ברמוניםכאן לא צריך לכף הדמיון לומר כרמונים. כדרך שנהגו לומר בכזית בכביצה.

אע"פ שמקבל של ערב עיין מ"ש פ"ה דזבים מ"ג. אע"פ שהוראתן כמו אף על יד. כי נ"ל מלת אי משמשת. שמוש מלת יד וידי בעברית. וכמו מלת לפי לפיהן ישיב. שהוראתם על יד. ועל ידי הענין המדובר בו. ככה הוראת אע"פ (שהנהיגו חז"ל) הנה הוא יורה אף על ידי. ובכן מיושב הלשון. ולק"מ מ"ש המפרשים. בחנם נדחקו בו.

הרמוניםעתי"ט בשם התו'. דה"ק שלשה אחוזים כו' לומר דרמון בינוני דאמרינן לקמן. היינו בינוני בג' האחוזים כו'. ולכאורה ודאי הכי ס"ד אלא דקשיא לי למאי תני תו הרמון שאמרו. תרתי למה לי. ותו איכא למידק אהא דתנן ריש פרקין. שעורן ברמונים. מ"ט לא קתני ברמון.

לכןנ"ל דנקט לשון רבים. משום דבעינן תלת בהדדי. והא נמי קולא היא. וה"ק דדחקי להדדי ונפקי מייא. והיינו נמי אחוזים זה בזה ודאי. שמתוך כך שהם שלשה אדוקים זה בזה. הם מכבידים זה על זה. יותר משהם פרודים. והא ניחא טפי. דלפירוש הנ"ל לא אתי שפיר מאי שנא אחוזים דווקא.

הקנוניםבפרק דלעיל קתני הקנונים הגדולים. השתא קפריש שעורם דקטנים.

כגרוגרתעיין לחם לשובע. במו"ק א"ה (סר"י) ולקמן בסמוך.

שאמרומסדורא דמתני' ודאי מוכח דגרוגרת יתרה מכזית הויא. וכדמוכח נמי משעורה להוצאה דשבת באוכלין. והשתא קשיא טובא כמ"ש תו' דיומא ותי"ט לקמן (מי"א) ועל כרחנו צריכין אנו לחלק בין גרוגרת לחה ורטובה. ליבשה ונגובה.

שהקיפו טפחוכן טפח שאמרו בכ"מ. בבינוני שיערו. ע"ס פט"ו דאהלות.

של משהלפי מדת ארכו של משה. דהיינו אמתו. כפירש"י. וכן מצינו בתורה דוגמא. באמת איש. ת"א באמת מלך. עמ"ש באש לבינה שלא עמדו המפרשים על כוונת ת"א ורש"י בזה. וכך נ"ל גם בכאן. שעל כרחנו צריכין לדחוק בפירושו. ולהוציאו בהכרח ממשמעו. המובן ממנו לפום ריהטא. כי יוליד זרות נפלא. אחר שידענו קומתו של מרע"ה עשר אמות. כמ"ש בהרואה ובהמצניע. א"כ בודאי היתה אותו. לפי ערך אמת כל אדם (השוה ומיושר באיבריו. המתייחסים אל מדת קומתו. וידוע שהיא שליש מדת קומתו) נמשך בהכרח שתהא מדת אמתו של משה. שלש אמות ושליש (של עשר אמותיו איך שהיו. לפחות היו גדולות. ממין אמות שהיו נהוגות בימיו) שאל"כ עשיתו למשה רע"ה בעל מום (כדרך שאמר"נ עה"פ והנה נער בוכה פ"ק דסוטה. והיה זה הרבה גרוע יותר) ומה שבחו שהיה גבה קומה (שהקב"ה משתבח בבעלי קומה כמ"ש בשאול. וכן אמרו ז"ל בבכורות) אם היה ננס באיבריו. וכן יש הוכחה עוד פ' אין בין המודר. דלא אפשר לומר שהיה אריך וקטין. חלילה מלומר כן. לפ"ז הלא אז תכלול אמתו ט"ו טפחים ושבע אצבעות בקרוב. שהם יותר מארבע אמות פשוטות של כל אדם בכל דור. ואיך יצויר א"כ שתהא אמה בינונית (מה גם של דורות אחרונים. אף כי של דורות מאוחרים בבית שני. שעל אודותם משנתנו שנויה) יתרה על של משה. הלא זה כדבר אשר אין לו שחר. כאומר על אמש מחר. ועל שמש אורו שחר. הא על כרחנו צריך לפרשו כמו שבארתי שם באמת מלך. וכן כאן אמת משה. ר"ל השתא שקבע משה לישראל להשתמש בה בעסקי בני אדם. זהו דבר ברור. לא לפי מדת אורך גופו. שוב פניתי לראות לשונו של רש"י בעירובין שניין התי"ט. ועמדתי משתאה משתומם אל המראה. כי במ"כ שקר ענה בו. בשמו של רש"י. העתיק מלין לא אמרם רש"י מעולם. ולא נמצאו בפירושו שם. ולפי לשונו של רש"י האמתי שם. א"צ לדחוק בו כלל. אך כוונתו רצויה ומדוקדקת כפי שבארתיו. ומתחלה עצלות היתה בי. והאמנתי להעתקת התי"ט. כי לא חשבתי אפשרי הציור שתצא כזאת מתחת ידו. שרי ליה מריה.

והסובב והיסודעיין קונטרס בנין בית הבחירה ולענין מזבח הנחושת ומזבח אבנים. עיין שי"ע (סק"ח).

הקומץ והחופן עלח"ש רפ"ה דיומא.

והשותה מלוג עיין מזיגה דידי.

וכמזון ש"ס ע"ל משנה ז'.

לשבת אבל לא לחול דאדרבה ש"ס של שבת פחותות. דבשבת סעיד ג"ס לשון רע"ב לקוח מפירוש רש"י בעירובין. עמ"ש שם בס"ד. אבל בכתובות פירש"י בד"א. מפני ששבע ממעדנים. אינו אוכל אלא מעט פת. וכמ"ש הר"מ כאן. וזה נוח לי יותר.

כגריס הקלקי עיין שי"ע (ר"ב) ומו"ק (ס"מ).

ככותבת הגסה עמ"ש בחי"ג יומא (מט"ב).

כמוה וכגרעינתה שצריך למעך חללה (כצ"ל).

כלומרלפי שיש אויר גדול בין בשרה וגופה לגרעינתה. שאינה דבוקה בפריה. ואם היינו משערין בכולה. כמות שהיא גדלה הכותבת באילן אז היה קולא גדולה אלא צריך לשער בה ובגרעינתה בלבד. בלי אויר המפסיק ביניהם. אלא צריך למעך חללה. שאינו בכללה.

כפונדיוןעתי"ט דטרח להוכיח שעורו ממשקל האיסר. ושבוש הוא מה ענין משקל. לכמות האורך והרוחב. וכ"כ הוא עצמו שם. דטעותא הוא בידיה דרע"ב.

האיטלקיעמ"ש בס"ד רפ"ח דסנהדרין.

הנכוןבעיני. שאיטלקי הוא שם יחס מקום בא"י או הקרוב וסמוך לה. ועמ"ש בפ"ב סו"מ.

וכסלע הנירונית סתם סלע. ידענו שעורו. שאם ימתח חוט המקיפו. יעמוד על טפח אורך. שהוא ארבע אצבעות בגודל.

כל שבים בכלל זה בריות שבאויר ה). עופות שנבראו גם הם מן הרקק. כלים שנעשים מעצמותיהם ועורותיהם טהורים. כדמפרש באידך מתניתין דלקמן. אבל חלוקים הם בטומאת גופם. דלא שייכא בדגים אלא טומאת אוכלים. ובעוף טהור טומאת ענמו דנבלה בבית הבליעה.

שובראיתי אחרי רואי בפירושי ר"ש ור"מ שנרגש בזה במשנה הסמוכה.

בשני אין בו טומאה שבו נברא רקיע.

מכאןקשה לי עמ"ש בפד"מ ברמב"ם דנחית ליה אטמהתא ופתח שאל בי מדרשא מאי קמיבעיא ליה. מתניתין היא. וא"ל דמשמע ליה דילמא דיו שדינהו. דשקל משלהם משל נכרים. אי הכי מאי דעתייהו דרבנן. דמעטוה משום דאין דבר טמא יורד משמים אכתי ניחוש דילמא לא משמיא נחיתו. אלא ודאי בהא לא איפסיקא מילתא.

מיהוי"ל דספיקא הוא. אי מדמינן איסורא לטומאה (דהא ברביעי ובחמישי נמי אין בהן טומאה. ואית בהו דברים טמאים האסורים באכילה) וחילייהו דרבנן אין הכי נמי מהך מתני' דמדלא משכחינן טומאה בשני. ש"מ דלא נחית דבר טמא משמים (כיון שאינו מן הגדל בארץ. טהור הוא למלאכה. כמו לאכילה) דאל"ה טומאה נמי משכחת בדבר טמא היורד מ"ה. אלא ע"כ אין למעלה דבר טמא. ולא דבר האסור באכילה. וליכא מילתא דלא רמזה רבי במתניתין.

**חוץ מכנף כו'.**עתי"ט חוץ לאו דווקא. דהא כלב שבים כו'. אגב ריהטיה כתב כך. דבר מנה דההיא. דיחידאה קאמר לה.

העוזעוף מדברי הוא. דלא שכיח בישוב כדאיתא בגמרא פא"ט. ולרוב עוזה וגבורתה. נקראת עזניה. משורש עוז. ששמשו בו חז"ל. לרמוז שאין דווקא הנקבה בכלל זה. אלא גם הזכר שוה בכך. רק שלשון תורה לחוד. כולל שם המין במשקל נקבה (לסבה בלתי ידועה לנו) כשם דאה ראה ואיה ויונה. ודומיהם רבים..