**אלו משום רשות לא דנין ולא מקדשין.**כתב תי"ט בשם הר"ן וז"ל וכ"ש גירושין דלא סגי אלא בכתיבה. וגם צריך שיהא נכתב בו ביום. ומשו"ה לא חש למיתנייה. ומיהו בתוספתא תני לה עכ"ל:

ונ"לדהא דאיצטריך ליה לתנא ברא למיתני גירושי'. היינו גירושי' דעבד דלא בעי' כתיבה בו ביום. וקיי"ל האומר לעבדו בכל ל' שמשמ' שמוציאו מרשותו יצא לחירות. וכופין הרב לכתוב לו גט שחרור. וקמ"ל אע"ג דהשטר אינו מעכב. ליכתב בו ביום. מ"מ אסור לשחרר עבדו בשבת אפילו בכה"ג. דהיינו בפה ובאמירת הרי אתה בן חורין. כיון שעי"ז מתחייב לכתוב לו שטר. והרי הוא מוציאו בזה מרשותו לרשות עצמו:

ואיןלומר דאי משו"ה אכתי לא צריכא. דהא משחרר עבדו עובר בעשה. וכיון דעבירה היא. פשיטא דלא איצטריכא. דהא משכחת לה נמי משום מצוה. כגון לצרפו לעשרה [גיטין ד' ל"ח ע"ב]:

ושמאכה"ג באמת מישרא שרי. וכדעת ר"ת [ד' ל"ו ע"ב ד"ה והא] באין מקדשין. דבמקום מצוה כגון שאין לו בנים שרי. (ועמ"ש בס"ד ריש יומא דזימנין ודאי משכחת לה דשרי לקדש בשבת). ואפשר ג"כ לומר דאפילו אליבא דרש"י הא נמי שרי. כיון שהיא מצוה עוברת. ולא דמי לקידושי אשה וק"ל:

א"כהיינו טעמיה דתנא דידן דלא תנייה. משום דלא פסיקא ליה. כיון דבמקום מצוה מותר:

**ואפי'**גירושי אשה נמי הוה מצי למיתני. וכגון שכבר כתב הגט. ולא הספיק ליתנו לה עד שחשכה. דליכא למיחש לכתיבה אפ"ה אסור. אלא מהך טעמא דאמרן לא נסיב לה רבי. כיון דליתה נמי מילתא פסיקתא. דבשכיב מרע דתקיף ליה עלמא שרי. להכי לא תני לה:

ובהכיניחא לן נמי מאי דאיכא למידק תו במתני' מיכדי תני כל הני דאסירי משום דדמו למקח וממכר. ומקח וממכר גופיה אינו אלא מדברי סופרים שמא יכתוב. ואמאי שביק   ליה. ולא אשמעינן ברישא אין קונין בהדיא. אלא מטעמא דפרישית דתנא דידן לא נקיט הכא. אלא כל הני דאפילו במקום מצוה מיתסרי כשיטת רש"י ז"ל. וקנין דמצוה משכחת בשבת. בקונה בית בא"י וכותבין עליו אונו (שהוא גמר קנינו ודוק) אפילו בשבת:

והךדגירושין בתוספתא שבידינו בדקתי ולא מצאתיה. אבל חפשתי ומצאתי שגם התו' הביאוה בריש הזורק (דעז"א) ושם ראיתי אחרי רואי שת"ל כיוונתי לדעת התו'. שגם הם ז"ל כתבו שם בזה הלשון. דמשו"ה לא תני בפ' משילין אין מגרשין. משום דשכיב מרע שרי לגרש. וגם משם נלמוד לקנין דמצוה דשרי בשבת. כההוא עובדא דשכיב מרע דאמר רבא ליקניא לההוא דוכתא:

והצריךאלי עיון בדבר זה. מה ראו על ככה שלא להתיר טלטול הגט. שאיני יודע לו שבות. אלא מפני שאינו ראוי לו בו ביום. ומחמת שאמרו אין מגרשין. ואע"פ שהם התירוהו בשכיב מרע. ומדוע לא העמידו דבריהם בקנין:

אוליי"ל בזה דטלטול הוי מעשה בידים וחמיר טפי דדחי שבת בקום עשה. ואף על גב דאינו אלא מדרבנן. דמשו"ה אשכחן דאחמירו בהנך שבותין טפי. ואפילו במקום כרת. ומצינו שקוראין לשבות שעושהו בידים. דיחוי שבת. כאותה ששנינו שילהי יומא [דף פ"ג ע"א]. החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו שספק נפשות דוחה את השבת:

ואע"גדבקנין נמי בעינן חזקה. מיהו בכל דהו סגי לה. כדתנן [בבא בתרא ד' מ"ב ע"א] נעל גדר פרץ כל שהו הרי זו חזקה. ולא מינכרא מילתא באחודי דשא. למקרייה מידחי שבת בידים ולא חיישינן לה:

אי נמישאני מקח וקנין דמדברי קבלה גמרינן לה כמפורש בכתובים בדברי נחמיה. ודברי קבלה כד"ת דמו ולא צריכי חיזוק. אבל טלטול דמוקצה מד"ס הוא. וכל מדבריהם צריך חיזוק יותר [יבמות ד' ל"ו ע"ב]. ושני התירוצים נראים אמיתיים:

משנה לחם בלח"שס"פ עצמו. נ"ב אי נמי אליבא דשמואל דס"ל המפקיר עבדו. יצא לחירות. וא"צ גט שחרור. צריכא.

משנה לחם שםבסמוך (וכדדייקינן ריש המפקיד. למה ליה למתני בהמה. למה ליה למתני כלים).

**הבהמה והכלים כרגלי הבעלים.**פשיטא דבבהמה חיה עסקינן הכא:

איבראמסתברא דהוא הדין לשחטוה בעלים בי"ט. ולא היה דעתם מעי"ט למכור ממנה. וכגון שאינם טבחים מוכרי בשר. ונמלכו ונתנו ממנה בי"ט לאחרים. אינם יכולים להוליך הבשר אלא כרגלי הבעלים. והא אפילו לר' אושעיא דבגמרא. דס"ל דאפי' בהמה מותרת. משום דיש ברירה בדרבנן. היינו בשנים שלקחו בשותפות דיש לשניהם חלק בה מעי"ט. אלא שלא הוברר חלקם מבע"י. אמרינן יש ברירה. משא"כ בכה"ג דלית ליה זכייה בגווה כלל מעי"ט (ועיין לקמן מ"ז):

ואע"גדהקונה מטבח השוחט למכור. מותר להוליך הבשר עמו והרי הוא כרגליו. ההיא משום דמעי"ט הוה דעתיה אלקוחות ואוקמיה ברשותייהו:

ובהאדכתיבנא איכא למימר דהשתא אתי שפיר דנקט תרתי הבהמה והכלים. ולא סגי ליה בכלים לחוד כדתנן בסמוך. אלא דהכא קבעי לאשמועינן דאפילו בהמה דחזיא למשחטה ולמפלגה. אפ"ה היא כרגלי בעלים. וכל שכן כלים דלא למפלגינהו קיימו. ותני נמי כלים. למימרא דבבהמה מיהת דומיא דכלים מיירי. דהיינו דלא קיימא מעו"ט למכירה. ולא הוה דעתיה עילוה למפלגה בהדי אחריני. אבל אי דעתי' עלה מעי"ט. שריא לכל אדם כרגליו. וכדאמר שמואל בשור של פטם. ומהכא דייק לה שמואל לדעתי:

והשתאניחא לן נמי סיפא. דנקטה כלי' לחוד אבל בהמה לא. משום דכלים פסיקא ליה דהרי הן כמקום שהולכין כשאינן מיוחדין לא'. אבל בהמה אע"ג דבחייה ודאי נמי אינה אלא כמקום שהולכין. לפי שעדיין החלקים ביחד. וכל א' מעכב על חברו. מכל מקום אם שחטוה. כל א' יכול להוליך מנתו כרגליו. כר' אושעיא דס"ל בהמה נמי מותרת. (וכוותיה פסקו גדולי הפוסקים. וצע"ג על הש"ע שפסק שלא כמותו. וגבי שור פטם וכן בקצב המוכר בשר פסק שיכולין הלקוחות להוליכן כרגליהם. ולדעתי זו סתירה מבוארת. שאם בלוקח בי"ט. שהרי לא היה לו בו שום זכייה מעי"ט. אמרינן יש ברירה. ק"ו לשותפים דאית להו זכייה בגווה מבע"י. דאית לן למימר יש ברירה. וזה ק"ו שאין עליו תשובה לענ"ד. ודוק). משו"ה לא מיתני ליה לתנא הכא נמי הבהמה. דלא הויא מילתא פסיקתא כדרישא. ודוק היטב:

הרי אלו כמקום שהולכיןעיין פירוש הרע"ב וכפירש"י. ונראה פשוט דהוא הדין אם מצעו את התחום לא יזיזום ממקומם. ודקא מפרשי לה בהך גוונא. היינו משום דלישנא דכמקום שהולכין. משמע דמיירי בדאיכא מקום שהולכין כולן לשם. ומוליכין אותו עמם. ואי בגוונא דאמרן הא לית להו כלל מקום שהולכין כולן. דמקומו של זה אינו מקומו של זה. וקבעי לאשמועינן גוונא דהתירא. ומכללא שמעינן לאיסורא. הוכא דאין הולכין:

**כרגלי אנשי אותה העיר.**עמ"ש תי"ט בשם הרשב"א. וכתב דאפשר לומר שגם רש"י יסבור כן. והא ליתא עיין עירובין. (דמה"ב) ששם כתב רש"י בפירוש כדעת הטור:

ולכןנראה יותר דרש"י חדא נקט. דאין עירובו מועיל להוליך המים כרגליו של מערב. וממילא שמעינן נמי דאם עירב א' מהן. הם מעכבים עליו. והוא מעכב על ידיהן. שלא להוליכן רק למקום שכולן הולכין. דמידי הוא טעמא דהוא נאסר להוליכן חוץ לאלפיים. אלא משום דאין ברירה. א"כ הוא הדין שאנשי העיר נאסרין להוליכן למקום שאין המערב יכול לילך:

ואפשריש לומר כך גם בדעת הטור. אלא דאי הכי ודאי קשיין פסקי אהדדי. דמאי קסבר אי ס"ל אין ברירה. אם כן מ"ט פסק כר"א. דחבית ובהמה מותרת. דיש ברירה כדכתיבנא לעיל. ואי ס"ל יש ברירה. אי הכי מאי טעמיה דפסק הכא. דהמערב אינו יכול להוליכן. אלא כרגלי אנשי העיר: