כל שי"ל תוברות לולאות כו'. ואית דאמרי תופרות. ונ"ל שבימיהם כך היו תופרין. דאילו האידנא תופרין השפה אל תוכו. לשון תי"ט. לא ידענא מאי קאמר. ומה ראה לומר כן. ובודאי לא היו גם הם תופרין השפה חוצה לה. כדמוכח מחלוק של ת"ח. ומר"י שלא ראו כותל ביתו אמרי חלוקו.

ומחשבה כתי"ט. ומדאמרינן לא אתי דבור. נ"ל דווקא דבור ולא סגי במחשבה. ר"ל הא דתנן הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה. היינו דבור. וכך הוא ודאי. בכל מקום ששנו חכמים מחשבה. אינה אלא דבור. כגון המחשב בקדשים. ועיין מו"ק (א"ח סתל"ד) ובכמה דוכתי בעינן נמי מעשה המוכיח על המחשבה. כמו אזמניה וצר ביה. ודכוותה. ומה שקורא התנא הדבור מחשבה. עשה זה בחכמה. להורות שהדבור בלי מחשבה. אינו כלום. כי הדבור המופשט מידיעה בתחלה. אינו אלא כצפצוף העופות. ואינו עושה רושם בשום אופן. נכן אפילו הקדש טעות אינו הקדש. וכן בנדרים ונדבות. דבעינן האדם בשבועה.