משנה לחם מ"שהרע"ב ואניסא דרבים. היכי דמי רבים. עמ"ש בס"ד מו"ק (סרי"ח).

משנה לחם בתי"טד"ה שעקר ברוך אתה. ט"ס הוא. וצ"ל בארץ ישראל.

**ר"י אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה.**הרמב"ם בפירושו כתב אין הלכה כר"י. ובחיבורו [הלכות ברכות פ"י הט"ו] חזר בו ופסק הלכה כר"י. והטור [סי' רכ"ח] תמה עליו למה פסק כיחיד. והרב"י כתב ע"ז דמשמע ליה דר"י לפרושי לת"ק קאתי דעד כאן לא קאמר ת"ק אלא בימים דעלמא. אבל בים הגדול מודה לר"י דקובע ברכה לעצמו. ובאמת שנמצא כן הרבה במשנה כמו שהביאם בתי"ט בפ' בתרא דביכורים ע"ש. (ואף שקבצם א' לאחת הנה שכח לפניו. שלא הביא הך דהכא ולא ההיא דריש ת"ה דלעיל. ולאחריו עיין עירובין פ' בתרא מ"ה ומ"ש שם בס"ד. ובגמ' פא"ט [דף נ"ב ע"ב] אדרוסת הזאב בדקה. ועיין בגמרא דריש במה אשה [דף נ"ז ע"ב]):

ולי נראהמדמפרש תלמודא למילתיה ש"מ דקיי"ל כוותיה. ועיין בפי' המשניות שאחר הגמ' הנדפסים מחדש שהכניס המדפיס גליון א' שרצה להשוות בין דברי הרמב"ם בחבורו ופירושו שלא יהיו סותרים זא"ז ואינו נראה:

את הים הגדול הרע"ב כתב שהוא ים אוקיינוס והיא דעת הרא"ש וכן היא דעת הרב תי"ט בספרו ל"ח [פ"ט סעיף ל"ז] (כאשר העיד בשמו הרב במג"א [סי' רכ"ח ס"ק א'] אמנם ספרו הנזכ' לא ראיתיו עד הנה לדעת כח סברתו זאת) אבל דעת הרב בש"ע [שם] היא כדעת הרמב"ם ז"ל בספרו שהוא הים שעוברים בו לא"י ולמצרים שהוא הנקרא אצל רושמי הימים והארצות. הים האמצעי ובלע"ז מדיטראניאו. וכן עיקר לענ"ד כמו שביארתי בחי' לא"ח סי' רכ"ח. בעזה"י. ע"ש ותמצא דברים נכוחים ומוכרחים. וכאן אוסיף ראיה א' ממשנה ז' דפ"ה דמכשירין. דשמעת מנה בהדיא דאף בלשון חכמים קרוי הים האמצעי ים הגדול וכפ"י התי"ט גופיה שם. ובודאי הוא פשוט שאין כוונתם שם על ים אוקיינוס דווקא וק"ל והיא ראיה ברורה:

ומ"שבמג"א [שם] בשם סה"ת שהוא הים הסובב ארץ אינגליטירא. גם זה אינו בשילוח. שהרי הוא איננו הים שעוברים בו לא"י. כדעת הרמב"ם. וגם אין זה מסכים לדעת הרא"ש כי ים אוקיינוס אינו סובב ארץ אינגליטירא רק לצד צפונה דהיינו למעלה ממדינת שקוטי' יתכן ששם הוא מים אוקיינוס. אף כי ימי האוקיינוס גם המה רבים לארבע רוחות העולם. כנראה למביט במפת הגיאוגראפיא. אבל הים האשכנזי הנקרא הדרומי שהוא המבדיל בין ארץ אשכנז וענגלנט. וסובב לאיי בריטניא בבחינת ארץ אשכנז שהיא מקומו של בעל התרומה שצריכין לעבור עליו אם רוצים לבוא אליהם. זה ודאי אינו ים אוקיינוס. וכ"ש העוברים על הים הקצר ההולך בין ארץ אינגליטירה ובין צרפת. שאין לזה דין ים הגדול כלל. אע"פ ששניהן זרועות ולשונות האוקיינוס:

אשירהלה' כי גאה גאה. ובעני עבדו ראה. ויצילני מכל תלאה. לו תהלה. ושבח ורנה והלל והודאה. רובי רבבות מוסף על הברכה מאה. שסייעני לסיים מסכת ברכות ופרק הרואה. והוא יראני נפלאות מידו הנוראה. ויחזק במעוזי שלום יעשה לי יאמץ ידי הנלאה. ולבבי הנכאה. ויחדש בקרבי רוח נכון תחת רוחי השמם ומשתאה. ויעזרני לפרש כל הש"ס בלי שגיאה. ולבאר כל סתום במסכת פאה:

משנה לחם על הזיקין עמ"ש שם (סרכ"ז).

משנה לחם על הברקים והרעמים יע"ש.

משנה לחם על הרוחות ע"ש.

משנה לחם שרואה לפרקים אבל הני דבבא דלעיל. מהרים ואילך. נמי קאי.

משנה לחם ועל הגשמים עד כמה מברך עליהם. עיין שם (סימן רפ"א).

משנה לחם בנה בית חדש נראה פשוט דהוא הדין לקנה. חד דינא הוא. כמו בכלים. אלא אורחא דמילתא נקט. שהיה דרכם לבנות בתים. ולא לקנות (אולי מטעם הנזכר פרשת מצורע. מחשש בונה ביתו בלא צדק. משא"כ בכלים דליכא קפידא. או אפשר משום ישוב א"י נגעו בה. ותנא בא"י קאי. וקמ"ל מילתא אגב אורחא. דהכי עדיף טפי. ולדידן פזורי הגולה איפכא הוא. טפי עדיף לקנות. מלבנות בתים. שלא להרחיב גבול רשעה (בודאי על זאת היתה כוונת ר"י חסיד. שצוה שלא יבנה אדם בית של אבנים. דאיהו ז"ל בח"ל הוי קאי. ומנע מטעם שאמרתי. אבל בא"י. מצוה גדולה היא להציב גבול אלמנה והתירו שבות בשביל כך. אפי' על הקנין בלבד ועוד שכבר אמרו רז"ל העוסק בבנין מתמסכן ואמרו טום ולא תשפץ כו') אי נמי משום הכי נסיב תרתי לישני. לאורויי דלאו דווקא בהך גוונא. אלא ה"ה לאידך. ותני סיפא לגלויי ארישא. דתרוייהו שוו להדדי. וצריכי דאי אשמעינן בנה. הוה אמינא משום דבשלו בנה. וזכה לקנין חדש לעשותו משל עצמו מתחלתו. כה"ג הוא דחשיב לברוכי עליה. אבל בקנה דבר גמור בידי אחר. אימא לא ליבריך. קמ"ל בסיפא קנה. ואי אשמעינן בקנה. סד"א אדרבה קנה עדיף. דהאידנא הוא דקני ליה לגופיה מעיקרא. משא"כ בנה. דכבר הי"ל הקרקע קודם שבנה. ולא נתחדש כי אם הבנין שעליו. מהו דתימא כל המחובר לקרקע הרי הוא כמוהו לענין זה נמי (עח"מ ש"א. ומ"ש שם) ועיקר הבית הוא הקרקע. והבית בטל אגב קרקע. שהוא היסוד שהבית נשען עליו. וכבר זכה בו מאז. ולא קנהו עכשיו. ולא נשתנה הקרקע כלל מחמת מלאכת הבנין כדקיי"ל מה"ט הבונה פלטרין בנכסי הגר שלא קנה. דלא עבד מידי בגוף הקרקע. אימא לא לבריך. השתא בשעת בנין. אלא בשעת קנין הקרקע. שהוא העיקר. והבנין טפל לו. קמ"ל (והוא הדין לעשה כלים לעצמו. דחד מילתא הוא) ועוד דשינוי החוזר לברייתו הוא. ואף הבונה בית. לא שינה בגוף העצים והאבנים כלום. שכולם חוזרים לברייתן. והיינו דאצטריכא תקנתא דמריש דאל"ה. לא הוה סגי עד דמקעקע בירתו. ולא קנייה בשינוי. קס"ד הכא נמי לא קני מידי כה"ג. ולא לבריך אבנה. דשינוי דהדר הוא. ולא מיקרי קנין. משו"ה אצטריך לאשמועינן דבונה ועושה נמי מברך. משום דפנים חדשות באו לכאן. מיהודווקא כשבנה בנין חדש מעיקרו. משא"כ הבונה בית על מכונו. נראה שאינו מברך. כדקיי"ל גבי החוזר מעורכי המלחמה. ודיקא נמי מתניתין. דקתני בית חדש. ליתני בית סתמא. אלא לאו אקרא סמיך. למימרא בית חדש. דומיא דהתם דווקא ומהתם נשמע נמי למאי דכתבינן. דקנה בכלל בנה. ולא כל דכן הוא. דהא התם קרא סתמא כתיב. אפ"ה לא נפיק ממשמעותיה לגמרי בהכי. כ"ש בלשון חכמים. וגם יגיד עליו רעו.

משנה לחם בית חדש נראה פשוט. שאף הבונה על מנת למכור. או להשכיר. גם כן מברך.

משנה לחם קנה כלים חדשים לצורך תשמיש.

משנה לחם ועל הטובה כתב הר"מ. שראהו איש בשעת מציאתו ע"כ. ונ"ל דטעמא משום דבעינן שתהא הרעה מבוררת. כמו שבטובה שמבוררת היא הטובה. עכ"ל תי"ט. ולא ידענא מאי קאמר מר. אטו לא סגי בלא"ה. דצריך דווקא שתהא שם רעה כלל. ואל"ה לא לבריך. אדרבה כי ליתא לרעה לגמרי. פשיטא דמברך על הטובה המוחלטת. ומתניתין רבותא קמ"ל. זה פשוט מאד. א"כ למאי נ"מ קאמר דבעינן כו'. אבל הר"מ ז"ל דאיכפל לפרושי הכי. מתניתין קשיתיה. דמאי קמ"ל. פשיטא דליכא למיחש למידי דלא שכיח כלל. ומאי אשמעינן בהכי. אי ניחוש כולי האי. לעולם לא בעי ברוכי. שכל עניני העולם השינוי והתמורה הלז. לא אחד בהם דבר בטוח מן ההשתנות מטוב לרע ולהפך. ואין כאן שום טוב מוחלט ודאי. ולא רעה מוחלטת. כמו שביאר החכם ז"ל לעצמו. שאין מי שיבין אחרית הדברים. כי לפעמים הרע הוא סבת הטוב. כענין מי שאמר לטובתי נשברה רגל פרתי. ולא בהצלה בלבד. אלא אף הגדולה וההצלחה. ע"פ הרוב צומחת אחר היאוש. מחמת הנפילה ברע עצום תחלה. כענין יוסף הצדיק וזולתו רבים מאנשי השם (עמ"ר במדבר פט"ו) וברוב כך הוא. כמו שהוא הענין בהויה והמציאות בעצם. שאחד מארבעת סבותיו הוא ההעדר הקודם. וכמ"ש חז"ל לכי גביל מסרח. והוא הענין שקדמה קליפה לפירי בברייתו של עולם. המ"י. והוא מה שזכרו חכמי האמת. שהיה בונה עולמות ומחריבן. ומזה בא ענין ירידתנו (אנחנו האומה הנבחרת) פלאים בגלות. בטרם באנו אל המנוחה והנחלה (ואף לפי פשוטו יתכן. שהיו ישראל צריכים לירד למצרים כדי להשיג שם עושר וכבוד. שבהיותם בארץ כנען היו חסרים כל טוב קניני. ורצה הקב"ה שיהיו מכובדים גם בעוה"ז. והביא עצות מרחוק להביא כל כסף וזהב שבעולם למצרים ע"י יוסף. ויבואו ישראל ויעבדו שם. ויטלוהו בשכרם. ונעשו עשירים גדולים כשנצלו את מצרים. וזה היה עיקר המכוון מבעל הרצון. דכל דעביד. לטוב. כמו שיעד מתחלה. ואח"כ יצאו ברכוש גדול. ומה שנטלו משלהם נטלו כאמור מב' טעמים אם מצד שזכה להם יוסף. ואם מחמת שבאו בשכרם. וע"ע מגלות מצרים בפרק שירה ובפר' השיר) והאחרון הכביד מאד. לפי ערך הטוב המוחלט המתמיד הצומח אחריו. ולז"א כשהן יורדין יורדין עד לעפר ומשם עולין. שנאמר ישפילה עד עפר. וכתיב כי שחה לעפר נפשנו קומה עזרתה לנו. וכן הדבר להפך. ברוב פעמים הטוב העובר. מסבב את הרע. גם בעניני הצלחת עוה"ז. כענין וישמן ישורון ויבעט. שהטובה וההצלחה הזמניית. היא היתה בעוכרינו. והקהיתה את שני אבותינו ושנינו (עיין בהקדמת ב"א ובפי' פ"ב דק"ש) עד ירצה ה' אותנו. כאב את בן ישוב ירחמנו. ועיקר שורש ענין טוב ורע אינו אלא בערך ומצב פרטי בעולם הלז. שהטוב הלז. שהטוב בו אינו אלא טוב מקרי. וכן הרע שבו. לא יבחן אלא במקרה. לא בעצם בשום פנים. הגע בעצמך תכלית הרע המדומה. הוא הריגת אדם והפסד בנין גולמו. בטרם בוא יומו. וכן בודאי הוא רע גמור. שהוא אחד משלש ראשי עברות החמורות. ואמנם להמית העובר בדין תורה. אין לך טוב יותר ממנו. כמש"ה ובערת וגו' וטוב לך. גם לו לנדון. טובה מיתתו מחייו בלי ספק. הנאה לו והנאה לעולם. וכ"ה בענין המיתה הטבעית. עם היותה מסוג הרע הגדול. כבר אמרו חז"ל יודעי האמת. והנה טוב מאד. זה מ"ה. והיינו דתקינו הטוב והמטיב בבית האבל. והבן. הרי רע שהוא טוב. וכן להפך ההטבה לרשעים. אין רעה למעלה הימנה. רחמי רשעים אכזרי יחשב הפועל אותם. ושנינו שקט לרשעים רע להם ורע לעולם. והוא הדבר בכל המדות. כי לא לחנם נבראו המרה והכבד. בעלי הכעס והתאוה באדם. כי את הכל עשה יפה בעתו. ואין לך דבר שאין לו מקום לפי הענין והשעה והאדם. אין רע נמצא אתם. אלא במקרה. בעברם הגבול. באיך ומה ומי. ולמה וכמה. וטוב כעס משחוק. והתאוה והכבוד ביושר. נאים אם לא עברו חוק. וככה הוא בענין השמחה והשחוק. העצבות העצלות החריצות הנדיבות והסתפקות. שהמשכיל ידע בהם עת ומשפט. ולב חכם יודע להשתמש בהם כל אחד במקומו ושעתו. ויעמוד בנסיון. ולא ילכד במצודת מחלקותם. ולא יכשל במרמת התנגדותם. כי אינה אמיתית. ואינו אלא להטעותו. לנסות כחו ושכלו. כדי שיטול שכרו. שעל מנת כן בא לעולם. להכירו ולבחנו. אם יעמוד במלחמה זו. ואם ידע לבור... להסכים ביניהם ולהטיל שלום ולמצוא דרך הפשרה. כאשר באמת דבר אחד הם. צריכים זה לזה. ואי אפשר לזה בלתי זה. רק צריכין הם לחכם שמנהיגם באמת וביושר. כאשר הם אחים תאומים. מבטן אחד יצאו. כמש"ה עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה. וסרה הפליאה מהכתוב הלז המתמיה ההדיוטות. כי מפי עליון לא תצא הרעות בעצם. כי אם במקרה (עם היותן בכוונת מכוין. יתברך החפץ להצדיק בריותיו ולא יבחן הצדק. אם לא יהא לו מקביל. אלא שהוא דומה למקרה. בבחינת טבע הרציחות) בסבת הבריאה מאתו יתברך נהיה הדבר הזה. דלא סגי בלא"ה. שאם יצוייר שאין מציאות לרע. גם הטוב נעדר בהכרח. כי באיזה בחינה יקרא הדבר טוב. אם לא יהא לו מקביל. הלא זה דבר מבואר בעצמו. וכן שנו בס"י. הרע מבחין הטוב כו'. שאם אין טוב נודע בשם. אין רע נמצא בציור שכלי. ואם אין מציאות לרע נרגש בדמיון. אין טוב נקרא בשם. כי הדבר ידוע בהפכו. ואולם ההפכיות. אינן עצמיות בשורש. רק בבחינת התכלית. והוא ענין משנתנו ביחוד. אלא שנמשכנו בביאור מענין המסתעף. במה שראינוהו מועיל. וערב למי שחננו השי"ת לב משכיל מבין לאשורו. ישמח וישיש בדברים יקרים הללו כעל כל הון. ההודאה לחונן הדעת. והכלל היוצא מזה. שהרע או הטוב לאדם בחיים האלה. בין הקניני והזמניי ובין המדותיי אינן באין במסורת ההמון. ולא הולכין בהן אחר לשון ב"א. כי אם לפי משפט החכמים האמתיים. כי המון העם לפעמים אומרים. לרע טוב. ולטוב רע. והשוטה קורא להרציעה רעה. והיא לו טובה גדולה ושבט לגיו חסר לב וחסר דעה. וחכם מהו אומר. כל מה דעבד קב"ה לטב. וכה"א וירא אלהים את כל אשר עשה. והנה טוב מאד. אלא ודאי אין לך בדברים אלא מקומן ושעתן. ולאפשרי רחוק לא חיישינן כלל. ואי הכי צריכא למימר דמברך כי האידנא. אי לאו דמיירי כה"ג. דאע"ג דחזו ליה ושכיח היזיקא. אפ"ה לא אזלינן אלא בתר השתא. ומ"מעדיין אין דברי ר"מ מוכרחים אצלי. כי יותר נ"ל דבלא ראהו אדם איירי. ואצטריך לאשמועינן. משום דחששה קרובה היא. דקלא אית לה למילתא. שיאמר פלוני העשיר. מילתא דתמיהא היא. וחברך חברא אית ליה. כמעט הוא דבר נמנע שלא ישמע למלכות. קמ"ל דאפ"ה לא חיישינן לה כל כמה דליכא ריעותא. אבל במקום רואה. דבודאי יגלה הדבר ויבוא לידי סכנה. מהא פשיטא דלא מיירי תנא. ונ"ל פשוט דעדיף טפי דלא יברך כה"ג. דאיכא רעה מבוררת. ולא טובה ברורה לשעתה.

משנה לחם ה"ז תפלת שואמכאן שחז"ל חכמי האמת שמרו חק השכל. קיימו וקבלו שיש לנמנע טבע קיים. כהסכמת כל בעל צורת אנושית.

משנה לחם ונותן הודאה ראיתי נמי מחוברי חבר. שראה עולם הפוך. העתיד קודם העבר. הוייה לפני העדר. וטרח טרייה לרישיה בנתינת טעם להפוך הסדר. ומהפך במילי ממולייתא. הני נינהו מילי דכדי.

משנה לחם חייב אדם לברך כו'. עלח"א מ"ג פי"ג דשבת. ועמש"ל בהקדמת ב"א באריכות. שרעות הזמן אינן רעות מוחלטות. וע"פ הרוב יוצא מהן טוב. ובכלל. היסורין והמיתה עצמה. לטובת האדם ותקונן נמצאו. לכן עם היות בהם צער מורגש לגוף. הצדיקים שמחים בהם. בבחינת טובה היוצאת מהם לנפש. וגם אפילו לגוף שמזדכך על ידיהם בלי ספק. כמש"ל ושם בהרחבה קצת. והם דברים מבוארים למשכילים. ועמש"ע בסמוך.

משנה לחם בשני יצריך דבר זה. צריך ביאור. איך אפשר לעבוד השי"ת ביצר הרע, אכן נודע הדבר הוא אשר דיברתי במ"ג דלעיל. כי הרע העולמי הלז לבני אדם כאן. אינו רע עצמי. וכן הוא הענין ביצה"ר שממנו צומחות כל הרעות. עכ"ז שרשו אינו רע כל עיקר. אדרבה על ידו יבוא הטוב להם באמת. ולכך נמצא. להכניעו ולהמתיקו ולהחזירו לשרשו. וזוהי תכלית עבודת האדם בארץ. ולקבל שכר מעשהו בהלחמו עמו. עמ"ש בס"ד במו"ק ס"ב. ובהקדמת פירוש התפלה. ועוד לפעמים ישוב הרע טוב. גם במעשה הנמנע ע"פ הרוב. והוא שאמרו גדולה עברה לשמה. ממצוה שלא לשמה (וגם מצינו לפעמים רע נראה מבחוץ. שאינו שוה מבפנים. כענין חטאו של אהרן הכהן. שבשביל שהיתה כונתו טובה. לא זז מפלטין של מלך בעבורו. כמ"ש רז"ל. וכן מסוג זה. חטאו של אדה"ר ומרע"ה ודוד המע"ה. וכל מה שנמצא לגדולים וטובים. חטאים. הם עברות לשמן בודאי. המ"י וידום) וביארו בכל דרכיך דעהו. אפילו לדבר עברה. וכבר זכרתי הבנת כוונת דבר זה על בוריו בס"ד. בפירוש פרשה ראשונה דקריאת שמע. יע"ש.

משנה לחם ובמנעלואבל באנפליא. ובבתי רגלים הנקיים מטיט חוצות. ודאי שרי. דלא נאסר אלא מנעל. דהוי דרך בזיון. שהוא מאוס ומלוכלך מדריסת הרחובות והשווקים. לא יוכלו נקיון. גם מחמת שעור תחתונו קשה הוא. דורך ודורס בו בכח. ואינו דרך כבוד. לרקע ברגל במקום קדוש. משום אימת שכינה. אבל פשיטא דליכא קפידא הכא משום חציצה. דלא הוזהרו עליה אלא כהנים בעבודתן. ואיברא בלי בתי שוקיים כלל. ודאי לא שפיר דמי. בהר הבית נמי. מפני קדושתו לאו אורח ארעא. לגלויי כרעא. ופשיטא צריך להיות מכוסה הרגלים. ולא להיות ערום ויחף. שאף כהנים בשעת עבודתן. היו מכוסים במכנסים. ולא היה נראה מהן הרגל כלום.

משנה לחם **שיהא אדם שואל שלום חברו בשם כו'.**הוה קשיא לי טובא. דהא אמרינן. אסור ליתן שלום בבה"כס. משום דשמו של הקב"ה הוא. ואי איתא פשיטא בלא"ה אסור. משום הזכרת השם ממש. כדמשמע הכא. וצ"ל דהוראת שעה היתה. ולא עמדה. כי בדורות האחרונים חזרו ובטלוה. וחזר הדבר לכמות שהיה קודם שהתקינו (והתקינו. מכלל דלצורך שעה בלבד חדשוה. ולשעתה בטלוה. וכן מוכיח הכתוב שהביאו לעד) וה"נ מוכח משאלת שלום דתלמיד לרב. שאין בה הזכרת שם שמים. שובראיתי בפירוש הר"מ. דמפרש למשנתנו על שאילת שלום גרידא. והיינו נמי דקאמר בשם. משום דשלום הוא שמו של הקב"ה. ואינו נראה וק"ל. גם בע"כ צריכין אנו למה שאמרתי. שבטלו הזכרת שם שמים. ליישב לשון המשנה כנ"ל. ודוק.

משנה לחם **רנ"א הפרו תורתיך עת לעשות לה'**אף אנו נאמר מה שהראונו מהשמים בבאור דבר זה.

משנה לחם ירצהאם הפרו תורתך. כי תראה דור פרוץ. צריך לגדרו ולעשות סייג לתורה. כענין שאמרו. רב בקעה מצא וגדר בה. וכן מצינו לחכמי דור דור ודורשיו. שהוסיפו וחדשו תקנות וגזרות גדרים וסייגות. אשר לא שערום הראשונים. ולא תאמר מה זה שהימים הראשו' היו טובים מאלה. וחכמים האחרונים הכבידו את עולנו. כי הזמן גורם. והשעה צריכה לכך. כמ"ש במקומות הרבה. הוא ששלמה משיב לדובר סרה. ומבקש תואנה על מנהיגי ישראל. אל תאמר כן. כי לא מחכמ' שאלת על זאת. ר"ל עלבון הדור הוא שמתמעט והולך. ואבדה חכמת חכמיו. לכן הוצרכו לשמירה יתרה. שאם היתה החכמה מצויה ומושפעת כמלפנים. ודאי לא היו צריכים לכל זה. אכן מהעדר החכמה. והתגבר הסכלות בימיך. באת לכלל שאלה זו. זהו שכיון בו רבי נתן. אם ראית דור הפרו תורתך (כדרך שאירע בימי יוונים) הרי לפניך מזומנת עת לעשות לה'. תקנות טובות לנחת רוח לפניו יתעלה.

משנה לחם סליקא לה מסכת ברכות בנל"ך ולאע"י