שהורהנהכתי"ט שמצא הפרש בין משכון להרהון. בחבורו של הר"מ (ע"פ הירושלמי) שהרהון אמרו שם על שלוה עכשיו. הכי הוא ודאי. ואשתמיטתיה גמרא דידן פ"ב דפסחים (דל"א) דאיתא התם בהדיא. כשהרהינו אצלו. יע"ש. גם מ"ש תי"ט דהכא נקט זה הלשון לרבותא. מה צורך לזה. ותנא מעשה שהיה כך היה נקט ואתא.

ועדיהבפסולי עדים קמיירי. הראב"ד. ולדידי א"צ לומר כך. אלא כל מקום שהאמינה תורה ע"א. הרי הוא כשנים. דכוותה בפ"ק דסוטה. ושבאו לה עדים. אפילו ע"א במשמע. והכי נמי בדוכתי טובא.

נשמטמלשון רע"ב דבור שלם. וכן צ"ל לטמא ולטהר כו'. שבודקין ואומרים זו טמאה וזו טהורה. כל זה חסר בפירוש רע"ב. כנראה מתי"ט.

אילשמא על שם גדלו וגבורתו משאר חגבים נקרא כך. ע"ד שקראו אילונית. שהיא דכרניתא. קולה כזכר. וכן גברתנית. שהיא אשת חיל כגבר.

ומ"שאע"פ שאין חומה. והא דתנן ואם אין מקדש. ירקב. כו'. הילכך נ"ל דמההיא ליכא למשמע. דילמא אע"ג דקדושה ראשונה קדשה לע"ל. ומן הדין אוכלין מ"ש כו'. אפ"ה אמרו חכמים שלא לאכול וירקב כו' עכ"ל תי"ט.

איבראבדותא היא במ"כ. ובלא"ה לק"מ. כמ"ש בס"ד שילהי קונדרס בנין ב"ה אשר לי יע"ש.

שקדושה ראשונה כו' וקדשה לע"לפירש הר"מ קדושת מקדש וירושלם. אבל קדושת א"י. לא. ולמה כו'. לפי שקדושת מקדש וירושלם מפני השכינה. כו' אבל חיוב הארץ. אינו אלא מפני הכבוש. וכיון שנלקחה הארץ מידיהם. בטל הכבוש כו'. וכיון שעלה עזרא וקדשה. לא קדשה בכבוש. אלא בחזקה. ולפיכך כל מקום שהחזיקו כו'. הוא מקודש היום עכ"ל. וכתב עליו כ"מ. ואיני יודע מה כח חזקה גדול מכח כבוש כו'. ותו בראשונה שנתקדשה בכבוש. וכי לא היה שם חזקה. והניח בצ"ע. ודברים אלו המה נפלאו ממני. מה הלשון אומרת. מה כח חזקה גדול. מי הגיד לבכ"מ זה. והיכן שמע כזאת מלשון הר"מ. אדרבה זוהי כוונת הר"מ ז"ל. שלא להעדיף כח חזקה מכח כבוש. ואינו אלא למעט כח חזקה גרידא. מכבוש דאית ביה תרתי לטיבותא. ובודאי כך הוא דמשנטלה הארץ מידינו. בטלה חזקתנו עם הכבוש. שחלף הלך לו. ואע"פ שא"י מוחזקת היא מאבותינו. וקרקע אינה נגזלת. מ"מ בכבוש תלי לה רחמנא. ועל תנאי ניתנה. בעבור ישמרו חוקיו. ומשחזרו או"ה וכבשוה. חזרה לחזקתה הראשונה. פשיטא דאתי כבוש וחזקה. ומפיק מידי כבוש וחזקה מיהו כי הדרו להו עולי בבל ואחזיקו בה. ודאי מהניא חזקה. למאי דאחזיקו. מדעת אחרת מקנה אותה. דביה תליא השתא דליכא כבוש. ומשו"ה למאי דלא אחזיקו. לא מהני מידי. דלא אתיא חזקה לחודה. ומבטלה חזקה וכבוש דאו"ה. דאכתי יתבי בגווה. והיינו משום דלא הוי כבוש האידנא. איברא כבוש טפי עדיף ודאי. דאפילו קצתו מהני לכולה. ככבוש ראשון. והכי קיי"ל המוכר עשרה מדינות. הלך הקונה והחזיק באחת. קנה כולן. והבן זה כי ברור הוא בעזה"י. וכך היה אומר הר"מ טוביינא דחכימי. וכיון שעלה עזרא לא קדשה בכבוש. כדי שנאמר שיועיל אף למה שלא כבש. ועתיד ליכבש. דככבוש דמי. הא ליתא. אלא בחזקה בעלמא היא שהניחוהו להחזיק במקצתה. לא בכולה. ולא הונח לו לכבוש ולהחזיק יותר. פשיטא דכה"ג לא פשטה קדושה. במה שלא כבש ולא החזיק. אלא למאי דאחזיק. אחזיק מיהא לע"ל נמי.

ולאדמי לכבוש ראשון. שהיה על תנאי שמירת התורה כמש"ל. משא"כ בחזקה דכבוש שני. שהיתה מתנה חלוטה. מאת מלכי האומות המושלים עליה. בלי שום שיור ותנאי. בזה ודאי יפה כח חזקה. למה שהחזיקו. אבל הורע כחה למה שלא החזיקו. הרי אלה דברים מאירים כספירים. ובמ"כ הכ"מ ותי"ט. דאזלי בתר איפכא.

ועוד אחרת היתה שםכו' עיין פיר"מ. ומ"ש תי"ט בשם רש"ל. וכן קשה במשפחה כשרה. למה לי עוד אליהו לקרבה. במ"כ לא אמר כלום בזה. כי לא על אלו אמר התנא. אלא כגון אלו. ר"ל כיוצא באלו הדומין להם בזה המקרה. ולא לגמרי. זה פשוט. שוב ראיתי שגם בתי"ט הרגיש בכך.

אמנםמ"ש עוד. דמשו"ה לא פרסמה רבי. לפי שכבר נטמעה בין הכשרות כו'.

לכאורההוא נגד מ"ש בגמרא (קדושין עא"א) בפירוש. אהא דאר"י משפחה שנטמעה נטמעה. א"א אף אנן תנינא. עוד אחרת היתה שם וקרבה ב"צ בזרוע. כגון אלו אליהו בא לטמא כו' כגון אלו דידעין כו'.

הרישהיא היתה ידועה ומפורסמת. והוא פירוש הרע"ב בראש משנתנו.

וכןצ"ל בהכרח. שאל"כ. איך יבוא אליהו לטמא ולרחק. אחר שכבר נטמעה. ואין מכירין בה. הא קיי"ל משפחה שנטמעה נטמעה. מכ"ש לע"ל. שיתן הקב"ה תורה חדשה וכמש"ל.

ואע"פשתי"ט נשמר קצת. וסברתו לקוחה מדברי הר"ן. ויש לה סמך בגמרא ודאי דהכי אמרינן התם אמתני' דהכא. תנא עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה כו'. ונ"ל שהוא פירוש משנתנו. כלומר מה ששנינו כאן עוד אחרת קשיא ליה לתלמודא. אמאי לא גלי לה בשמה. כמו שגלה. משפחת בית צרפה. ומשני. ולא רצו חכמים לגלותה. והטעם לא אמרו. אבל נראה עיקר. משום סכנה הוא שלא רצו. כי הסכנה לעולם במקומה עומדת. שהקורא לחברו ממזר סופג כו'. ועבד דינא לנפשיה בדטבא ליה. לפיכך נמנעו מלגנות משפחות אפילו הידועים. ולא גלו אלא לצנועים. ולעתים רחוקות. כדי שלא תצמח רעה לחכמים מגלי הסוד. אם יתפרסם הדבר.

והייתימתמיה מאד בענין המחלוקת שבמשנתנו. כי לפי מה שנפסקה הלכה בפ"י יוחסין (עב"ב) ממזרים טהורים לע"ל כר"י. ואתי דלא כמאן. דממזרי ודאין משמע דטמאין ודאי. עד שראיתי בר"ן בשם הרמב"ן. שיישב משנתנו על נכון. דמתני' לא איירי אלא בפסול עבדות וחללות. והוטב בעיני מאד ומה שהוקשה לר"ן. דמצות נוהגת לימות המשיח. אשתמיטתיה גמרא דפ' האשה שהיא עושה (סא"ב) דמצות בטלות לע"ל (וכ"ה במ"ר פרשת תזריע. עיין פנה ו' דאוצר הטוב).

ועדייןצל"ע ליישב כל הסוגיא דפרק עשרה יוחסין.

להשות המחלוקתשל חכמים בד"ת.

לדבריושל ר"ש. המקרא נדרש לפניו. ולדברי חכמים. מקרא נדרש לפניו ולאחריו. ועיין בפירושי למשנה זאת בבית אל. במעמד ליום הרביעי.

**שנא' הנה אנכי שולח וגו'.**מ"ש בהגה תוך תי"ט. שמכאן רגילין לומר בתיקו נו"ט תשבי יתרץ כו'. הבל הוא. כי ע"פ האמת אין יוד במלת תיקו. שהיא רק מלה מקוצרת מן תקום. וכן ניקו ונימא. נקום ונאמר. ליקו לוקי. לקום. לוקים הוא כמו לאוקים. וכן אוקי ממונא. כמו אוקים. ומוקי לה. ומוקים ליה. וע"ס שבירת לה"א (נה"א).