מחטטמא. במת. כ"פ ר"מ. ולא היה צריך לכך. דסתמא נמי הכי הוא (וכדדייק נמי לישנא דנמצאו. דלאו בידועים עסקינן) וכמ"ש הוא עצמו לקמן מ"ג. ע"ש בתי"ט. וגדולה מזו שמענו שלא בלבד כלים שלמים הנמצאים טמאים. אלא אפילו שברי כלים. שלא ידענו אם באו מכלים טמאים. וגם אפילו היו טמאים. הרי נטהרו ודאי. אעפ"כ מחזיקין אותן לטמאין. משום גזרת טומאה ישנה בלבד. כמ"ש להלן פרק י"א משנה ג'.

**אם אופה בו את הבצק כו'.**וק"ק למה משערין בבצק. והלא לא היו רגילים להדביק הפת. אלא בכתלים כו' הר"ש. לענ"ד הדבר פשוט שהוצרך הענין לכך. כי איזה שעור יש כאן בפת הדבוק בכותל התנור. אם המחט נמצא באמצע נחושתו של תנור. ועוד שהפת עבה היא וספוגית. צפה על גבי שולי התנור (שאינם שוים ג"כ. ולא חלקים מאד) ואינה מגעת עד המחט. אע"פ שהוא יוצא מעט מזער לתוך אוירו של תנור. ואינו מוחש היותו יוצא. מרוב קטנותו (אך נראה הוא קצת. באין מבין אם הוא יוצא גם לחללו של תנור. שאין העי"ן שולטת בה כל כך) לפיכך שיערו בבצק הבינוני ברכותו. שאינו זב לעומק. לגומות וחריצים שבתנור. גם אינו עומד מוגבה וצף כדבר הקשה. שאינו ממלא כל חריצי השטח הבלתי ישר שתחתיו. אלא מתפשט בשוה. על שפת שוליו של תנור. באיופן שאם המחט יוצא כל שהו. אי אפשר מבלי שיגע בו הבצק. ואע"פ שתנוריהם היו עשוים להדביק הפת בהם. וכי בשביל כך לא יכולים לאפות בו חררה וכובא דארעא על נחושתו ואף אם לא היו עושים זה בתנור מעולם. מה בכך. הבעבור זה לא נוכל לשער. באם יעשו כן. ויאפו את הבצק בשוליו.

החבית ומשקין טהורין מ"ש הרע"ב אבל בכלי שטף כו'. עשויין שוה כו' כלומר בין בשל חבר כו'. ואין נראה כן כו' תי"ט. לכאורה נ"ל שאין כוונת הרע"ב לומר. שגזרו בשל חבר נמי. אלא שהשוו המדה. וטימאו בכלי שטף דע"ה. בין לחבר בין לע"ה. ולא חילקו כלום. כמו שחלקו בכלי חרס. שטיהרום אצל ע"ה. אע"פ שטימאום אצל חבר בלא"ה. והיינו כדקאמר טעמא.

משא"כבכלי שטף. שהושווית בהם המדה. לו ולחבר. וכבר הניחו להם צמיד פתיל בכלי חרס. לכן יקבלוה מהם. אבל מכליו של חבר לא קמיירי.

שאני אומר חי נפל ועכשיו מתכלומר אחר שהגיע לנחושתו של תנור. במקום שנמצא. שכל הטומאות כשעת מציאתן. ובזה א"צ לדחקו של רע"ב. ואם אמנם לקוח הוא מפירוש הר"ש. הקושי שבו מבואר נגלה. וק"ל.

כוש שבלע כו' מלמד שבלע כו' נטמאו הסיטן הזב נטמאוי"ל נמי משום דסופן לצאת (אע"ג דטומאה בלועה אינה מטמאה) דוק.

ועמ"שבמנורת זהב במו"ק ריש ה"ל חנוכה.

נטמאולרע"ב שאין מציל אלא כלי שי"ל תוך כו'.

ר"לאע"פ שכלי עץ הטהורים מצילים. כדתנן לקמן רפ"י. והנך נמי טהורין נינהו. דחשיבי כלי עץ פשוטין. דלא מקבלי טומאה. דמשו"ה אינם מטמאים את הככר. אלא משום דאינו מציל אלא כלי קבול. והני לא חשיב קבולם (דהו"ל כאוכלים שגבלם בטיט) לפיכך אינם מצילים. אע"ג דאשכחן נמי פשוטין דמצילין. כנסר דלקמן פ"י מ"ו. היינו כמשמש רק דרך כיסוי. לכלי שהנצלים מונחים בתוכו. והכלי יש לו בית קבול.

שעורו מלא פי מרדע שלא נכנסלרבנן מרוח חמור מסרידה. משום דטפל הוא ואינו מעיקר כלי. גם רפוי הוא. לכן משנסדק. דנו אותו כשבור ונטול לגמרי. ולר"י אפכא מסתברא. שסדק הסרידה מעיד על רפיונה ושברונה. שנתרועעה כולה. ובטלה מהיות עוד כלי. בשעור סדק כזה. ומרוח עדיף ליה. דאדרבה מתוך שהוא רך אין סדק קטן מבטלו מהיות צמיד פתיל. לפי שעדיין הוא נדבק ונצמד בסרידה. ואינו נופל כשברי כלי חרס רעוע.

היה עגול. הנקב כו' ולא יכולתי לעמוד על פירוש משנתנו. דקתני אין רואין אותו ארוך מהיכי תיתי לראותו כאילו הוא ארוך. תי"ט.

ולינראה פשוט דה"פ. משום דסתם סדק הולך לאורך. ואתאן לת"ק. דמיקל בנסדקה סרידה. ובעי נכנס. ס"ד דבסדק ארוך. הוא דסגי ליה בשיעור פי מרדע. נכנס על פני כל ארכו של סדק. וכי הוי עגול כמלא מרדע נכנס. נימא אכתי לא בטלה הסתימה. וחשוב עדיין צמיד פתיל. עד שיסדק לארכה של סרידה. בכשיעור הזה. משא"כ בעיגול. דנקב שמיה. והו"א נסדק דווקא קאמר. אבל ניקב. בעי שיעורא טפי. שהרי אם נאמר רואין כאילו הוא ארוך. נמצא שאין בו כשיעור הזה. כי אם היה נמתח רוחב זה הנקב באורך. כדמות סדק. לא היה נכנס. כשיעורו של סדק. להכי קאמר דלעולם משערינן הכי. ודוק.

ובפירושמהר"ם. נ"ל נזדקר טעות שצ"ל לא הוי כפי המרדע וק"ל.

מן האמצע נכנס פירושו כנכנס דלעיל מ"ז.