**בצפונו או בדרומו.**עמ"ש פ"ה מ"א. ומשם תבין כי מ"ש בתי"ט בסמוך בד"ה ומעשר שני בפיו דבכוס לא שייך כ"ה צפונו ודרומו. לפי שגם פה הבין צפונו ודרומו של הקערה ושל הכוס. לכן אמר דבכוס לא שייך כ"ה ולא ידעתי למה לא שייך כמו בככר לפ"ד. אכן נודע האמת כאשר אמרנו שם שצפונו ודרומו של אחד ממאה המסומן לת"מ קאמר. שמפני זה כאן שקבע כל מה שבשולי הכוס לתרומת מעשר אין כאן כלום לצפון ודרום התרומה שיוכל לקובעו מעשר שכל השטח התחתון לד' רוחותיו כבר הוקבע. ולא נשאר מקום למעשר אם לא בגובהו של כוס וק"ל:

**פועל שאינו מאמין לבע"ה.**משנה זו צריכה ביאור דהאי פועל היכי דמי הא ודאי לאו בפועל במחובר מיירי שאוכל מן התורה. דהא ודאי אינו מעושר עדיין. ומה שייך לומר שאינו מאמין והדבר ידוע שהוא טבל ודאי בידו. ואעפ"כ אוכל ופטור מכל המעשרות. לפי שאוכל מן התורה ואינו כמקח כדאי' פ"ז דמציעא [ד' פ"ז ע"ב]. וע"כ פשיטא דבתלוש מיירי. ודיקא נמי דנקט גרוגרת דהיינו תלוש. ואי בדבר שאינו גמר מלאכה. הא נמי אוכל מן התורה ופטור:

ואיבדבר שנגמרה מלאכתו. הלא אינו אוכל אלא בשקצץ לו מזונות ואי הכי מאי דעתיה דר"י דאמר לא יחשוך מפני שתנאי ב"ד הוא שתהא ת"מ משל בע"ה. וכוותיה קיי"ל. הא שמעינן התם במסכת מעשרות דכה"ג פועל חייב לעשר [פ' ב' משנה ז']. דסתמא תנן פועל חייב:

והכינמי מסתברא דמשל פועל הוא. כיון דאינו חייב לעשר אלא ע"י צירוף. אבל אוכל א' א' מן הסל ופטור. אפי' בדבר שנגמרה מלאכתו ואף בשהתנה. ומי הכריחו לצרף ולהביאן לידי חיוב מעשרות. משו"ה ודאי דכה"ג כל המעשרות משל פועל. וכן מצאתי ג"כ בדברי הה"מ. בפי"א מהל' שכירות בשם הרמב"ן [נ"ל דצ"ל בפ' י"ב מהל' שכירות הל' י'] דפועל חייב לעשר משלו והוא ברור:

ולמהא"כ כאן התנו ב"ד שתהא ת"מ משל בע"ה. ולאו ק"ו הוא דהא התם ודאי טבל וקיי"ל משל פועל כ"ש הכא דבדמאי עסקינן שהוא ספק מעושר. היאך נחייב לבע"ה. וכ"ש דליכא לאוקמי במאכיל פועליו בדרך מתנה. דהא פשיטא דפועל חייב לעשר מה שהוא אוכל בודאי טבל. ובדמאי כה"ג פטור מלעשר. דקיי"ל מאכילין את העניים דמאי [פ' ג' משנה א']:

ונ"לדמיירי במקום שנהגו לזון את הפועלים. ובעושין בתלוש בדבר שנגמרה מלאכתו. ולא שאוכלין מאותו המין כדאיירי במס' מעשרות והתם במתנה עם בע"ה שיאכל מאותו המין ולא ממנהג מדינה דאם צירף חייב לעשר משלו אע"ג דאתני. מאחר שלא התנה כ"א לאכול בתאנים או בזיתים ששכרו לעשות מלאכתו בהם. שאם היה אוכל א' א' בתנאו היה פטור. איהו דאפסיד אנפשיה ורצה ליזוק. משא"כ כאן שמזנותיו על בע"ה. והוא נותן לו הרבה גרוגרות במזונו. שכבר נגמרה מלאכתן ונידושו במגורה. שאפילו אוכל א' א' חייבין בודאי. וכיון שאינו אוכל מן התורה. בע"ה חייב לעשר אכילת הפועל שהוא חייב בה. ואינו רשאי לפרוע חובו בטבל. ופועל אדעתא דהכי נחית שיאכלנו מתוקן. משו"ה בדין הוא דמ"ש נמי משל בע"ה. דבודאי טבל פשיטא דהכי הוא דצריך לתקנו כהלכתו. קודם שיאכילנו לפועל שמזונותיו עליו. אלא משום דבדמאי עסקינן. המע"ה. לכך פטור ממ"ש שהרי הוא אומר שתיקנו. ומ"מ ת"מ שהיא רק א' ממאה רמו עליה ב"ד בכה"ג דמהלכות מדינה אכיל ומצו לחיוביה בהכי. כנ"ל נכון ודוק היטב. ולא ידעתי מדוע המפרשים עזבוה ערומה מבלי ביאור:.

**היו לו תאנים.**קמ"ל דאפי' היו לו בביתו. שהי"ל שהות הרבה לתקנו קודם השבת אלא ששכח. לא אמרינן פושע הוא וליקנסיה:

**מאה טבל.**אע"ג דקלסה הרב תי"ט לשטת הרמב"ם לאו כיפי תלי לה. והמעיין יראה בחבור ובהשגות ואין לי לחדש דבר מעתה. שהכל מתבאר מדבריהם:

ואמנםמ"ש הרבתי"ט בד"ה חולין מתוקנים והרישא נמי במתוקנים. לא כך אני אומר אלא דרישא נמי דוקא. ר"ל בכל גוונא בין במתוקנים בין שלא במתוקנים כפי' הרמב"ם. דמ"מ לא הפסיד מחמת הטבל אלא אחד ודוק:

עייןברש"י ריש פ' ראשית הגז (דקל"ה ע"ב) דמייתי תוספתא דטבל וחולין שנתערבו וכו' נוטל מן החולין כפי תרומת מעשר שבטבל. וכתב ע"ז ואיני יודע מהו. וע"פ מה שפירשו כאן במשנתנו הדבר מבואר. שכשנוטל מאה וא' הרי נוטל א' מן החולין כפי ת"מ של טבל. וכן לעולם נוטל לפי חשבון המעורב. כדי שיגיע מהחולין א' ממאה לת"מ של טבל וכמפורש כאן: