משנה לחם והשורנראה השור אחד הוא לכל החבורה. כי לא היו הולכים יחידים. אלא מתאספים ומתחברים. לעלות מכל פלך ופלך ביחד. כדאיתא בירושלמי. כדי להדר הבאת הביכורים ברוב עם. ולפיכך אנשי ירושלם היו עושים להם כל הכבוד הזה. ולכל חבורה וחבורה. היה מספיק שור אחד לקרבן לאחת להנה.

משנה לחם ועטרה של זית עיין פיר"ש מעולה שבאילנות כו' שזה ראשון לארץ בתרא כו'. כצ"ל.

**אפילו אגריפס המלך.**ממלכי בית שני בעל נפש גדולה ושררה רבה לשון הר"מ ז"ל בפירושו העתיקו בתי"ט:

ואניתמה על זה דבפ"ז דסוטה [ד' מ"א ע"א] משמע שמלך כשר ובעל נפש שפלה היה. וכן מעובדא דעבר מלפני הכלה [כתובות ד' י"ז ע"א]. גם לפי מה שנודע מאודותיו לא היה ג"כ בעל שררה רבה כל כך אדרבה היה נכנע לרומיים כבס' יוסיפון:

ונ"ללדרוש בו לשבח . ומתני' לא אתיא לאשמועינן חובה ליטול הסל על כתפו וליכנס בו עד לעזרה. דהא לא בעינן אלא שיטול הכהן הסל מידו. וזה יכול לעשותו בעזרה. ומה שנוטלו על כתפו תיכף בהגיעו להר הבית. אינו אלא חיבובי מצוה. וקמ"ל דלא תימא דאין המלך רשאי לנהוג כל כך תלות ראש בעצמו. (שצריך להיות אימתו מוטלת). בדבר שאינו חובה. להכי אשמעינן דשפיר עבד. ויכול לעשות כן ומשובח הוא כיון שעושה לכבוד המקום. (אע"ג דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מצוה שאני כדאמרינן בסוטה [ד' מ"א ע"ב]. והטעם שבמצוה יוכל למחול על כבודו יותר מת"ח אע"ג דכבוד ת"ח קיל דמצי מחיל. ואפ"ה לגבי מצוה לא. כדאשכחן לענין עדות [שבועות ד' ל' ע"ב]. י"ל דהמלך שגדולתו רבה. צריך להראות שפלות יותר. בדבר הנוגע לכבוד שמים. כדקיי"ל גבי שחייה דתפל' שהמלך כיון שכורע שוב אינו זוקף עד שיגמור תפלתו. להורות שאין גבהו' והתנשאות לפני המקום. משא"כ בכל אדם. אבל כבוד ת"ח זהו כבודה של תורה. שהיא כנגד כל המצות. ועיין בתו' זבחים ד' י"ד רפ"ב בד"ה מעדות ת"ח):

ונקטאגריפס מפני שמלך כשר היה ומוחל על כבודו משום כבוד שמים כדאשכחן ביה כנז'. ואפשר נמי דמעשה ביה הוה. אבל שאר מלכים תקיפים לא היו מזלזלין בעצמן כל כך מאחר שאינו מן הדין:

שובראיתי שכיוונתי לאמת ת"ל במה שאמרתי שמלך כשר היה המלך אגריפס. דאיתא כי האי לישנא בגמרא דפ' ע"פ אפי' אגריפס המלך לא יאכל עד שתחשך [פסחים ד' ק"ז ע"ב]. ופירש הרשב"ם שמלך כשר היה. והתו' שהשיגו עליו שם במה שמפרש שממלכי חשמונאי היה. על זה לבד נחלקו מהראיה דסוטה ואף היא אינה השגה. שלא נמצא בלשון הרשב"ם שהוא מבני חשמונאי כדברי התו'. אלא ממלכי חשמונאי. ור"ל שהיה כשר כמותם ולפי שנקרא כל זרע הורדוס על שם משפחת חשמונאי. כי חתן בית חשמונאי היה הורדוס. וגם יפה כח פירושינו מפירושו של הר"מ ז"ל במשנתנו. דאטו מתני' תקנתא לאלמי אתיא לאשמועינן. אי גברא אלמא הוה מי ציית לן. ועל כן לענין ע"פ הוכרח הרשב"ם ג"כ לפרש שמלך כשר היה. והוא הנכון:

משנה לחם בלח"שד"ה הסלים ממון הרבה. להכשילן לעתיד כך צ"ל.

משנה לחם שםהר"ב. צ"ל הרב. בלי קווים.

**הסלים ניתנים לכהנים.**הקשה הרב בתי"ט על לשון הרע"ב. דא"ה עניים מתביישים ולמה לא תקנו כדרך שתקנו בנשים המתות ואשכחן יותר דומה לזה בבית האבל עכ"ל:

ולאידענא מאי קשיא ליה. א"כ לא יהא העשיר רשאי להתנאות במצוה ולהוסיף בהידורה כפי כבוד עושרו. מפני העני שאינו יכול לעשות כמוהו. וסלים דבית האבל לא דמי כלל. חדא דדבר הרשות הוא אע"פ שיש בו ג"ח. ותו דהתם לא היו נותנין הסלים לאבל. אבל הכא מטעם זה היו נותנים לכהנים שמעתה אין כאן בושה. אדרבה שבח הוא לעניים שהכהנים זוכים גם בסליהם. ולפ"ז אפי' את"ל דבכה"ג נמי שייכא בושה. מ"מ לק"מ שאלמלא היו מחזירין להם הסלים היינו אומרים שבושה היא להם לעניים. אבל מחמת זה היתה תקנת חכמים בסלים לטובת העניים להחשיב מתנתם. אף דאית להו פסידא פורתא. ניחא להו בהכי לקיומי מצוה. ולעשירים לא ראו להפקיר ממון הרבה. ולא רצו לתקן שיביאו גם הם ביכוריהם בסלים. כדיהיב איהו ז"ל טעמא מאחר שכבוד שמים יש בדבר. ומתכוונין גם כן לשם מצוה להרבות כבוד שמים. ולא כמ"ש הר"ב ז"ל שלא חשו לכבוד העניים בכאן. אלא חשו וחשו ועבד להו תקנתא. וזה לפי דרכו של הרב ז"ל. אמנם א"צ לכל זה שהדבר פשוט כמו שכתבתי תחלה:

סליקא לה מסכת ביכורים וסדר זרעים בעזר הנותן זרע אמת לזורע ולחם תבונות ומדעים. הפעם אודה את ה' ואגדלנו בשירים. על לחם הביכורים. כביכורה בתאנה בראשיתה. קודש לה' ראשית תבואתה. כל אוכליו יטעמו כטעם לשד השמן. ויתברכו באלהי אמן. על המזון שאכלנו משלו לחם רוחני לשובע. לבב אנוש יסעד סעודת קבע. והוא ית' למען שמו ממרומו. ימן לנו לחם משנה למועדי ה' המקודשים דבר יום ביומו. ואשר בחסדו סייענו להשלים הביאור לסדר הזרעים. והאמונות. יצילנו מכל פגעים. ויודיענו דרך תבונות. לגמור ביאור שאר הסדרים החמשה. לפרש כל הדבר הקשה. ובעזרתו ית' אל סומך וסועד. אחל בביאור סדר מועד ׃

משנה לחם בלח"שס"פ אחר סיום הדבור. נ"ב וממשנתנו נלמוד זכות על אותן אנשים המתנאים במצות. לעטר הס"ת בכתר של כסף וזהב. ולקשטו בכל מיני תכשיטין יקרים. ואינן מוסרין אותן לצבור. אלא מחזיקין אותם לעצמן. אע"פ שמביאין אותן עם הס"ת לבה"כ לקרות בו בצבור. לכבוד ה' בתורה לעתים מזומנים. בשבתות בחגים ובמועדים (דוגמא מצינו ביומא פ"ז. שהיו מביאין כל אחד ס"ת מביתו להראות חזותו) אבל אין מסלקין רשותן מהן. כדי שכשיצטרכו להן למכרן. שיוכלו ליהנות מן המעות. ואין להקפיד עליהן ולמנען מזה. מאחר שיש כבוד שמים בדבר. שהכל ברא לכבודו. כל פעל ה' למענהו ולקלוסו. לו הכסף והזהב. ומידו נותנין לו. לתת כבוד לשמו. לשום הוד והדר לתורתנו הקדושה. רק אין כל אדם זוכה לוותר דברים גדולים להקדישן לחלוטין. כי אם לפי שעה. כך היא המדה ברוב בני אדם. בגלות המר הלז בפרטות. שאין עשירים מצויין בינינו. שיהא להם נחת רוח בעשרם. כי עשה יעשה לו כנפים. התעיף עיניהם בו. מי יודע מה ילד יום. על כן אין אשם לאדם המפחד תמיד. ומכבד ה' מהונו. כאשר יורהו זמנו. לאלוה מעוזים יכבד על כנו. אם נאמר להם להחמיר על עצמן. נמצינו מכשילין אותן. שיהיו נמנעין מכל וכל. מלעשות כלי קודש נאים ויקרים. וגם אם מוכרים אותן. מה בכך. הרי הם נשארים בקדושתן. לקונה אותן לדורותיו (כי לגוי ודאי אסור למכרם) דתשמישי קדושה הן. ואינן יוצאין לחולין בכך. ועדיפי מקלתות של כסף דמתניתין. דעבדי בהו מאי דבעו. דלאו תשמיש קדושה נינהו.

משנה לחם בתי"טד"ה ועטור. מצא הרב דבר חדוש. שנשנו דברי תלמיד לפני רבו. עמ"ש בשי"ע (סקל"א).

משנה לחם כספר תורה כתב הרע"ב כלומר וספר תורה נמי כו' ב"ח נוטלן בחובו ואשה בכתובתה. וזהופירושן של ראשונים. שכן כתב הטור בח"מ (צ"ז) בשם הר"י ברצלוני. שכך קבלו פירוש דבר זה. ומשמע נמי דהכי היא גרסת קמאי. וספר תורה בוי"ו. ויש בידינו תלמוד ערוך המסייע לדעת הר"י ברצלוני הנ"ל. דס"ת וכל ספרי קודש נגבין בכתובת אשה וחוב. דהכי אשכחן פרק השולח (ל"ה) דאגבו כתובת אשה מספר איוב תלים ומשלי. והרי משם תשובה נצחת מוצאת. להי"א שאין גובין מספרים.

משנה לחם מ"שתי"ט בד"ה ואשה בכתובתה לגבות מחיים. לאידענא מאי בעי. וגם המראה מקום שציין על פ"ה דכתובות. לא ידעתי לו מקום.

משנה לחם סליקא לה מסכת בכורים. וסדר זרעים. תהלה לאל. מיישר הדורים ועוזר ליושבי נטעים.