והא ודאי דלא עדיפא שביתת בהמה. משביתת אדם דבשבת בכרת. והותרה לו ההוצאה בי"ט לצורך כל דהו. אבל שלא לצורך כלל. להוציא משא על הבהמה בי"ט. או לחמר אחריה. לעולם אימא לך דאסור בי"ט כמו בשבת. וכפשטא דסתמא דמתני' דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ודוק:

ומ"שהרב"י אליבא דהמקילין. דס"ל דלא הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה דגבי י"ט. אלא הארבעים מלאכות כו'. אינו נוח לי דמאן פליג להו בהכי. ותו דאי דווקא למאי דמיקרי מלאכה דחייבין עליה בשבת אתי קרא. לכתוב לא תעשה מלאכה. כל לאתויי מאי. ועוד אף בשבת מלאכה היא ואסורה. אלא שאין חייבין עליה:

ועודאי אפשר לומר כן דהא בהדיא מרבי במכילתא (הביאה רש"י פ' בא) אקרא דלא יעשה בו מלאכה לא תעשה ולא יעשה גוי מלאכתך. הרי שאפילו מלאכת ישראל ביד גוי. נאסרה בי"ט כמו בשבת. אע"פ שאין מוזהרין על שביתתו. כ"ש בהמה דמוזהר בשבת על שביתתה. לא כל שכן דאסירא מיהא במלאכת ישראל. דהיינו להביא עליה משאוי בי"ט. כדרך שאסורה בשבת:

אבלהאמת הברור שנצטוינו גם על שביתתה של בהמה בי"ט כמו בשבת. דאפילו את"ל דאינו נכלל באזהרת לא תעשה מלאכה. אעפ"כ נאסרה מהכתוב ושמרתם. דכולל אף השבותין. וכן למדו רז"ל [שבת ד' קי"ד ע"ב] עוד משבתון שבות. דאע"ג דלענין השבותין אסמכתא בעלמא היא. מ"מ לשביתת בהמה ילפותא גמורה היא:

ואי נמיתיהוי דרבנן. ודאי דלא גרע מכל השבותין. ואסורא מיהת בי"ט נמי. לאפוקי מדעת המתירין דשרו לה לגמרי. אמנם העיקר שאסורה ד"ת. ויש להסכים גם דעת הרמב"ם ז"ל לדעת הנז':

ומהשכתב בפ"ה דהל' י"ט אין מוניכין משאוי על הבהמה בי"ט שלא יעשה כדרך שעושה בחול. דלכאורה משמע דס"ל שאינו אסור אלא מדבריהם. דמיחזי כעובדין דחול. איברא בקושטא בהא דכתיבנא לעיל ניחא. דאתי כשיטת כל הפוס' שחששו לשביתת בהמה בי"ט מן התורה וכנז'. והא דאיצטריך לטעמא דעובדין לחול. כדפרישית משום דלצורך היה מותר ודאי. דלא אמירא שביתת בהמה מדאדם שהותרה לצורך י"ט. ומ"מ נאסר מדרבנן כל היכא דמיחזי כעובדא דחול. כשאינו באוכל נפש עצמו. ואף בכה"ג לפעמים הצריכו שינוי. וכן הדבר בשביתת בהמה דמיירי אפילו לצורך היום. דמדאורייתא הוה שרי. ורבנן גזרו בה משום דמיחזי כעובדא דחול ולעולם בנושאת משוי שלא לצורך היום כלל. זה אסור כמו בשבת. ואפי' אינו מחמר אחריה. וכן עיקר ודוק:

**עגלה של קטן.**כתב הרע"ב ומיוחדת לו לישב עליה וכ"כ רש"י. וכתבו התו' ול"נ דמאי קמ"ל וכו' לכנ"ל דהיינו כלי שעושין לקטנים להתלמד להילוך כו' עכ"ל. וכדבריהם מוכח בגמ' כו' דהא סמיך עליה ולרש"י יושב עליה מיבעי ליה. ועוד דלא צריך לפרושי עכ"ל תי"ט:

מ"שעל לשונו של הרע"ב ומיוחדת לו לישב עליה שכך כתב רש"י. אינו בהחלט. לפי שלשון הרע"ב אינו מכוון עם לשון רש"י. שלא הזכיר ומיוחדת לו לישב עליה. אלא ומיוחדת לישיבה. ר"ל גם לישיבה. דעת רש"י שלפעמים יושב עליה. ועשויה ג"כ לשחוק בלא ישיבה. דוק בלשונו במס' שבת (דסו"א) ותמצא שכן הוא:

ואזדאלה קושית התו' והוכחת התי"ט. דמשום הכי בעינן נמי סמיכה. דר"ל אפילו כי שחיק ביה. תורת מדרס עליה. מחמת הסמיכה. ואין אומרין לו עמוד. דבשחוק נמי להכי עבידא. ועל פירוש התו' קשה לי דהא אפילו לרבא התם. כל לתרוצי סוגיא עביד טהור. והך נמי להכי עבידא ודוק:

**ואינה נגררת.**לשון הרע"ב בשבת וכ"ה לשון רש"י. ותמיהני למה להו לפרושי הכי. דאי משום דתנן וניטלת בשבת כו' אבל באיסורא הוי רבותא דאפילו בי"ט אסור עכ"ל התי"ט:

דעתובמשנתינו לאסור אף בי"ט דבר שאינו מתכוין. ולא הביא ראיה ומניין. ולא עוד שדבריו אינן אלא תימה על הני תרי תנאי רש"י והרע"ב. אע"ג דמתני' כוותייהו דייקו כמ"ש הוא ז"ל עצמו. ועוד תפשת מרובה לא תפשת. ומאין לגדוש המדה לאסור דבר שאין מתכוין גם בי"ט. וכל המחמיר עליו ראוי ללמד. ואף דרבי יהודה ודאי בי"ט נמי מחמיר בדבר שאינו מתכוין. כדמוכח בדוכתי טובא. מכל מקום תנא דידן לא ס"ל כוותיה בהא:

אבלהוא הדבר אשר דיברתי למעלה. דלא קאי ראב"ע כר"ש אלא בי"ט. ועלה אמרינן הלכה כר"ש משום דראב"ע מודה לו. אבל בשבת דלא מודי ליה ראב"ע כדפרישית לעיל לית הילכתא כוותיה:

והשתאניחא דאתי סתמא דהכא אליבא דהילכתא (משא"כ לפירוש התי"ט הוא נגד ההלכה הפסוקה כר"ש. כדאיתא בהדיא בגמרא) והיינו דקשיא ליה לרש"י דאיכפל לפרושי דבשבת דווקא איירי מתני'. דאע"ג דמוקמינן לה בגמרא כר"י דשמעינן ליה דבר שאינו מתכוין אסור. אפ"ה מדריש' סתמא איתניא. ש"מ דסתם לן תנא לענין זה גבי שבת כר"י. דקאי ראב"ע בשיטתיה והילכתא כוותיה. כדפסקינן גבי י"ט כר"ש משום דראב"ע מודה לו. ודוק היטב כי נכון הדבר מאד. עם היות שהפוסקים (עיין א"ח סימן של"ז) פסקו כר"ש אף בשבת. מ"מ מתני' דהכא סברה כדאמרן. והפוסקים נסמכו על סוגיות אחרות דמוכחי כר"ש:

ואילאו דמסתפינא הוה אמינא דצ"ע מנ"ל למפסק כר"ש אפילו בשבת. דלענ"ד עיקר סמיכתם בזה הוא אהא דאמר אביי [שבת ד' כ"ב ע"א] כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת. ולא השגיחו שסותר לכללא דהלכתא כרב באיסורי [בכורות ד' מ"ט ע"ב] אף שי"ל בזה דטעמייהו משום דקיי"ל הלכה כבתראי. מאביי ורבא ואילך. ואיכא נמי מעשה רב:

אךלפמ"ש אינו מוכרח דשמואל יסבור כר"ש גבי שבת. כיון דלא פסיק הילכתא כוותיה אלא משום דראב"ע מודה לו. והכא לא קמודי:

והנהועובדי דפ' ב"מ [ד' כ"ט:] דגרר ספסלי לעילא מר"י. נמי מוכחי דבשבת קיי"ל כר"י. ולא צריכינן לאפושי בפלוגתא. ואף על גב דאיתותב ר' ירמיה רבה. היינו במאי דקאמר אליבא דר"ש בלחוד. אבל לענין דינא לא. דוק ותשכח שיש מקום לדברינו:

והנהבמדליקין מנר לנר נמי לא עבדינן כרבה. כדכ' התו' פ' ב"מ [ד' כ"ב ע"ב ד"ה מאי]. ונקטי' בה כרב דהילכתא כוותי' באיסורי. עיין שם ברא"ש ותדע: