**פלג המנחה.**נ"ל פ"א פלג שוא"ית והלמ"ד פתוחה מן לפלגות ראובן [שופטים ה' ט"ז] כי לא יתכן היותו שם בשש נקודות. כדי שלא יתערב בשם עצם אדם אשר בימיו נפלגה הארץ [בראשית י' כ"ה] וכן יתחלף בפלג אלהים [תהלים ס"ה י'] שהקבוץ ממנו פלגים יבלי מים [ישעיה ל' כ"ה] בשקל כסף עבד עבדים. אבל שם הפעל לגזרת חילוק קיבוצו פלגות כנזכר. שברבוי נשארה עי"ן הפעל פתוחה ונדגשת בפלס אגם הדס שמהם נאמר ברבוים אגמים הדסים מעטים מעטות:

תפלתהערב. מה שתמה כאן בתי"ט על הרע"ב לא הבנתי. דכמו דבברייתא אמנחה דרבנן מהדר ר"י. הכי נמי הרע"ב שהוכרח לפרש מהו פלג המנחה כתב מתחלה פירוש המנחה אליבא דרבנן דעלה קאי ר"י ואמר עד פלג המנחה והוא פשוט מאד. ויש לתמוה על תמיהתו זאת. ומה שהביא ז"ל בשם הרמב"ן בענין שם מנחה. דעת הרמב"ן ז"ל בזה היא אחר שנמצא בכתוב מנחת בוקר ומנחת ערב שהם הם מנחה גדולה ומנחה קטנה שהזכירו חכמים ז"ל: ובאמת שהכתוב מלכים ב' [ג' כ'] ויהי בבוקר כעלות המנחה דגבי מלחמת מואב. קשה לפרשו על דרך זה לפי פשוטו שאפי' נסבול שנקרא זמן המנחה הגדולה מנחת בוקר שהוא ג"כ דוחק לא מעט. מ"מ לא יתכן לשון ויהי בבוקר סתמא על זמן המנחה שאחר חצות היום וזה ברור לבקיאי הלשון:

והנראהלי נכון בפשטי המקראות שמנתת הבוקר היא כמו כן זמן הקרבת תמיד של שחר ונקרא כך על שם המנחה הבאה עמו כמו שנקרא מנחת הערב מטעם זה לפי' התוס' [פסחים ק"ז ד"ה סמוך] (שוב ראיתי בפי' הרד"ק [שם, במלכים] ומשמע שגם הוא ז"ל היה מפרש כן) או אפילו לפי' הרמב"ן במלת מנחה שענינה מנוחת השמש והשקט אורו. ככה יפורש לפי דרכינו מנחת הבוקר שהיא כמו כן מנוחת השמש והשקט אורו אז בבוקר. שהרי בודאי לא נתכוין הרמב"ן ז"ל לייחס מנוחה לשמש בבחינת עצמה. לפי שהשמש אינו שוקט לעת ערב ולא בשום שעה מן היום כי הוא תמיד סובב סובב הולך והשקט לא יוכל ומנוחתו היא מרוצתו ישיש כגבור לרוץ אורח עולם ממזרח למערב ועל סביבותיו שב ואין הפסק לתנועתו. אכן רצה לומר בהשקט אורו ומנוחתו בבחינת הבריות המקבלים שפעת אורו. לאשר בעת הצהרים בהיות השמש בראש כל אדם נדמה כאילו מרגישים בו תוקף תנועה מהירה ביתר עז. להיותם אז קרובים אליו שמפני כך מתפעלים הרבה מחומו הגדול. ובנטותו למערב כי פנה היום אזי אורו ערב ליהנות ממנו והבריות מוצאים בו מנוחת נפשם בהיות חומו ממוזג ודומה להם כאילו הוא נח שקט ומתאחר בתנועתו כי החום נולד מהתנועה. אבל באמת אין שם איחור ושינוי בתנועתו. כ"א סבת התרחק גוף השמש והשלכת ניצוציותיו דרך קוים בלתי ישרים. לכן אין האויר חם כל כך אחר חצות. כחום היום בצהרים הבא מהכפלת הניצוצות והכאתן ביושר. וכן הדבר בבוקר בד' שעות שכמו כן מתוק האור ויש בו מנוחה או השקט מדומה להתרחקו גם אז מנקודת חצי היום לצד מזרח וק"ל. ומה שבחרו בשם מנחה לתפלה שאחר חצות ולא לשל שחר. כבר אמרו בתו' [שם] האמת שלשחרית יש שם אחר ולא נמצא במנחה שם זולתו. מלבד שיתכן שיש לרז"ל עוד בעצם המלה כוונה נעלמת:

**ר"י אומר עד ז' שעות.**אליבא דהתו' [דף כ"ז ע"א ד"ה תא שמע] ל"ג ליה במתני' וכתבו ז"ל הטעם שלא שנאו ר' במשנ'. משום דלא ס"ל כוותיה. אבל בשל שחר ס"ל כוותיה דבבחירתא תנן כוותי'. ובמנחה נמי קיי"ל דעבד כמר עבד עכ"ל. ולא זכיתי להבין דברי התו' הללו. דאטו משום דמייתי ר' במתני' דברי היחיד הלכה כמותו. ואע"ג דרישא סתמא לא הוי כיון דאייתי בתר הכי מאן דפליג. מ"מ יחיד לגבי רבים הוה כדכתבו התו' ביבמות [דף מ"ב ע"ב ד"ה סתם] ובריש ביצה [דף ב' ע"ב ד"ה גבי שבת] ובאמת דהתם בריש ביצה משמע בהדיא דסתמא מעליא נמי הוי. והכי מוכח בפ' מצות חליצה [דף ק"ד ע"א] גבי עובדא דרבה קטוספאה דקאמר תלמודא בלילה סתמא תניא וק"ל. וההיא דהחולץ [שם, דף מ"ב ע"ב] לא קשיא. דהתם איפליגו תנאי טוב' וק"ל. וההיא דיש נוחלין [דף קכ"ב ע"ב] נמי לא תקשי כמ"ש התו' שם במקומו ודוק. וכן עיקר לע"ד דהילכתא כסתמא דרישא ולא משגחינן ביחידאה דעמיה. דלא הוזכר אלא שלא ליתן מקום לחלוק שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי פלוני שמעת ולעולם הלכה כדברי המרובין. וכדברי ר"י עצמו פ"ק דעדיות [משנה ו'] והכי קיי"ל בעלמא כי סתמא דרישא:

והכאדקיי"ל כר"י לאו אמתני' דהכא סמכינן אלא דבחירתא עדיפא לן. והיינו נמי משום דקים לן תפלות כנגד תמידין תקנום. ודילמא ר' לא הוה ס"ל אלא אבות תקנום. וליכא ראיה דסבר כוותיה דר"י מדתני בבחירתא גבי תמיד הכי. דשמא שני ליה תמיד. והכי נמי מסתברא טפי דאדרבה לר' לית ליה דר"י ולכך שנאו בלשון יחיד דאל"ה הו"ל למסתם סתומי כוותיה ברישא כיון דהכי קיי"ל:

ובשלמאבעלמא ליכא לדיוקי סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם אמאי סתמיה ר' לסתם דמעיקרא. דהא דעביד ר' הכי היינו משום דרבים הכי סבירא להו. אלא שלא נראה לר' לפסוק כמותם אע"פ שהם רבים. לכן הביא המחלוקת אח"כ להודיעך שגם רבים הן החולקים והניח הדבר לחכמים ואמוראים שאחריו שיכריעו לפי מה שיראה בעיניהם לפסוק הלכה כדברי מי מהם. ובמחלוקת ואח"כ סתם צ"ל דמעיקרא ספוקי מספקא ליה הילכתא כמאן. והדר פשיטא ליה וסתם כדברי אותו שנראין לו אח"כ ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. ואלו דברים ברורים ונכונים בעיני:

וא"ככאן דלא שייך למימר הכי דבמשנה עצמה שסובר ר' כדברי היחיד וגם במקום אחר סתם כמותו. למה זה יסתום בה מתחילה שלא כדבריו. ובפרטות שכבר הוכחנו דבעלמא סתמא מעליא הוי כה"ג ולפחות דין רבים נגד היחיד יהבינן ליה. מה הכריח ר' לסתמא דרישא או לא ס"ל כלל. על כן לא אוכל לקבל זה לפי מיעוט דעתי הקצרה מרדת לסוף דעת רבותינו בתו' ז"ל כאן. אבל אדרבה לבי אומר לי דר' גופיה לא הוה ס"ל כוותיה ומטעמא דאמרן דמבחירתא ליכא לסיועי אליביה. או עכ"פ ספוקי מספקא ליה מיהא:

וממילאנשמע לדברינו אלה דמ"ש דבסיפא לא הזכיר ר' דברי ר"י משום דלא ס"ל כוותיה. שהם פליאה נשגבה מאד. דמה מקום לומר שלא הזכירו מפני שסובר שאין הלכה כמותו א"כ מה נעשה בכל מקום שהזכיר ר' דעת היחידים אע"פ שאין הלכה אלא כדברי המרובים. והלא צורך גדול להזכיר דעת היחיד וכמ"ש לעיל. ואם דעתם לומר שלכן לא הזכירו שלא נבוא לפסוק הלכה כמותו. זה קשה יותר ואיך יעלה על הדעת לפסוק כדברי היחיד דאפי' תימא סתם לא הוי רבים נגד יחיד הוי בודאי כדלעיל. ועוד אפי' היה מחלוקת שקול. הא סתים לן במגילה [פ"ב מ"ה] (וההוא סתמא אלים טפי משום דתני ליה גבי הילכתא פסיקתא) כת"ק והוי ליה נמי מחלוקת ואח"כ סתם ואין ספק דהלכה כסתם:

ואםדעתם ז"ל שלכך לא הזכירו שלא נטעה לפסוק כדבריו. מאחר שבראשונה הלכה כמותו מדתנן בבחירתא הכי. הא נמי לאו מידי הוא דאטו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. ותדע דא"ה מאי קמיבעיא לן בתפלת המנחה אי הילכתא נמי כוותיה. ועד כאן לא איבעיא לן בההיא אלא משום דליכא סתמא אחרינא. ועוד דמסתבר טעמיה דר"י בהא נמי כיון דאיפסיקא הילכתא כוותיה בשל שחר מטעמא דלתמיד מדמינן לה. ומהך טעמא בשל ערב נמי שייך למפסק כוותיה דהא ודאי אין התמיד קרב והולך עד הערב אלא עד תשעה ומחצה. וסתמא דתמיד נשחט מסייע נמי טפי לר"י ודוק. ואפ"ה מיבעיא לן אי הילכתא כוותיה כיון דלא איתמר התם בהדיא כר"י דהכא. דר"י מוסיף קצת ומספקא לן בדעת שלישית. ותו משום דקשה לסתור דברי הסתם. כיון דלא איפסיקא הילכתא בשום דוכתא בפירוש גבי מנחה היינו טעמא דקמיבעיא לן ודוק היטב. ונסתייעו דברינו שלמעלה עוד ביתר עז ואין לי להאריך יותר שנראין הדברים שאין דוחק לגרוס כן במתני'. ועוד הייתי יכול לעשות סמוכות וסניפין לדעתי הקלושה אמנם לבריחת האריכות יספיק מ"ש. סוף דבר דעת התוס' נעלמה מכל וכל:

משנה לחם תפה"שהא דפתח בתפלה דשחר ברישא. עמ"ש בס"ד בבית אל (דלח"א).

משנה לחם תפה"שמלשון הרע"ב משמע דזמנה מתחיל מע"ה.

משנה לחם וליתאבכל גוונא. דודאי צריך לפלוגי בה. בין אנוס ושעת הדחק. וזולת. דא"ה ודאי אין זמנה אלא בהנץ החמה. כמו שנז"ל לענין ק"ש. עם שיש קצת חילוק בענין זה. בין ק"ש לתפלה. עא"ח ספ"ט. ואולי משך זמן דשעות הנזכר כאן. ג"כ אינו נחשב אלא מהנה"ח לשטת הר"מ. עמ"ש בס"ד פ"ק דלעיל מ"ב.

משנה לחם עד חצות לשון קצר. סמוך על המובן. שמדבר בחובת היום.

משנה לחם בסוףהפסקא אחר כי סתמא דרישא. נ"ב (ועיין בירושלמי הובא בתי"ט ספ"ק דמעשרות).

משנה לחם מוספיןהא דנקט לשון רבים. משום דאין מוסף שאין בו יותר מקרבן אחד. ולא דמי לתמיד. דחד הוא. ולמ"ד תפלות אבות תקנום. נ"ל שהיא כנגד יוסף. שהוא תקנה. גם נחשב מהאבות. שהרי הכתוב קורא לכל בית ישראל. בית יוסף. וכתוב גאלת בזרוע עוזך. בני יעקב ויוסף סלה. וכ"ה בד"ה. דגוף וברית חשבינן חד. ושמו מעיד ג"כ כי נכון הדבר בעצמו. וכ"ד האר"י ז"ל בכוונות. ועב"א.

לבית המדרשהמ"ם בחיר"ק והרי"ש קמוצ"ה. וטועין בני מדינתינו האשכנזי' שקוראין המ"ם סגול"ה. כי לא נמצא כמוהו. אבל משקלו מקדש משכן שהם קמוצי"ם עי"ן הפעל וישתנו לפתח בסמיכות. מקדש מלך משכן ה'. וכן מדרש ישוב לפת"ח בהסמכו ושני מקראות לעדים בד"ה ב' י"ג [כ"ב] וכ"ד [כ"ז] מדרש עדו הנביא מדרש ספר המלכים:

**שלא תארע תקלה.**מלת תארע מהנפעל. ותקלה התי"ו בשו"א וק"ל לקמצי"ם כי היא מהשלמים על משקל צדקה ברכה. ואינה מהנחי' כמו תקוה תכלה או תאוה. כמו שיור' לשונ' ז"ל בפ' המניח [דף כ"ז ע"א] בהשתמשם בגזרה זו בפעלים על דרך השלמים באמרם ונתקל. ש"מ שהתי"ו יסודית ואינה מאותיות האמנתי"ו הנוספות. ולכן יהיה משקלה פעלה כנז' לפי שהוא משקל גדול ומצוי מאד. וגם בנחים הבאים בתי"ו נוספת בראשן נמצאי' על זה המשקל כמו תעלה תלאה. ואולי מאן דתני תקלה התי"ו פתוח' והקו"ף דגושה לא משתבש בהחלט. שכבר ימצאו ע"מ זה בשלמים כמו יבשה כפרה ואם אינם מצויים לרוב כראשון:

**קבע.**הקו"ף בסגו"ל והמלה מלעיל. שהיא בשקל שבע בצע שהוא המשקל הגדול של ו' נקודות והיה ראוי להיות כולו סגו"ל. אלא שמפני למ"ד הפעל שהיא אות גרונית. לכן נפתח"ה עינ"ו:

משנה לחם רג"א מתפלל י"ח ש"מ שגם בימיו עדיין היו אומרים רק י"ח בלבד. עד אחר זמן שתקן שמואל הקטן ברכת המינין בפניו.

משנה לחם שמונה עשרה קיצר מלת ברכות. וסמך על המבין. ובגמרא נסיב לה בהדיא. ר"ע הוא בן יוסף הידוע. והוא בודד. ועמ"ש בס"ד בדרוש תפלת ישרים. בבאור מ"ש עליו דל"ל זכות אבות.

משנה לחם שגורההמלה עברית. עיקרה ענין שליחות. כמשמעו במקרא. שגר אלפיך. וכן נשתמשו בו רז"ל בעד ההשתלחות במהירות וזריזות. כאמרם שיגר אחריו וכדומה הרבה. וירצו בכאן לשאול לשון שגור. על הדבור ההולך במהירות ומזורז כהוגן (וכה"א נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר) וכן קורין בל"א לאדם המהיר במלאכתו. וזריז בעסקיו. או בלשונו אשר תמהר לדבר צחות. אדם שלוח. לפי שנראה כאילו הוא מזדרז להפיק רצון שולחו.

סכנההסמ"ך בפת"ח ע"מ בקשה כפרה. ודגישות הכ"ף עי"ן הפעל לעד וק"ל:

**צרכיהם.**יש קורין הצד"י בק"ח כאשר יורה הכתוב בד"ה ב' ב' [ט"ו] ככל צרכך. ואף מאן דתני צרכיהם הצד"י בשו"א והרי"ש מונעת בקמץ לא משתבש ששני האופנים נכונים ויש לנטיית משקל זה דרכים שונים:

משנה לחם תחנוניםאפשר לפרשו מלשון חן. כמו לבלתי היות להם תחנה (יהושע י"א) כמעט היות תחנה (עזרא ט') אי נמי ה"פ. העושה תפלתו קבע. אי אפשר לתפלתו להיותה תחנונים כפי הראוי. שמתוך שדומה עליו למשוי. או כחוק קבוע. אינו אומרה בלשון תחנונים. ואתיא כר"א וכרבנן (דלכאורה פליגי בה בגמרא) ולא פליגי. אלא תרווייהו חדא מילתא קאמרי. מר דייק רישא. ומר דייק סיפא. ועמ"ש בס"ד בפרק ב' דאבות. ובדרוש הנ"ל.

משנה לחם הושע השםאפשר שכך הוא הנוסח. ונקרא שמו של הקב"ה. השם בסתם. ככתוב בתורה ויקוב גו'. את השם. ושנוי בנביאים (שמואל ב' ו') אשר נקרא שם. ומשולש בכתובים (דה"א י"ג) גי' שלו עולה למספר הויה שדי. אמנם לשון משנתנו זה נראה שהוא מיוסד. על פי הכתוב (ירמיה נ"א) וצריך א"כ לקרותו גם כאן כך. בהזכרת שם שמים. כמו שם בכתוב. ואפילו בדרך שינון הלמוד. כך יש לומר. ואין צורך לכנות השם. כמו שעשו המעתיקים ומדפיסים. ודלא כמו שחוששין ההמון מפני הזכרת ש"ש לבטלה חלילה. כי אין זה לבטלה. אכן לשם ולתהלה. כמ"ש בעז"ה יתברך בשי"ע (ספ"א) ובמו"ק (סרט"ו).

משנה לחם בכל פרשת העבור נראה לתת טעם לשבח לנוסח זה. משום דבמקום סכנה פנקסו של אדם נפתחת. וכמש"ל. ג"ד מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי כו'. לכן הוצרכה כאן התפלה. על זאת יתפלל כל חסיד ביחוד. ונכון הדבר. וי"ל דהיינו טעמא דלא קיי"ל הכי. ולא אמרינן ליה כמ"ש הרע"ב. זה כדי שלא ליתן פ"פ למקטרג שפתחו פתוח בלא"ה. בשעה סכנה. וצריך לעורר רחמים פשוטים. ולא לאדכורי ריתחא.

משנה לחם בלח"שכי נגזר מן כן ונכון. שתרגומו כיון פתגמא. כנים אנחנו. כיווני אנחנא.

**יכוין.**עתיד מהפעל הכבד וננקד הכ"ף בפת"ח והוי"ו בציר"י. ולעבר תאמר כיון בחיר"ק ופתח אחריו בפלס ומאמר אסתר קים [אסתר ט' ל"ב] וכמו שתאמר קים יקיים מן קום. ככה תנהוג בגזרה זו ששרשה כון. וכן הם שוים בשמות ותארים. כמו שיורה כיון צלמיכם עמוס [ה' כ"ו] (ובמסכת מדות א' פותח כוון הומר' היו"ד בוי"ו כמנהג בהרבה מקומות שאותיות יהו"א מתחלפות ונשאר הניקוד הראוי. והנה הוא ש"ד של כוונה) בפלס קיום. וכונים למלכת השמים בפלס קימים. ומלת כיון המצויה בלשון חז"ל לבוא לנתינת טעם כמו כיון שבגד בה כיון שאמר שטעמו כטעם לפי או מאחר. קריאתה בציר"י הכ"ף. כי נגזר מן כן כנים אנחנו [בראשית מ"ב י"א]:

משנה לחם תפלת המוספין פשיטא דלא איירי במוסף ר"ה דודאי ל"פ דכל ישראל חייבין בה. ועד כאן לא פליגי ר"ג ורבנן. אלא אם ש"צ מוציא לכל יחיד ויחיד. הא מיהא לכ"ע. ל"ש יחיד. ל"ש צבור. חייבין. ולרבנן כל יחיד ויחיד חייב בתשע ברכות. ואין ש"צ מוציא.