הא"ט****מדרס ע"ל תי"ט עד ולזה כאשר נפחתו כו' ונטהרו מטומאת שרץ כו'. והנה נשארו בדין המשכב כו'. זהו דעת הר"מ. ואינו מוכרח. וסיפא לא משמע הכי. אלא מדרס דתנן כייל נמי טומאת מגע.

עריבת פיסונות לרע"ב שלקח פירושו מן הר"ש. הגרסא פיסונות בנו"ן. ולר"מ פסוגות בגימ"ל גרסינן. ומפרשו מענין גפסית (א"כ הוא מההפוכים) ר"ל עריבה של עושי הגפסית.

אמנםגם לפירושו דר"ש יש לקיים הגרסא בגימ"ל. מענין פסיגה דפ"ק דעוקצין. ומפסג ועולה כו' דתקנות יב"ן. בפרק מרובה. וטובא דכוותה שהם מענין חתיכה.

בקדים ונסדקה כו' ברישא מיירי בנסדקה מעצמה בסדק קטן דק. כמוציא משקין. השתא איירי בהניחם בקדים במתכוין. שיסדק סדק גדול הולך ומתרחב. ס"ד דלבטלה מתורת כלי קמכוין. שיתחלק ותפול לשתי חתיכות. ולא תהא ראוי אף לשכיבה. קמ"ל רבותא כפולה. אע"ג דבכוונה קעביד. וגם דמניחה בקדים. אע"פ שידוע שתלך ותסדק יותר. עד שתפול לשני חלקים. אפ"ה טמאה מדרס. וטעמא. מפני שעדיין היא מקבלת מדרס. בזה הלשון כלול הדין והטעם כאחד. כלומר כל זמן שמקבלת המדרס. טמאה היא מכל מקום. ולא אזלינן בתר מחשבתו דהיאך. מאחר שהיא עדיין ראויה לשמש שכיבה. לא פקעה מנה טומאת מדרס. עד שתהא מבוטלת משמוש שכיבה וישיבה.

הדיוסטר סטר. הוא צד. כדכתיב ולסטר חד הקימת. עם היותו בנו"ן ימנית. נמצא כמוהו במקרא. סובר בחומה (נחמיה ב') לדעתי.

קבעו בכלונס דהיינו המקבל כו' בכלונס. עץ גדול התקוע בארץ. לא תקוע בארץ בחוזק ובקביעות דא"כ שוי ליה מחובר לקרקע (ועמש"ל מ"ד בס"ד) ואינו מקבל טומאה. אלא כלומר בכלונס התחוב בקרקע ברפיון. שעשוי גם לטלו ולהוציאו ממנה לפעמים. מ"מ מכיון דקבעו בכלונס. גלי דעתיה שאינו זורקו לבין העצים ועיין להלן משנה ה'.

אע"פ שקבעה בכותל טמאהכו' לשון רע"ב. ולא אמרינן כל המחובר לקרקע. כקרקע. אלא כשהיה מחובר לקרקע מתחלתו כו'.

זהלמדנו מן התורה. תנור וכיריים טמאים.

ומנהמה תנור עשוי לטלטלו ולטלו ממקום חבורו. לעת הצורך לקחתו במקום אחר. כי ההיא דתנן התם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. אבל חברו חבור קבוע לעולם בבנין גמור. אע"ג דהוי תלוש ולבסוף חברו. כה"ג קיי"ל דהוי כקרקע (אע"ג דפליגי ביה. ורשב"א בתשובה אשתמיטיה) כדתנן במשנה דלעיל. ועיין פרק ו' דמקואות.

קבעו ולא בנהעל כרחנו פירושו שתקעו. ויחזקהו במסמרים בל ימוט. וכפיר"מ. דאל"ה סיפא בנה עליו ולא קבעו. היכי דמי. הא מכי בנה עליו. אקבע ליה. אלא ודאי לא מיקרי קבעו. אלא א"כ עשה בו מעשה. שיהא קבוע שם. ממקומו לא ימיש.

ואיןלומר פירוש קבעו. במחשבה סגי. ר"ל שדעתו שישאר שם. ולא ינטל עוד לעולם.

חדאכי אין זה דרך התנא. להשתמש בלשון פעולה כמו קבעו. על ענין מחשבה גרידא. אלא אז אומר בפירוש. אין עתיד לטלו. כמ"ש בתבן ועפר ואין עתיד לפנותו. וכה"ג טובא. שקובע עצמו (וכדרך שאמרו עוד לענין שבת סולם כבדו קובעו) ועוד דלא מהני קביעות. אם לא ע"י מעשה הקובעו. שיש לחוש שמא ימלך עליו לטלו ממנו. ויבטל חבורו. ותו דודאי מחשבה בלי מעשה. אינה מוציאה הכלי מידי טומאה. מי לא תנן (ספכ"ה) המחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה.

משיתברגרסא נכונה היא. מלשון תוברות (דלקמן רפכ"ה) ומי שגורס משישבר. בדה מלבו גרסא שבורה. לפי שראה גרסת משיתבר בבי"ת. ולא נתיישבה לו. חשבה מוטעית. מפני שלשון ארמי הוא לדעתו. ר"ל מענין שבירה. שמתורגם תבירא. ולא יתכן בלשון משנה. לכן החליט שט"ס הוא. שנתחלף לו שי"ן בתי"ו. כי קרוב הוא. והענין אחד. ויצא העק"ל הזה. שקבע גרסא משובשת אשר לא נהייתה ולא נראתה כן מעולם. גם לא יתכן כלל להשתמש בלשון שבירה. אצל וילון וסדין. ולא עלה ע"ד המעתיק (ההוא חכם בעיניו) שהגרסא בתי"ו מתיישבת בטוב. והיא האמתית ודאי.

**והיא גמר מלאכתה.**עתי"ט עד וי"ל דבמחצלת יש שעושין עוד מלאכות כו' והו"א דעדיין לא נגמרה מלאכתה. קמ"ל ע"כ. לא באר ולא האיר דבריו ד). ונראה שר"ל. אע"פ שיש עושין בה עוד מלאכות ליפותה. לא אזלינן בתרייהו. אבל א"כ. אין עדותו מכוונת. איברא איפכא הוא במטה ועריסה. דלא הוי גמר מלאכה דידהו אלא בשיפה. אם לא גמר שלא לשוף. וטפי הו"ל לאתויי ההיא דסלים וכלכלה (מ"ב שם) דשל תמרה ודכוותה. לא בעינן עד שיגמור את התלויה. לפי שכן מקיימין אותן. קמ"ל הכא נמי דכוותה. לא צריך שיגמור בה את התלויה. אלא קניבה גרידא היא גמר מלאכתה. ותו קמ"ל. דהיא מילתא דפסיקא אליבא דכ"ע. ולא פליגי בה. כמו באינך.