והפילה בתוך שמונים נקבהדבזכרים ליכא למימר הכי כו'. וטעמא דאטו ברשיעי עסקינן תי"ט.

ולאידע מאי קאמר. דכי נמי ברשיעי עסקינן. בזכרים מי משכחת לה מפלת תוך מלאת אלא מיא בעלמא. ואחר מלאת. מי איכא מ"ד דלא בעיא לאתויי קרבן אחר. ומה זה ענין להמפלת אחר טומטום ואנדרוגינוס. דאי נמי ברשיעי עסקינן. והוה ליה ספק אחר מלאת דזכר. או תוך מלאת דנקבה. ואב"א ההיא נמי לאו ברשיעי איירי. ולא קבעי למימר אלא אחר ארבעים וטפי נמי. ור"ל אחר נ"ד יום. רק שיהא תוך שמונים של הספק. הוא דמביאה קרבן על הנפל הבא אחריו. מפני הספק. ואינו נאכל. משא"כ תוך מלאת דזכר. אין מציאות לנפל. ואם נתעברה בימי טומאה דזכר (בין במזיד בין בשוגג איך שאירע) והפילה אחר מלאת. מביאה קרבן ונאכל.

**שעשה בה המזיד כשוגג כו'.**עתי"ט עד והיינו דכתב הרמב"ם שהיא חייבת מלקות על השוגג כמזיד כו'. שמא יכול שיחזק סברתו. משום דאתקוש עבד ושפחה לבהמה. עם הדומה לחמור. (ושכח דאתקוש לאשה. לענין מצוה ולכל עונשין שבתורה) ובהמה הנרבעת נסקלת. אפילו שהיא שוגגת. אי הכי אפילו היא אנוסה נמי. דהא בהמה אף האנוסה בסקילה. איברא טעותא היא ודאי בפירוש ר"מ דשבת. כמ"ש שם בס"ד. ותי"ט במילי דכדי קטרח.

כל שחציה כו' דר"עאתיא כדרבה ב"ר הונא בתר חזרה. עיין פרק השולח מ"ה. ועמ"ש שם בס"ד.