Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים.**עמ"ש בתי"ט ונ"ל דוחק גדול. דמ"ש דהו"א טורח הגידול הותר ולא ליהנות בהן:
הואדבר תימא כי מה תועלת בקיום אם לא יהנה מהן. ומי יטריח עצמו בגידול דבר שאין לו הנאה ממנו. ועוד לאו ק"ו הוא. מה כלאי זרעים שאסורין בקיום מותרין בהנאה. כלאי בהמה שמותרין בקיום פשיטא דמותרין בהנאה:
ותודקאמר נמי ואי תנא לקיים הו"א לאחר שגדלו על ידי עכו"ם וכו' עכ"ל. לא ידענא מאי קאמר דאי סברא היא דליתסר גידול דומיא דזריעת כלאים. לעולם ליתסר. דקמפטם להו וקרבי איסורא. ואיזה גבול יש לדבר דקתני מותרין לקיים. ואיזה חילוק יש בין גידול לקיום. הא תרווייהו איתנהו בעולם. ואי שרית להו לקיימן. ודאי דבכל גוונא שרי בין זמן מועט או זמן מרובה בין גידלו כל צרכן או לא זה פשוט בעיני:
והנלע"דנכון דמשו"ה אצטריך דאי הוה תני לגדל הוה אמינא לגדל לצרכו ולהשתמש בו קמ"ל דשרי. ולא מיתסר משום משתמש בכלאים. ומ"מ לא יקיים הרבה ביחד דלא ליתו לידי רביעת כלאים. דהו"א אפי' גרמא ממילא נמי אסירא בהרבעת כלאים. דלא הותרה אלא הנאתן אחר שבאו לעולם. אבל לגרום ביאתן לעולם. דהויא ודאי דומיא דזריעה ומביא פסול לעולם. סד"א דאסור. משום הכי תני נמי ולקיים. דממשנה יתירא שמעינן דשרי לקיימן אפי' הרבה. ואע"ג דבאין זה על זה. וקמ"ל כדשמואל דאמר בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת [בבא מציעא ד' צ"א ע"א]. וקיי"ל כוותיה ומותר להכניס שני מינין לדיר. ואי תני לקיים בלחוד. הוה אמינא מאי לקיים דקאמר היינו לגדל והנאה לחוד אשמועינן דשריא. ולגרום הרבעה אסור כנז"ל. משום הכי תני תרתי כנ"ל.
והאדתנן הכא מותרין לגדל ולקיים. והא אשכחן בגמרא פ"ק דחולין [ז' ע"ב] דא"ל ר"פ ב"י לרבי מ"ה בביתו של זה, ש"מ דאסור לקיימן. התם בפרידה לבנה לחוד איירי. ותו הכא באיסורא דכלאים לחוד מיירי. בסכנתא לא קמיירי. דכוותיה פ"ג דחולין ופרק גיד הנשה (דצ"ה) וק"ל.
**ואדני השדה חיה.**ודאי דלא איצטריך ליה משום איסור הרבעה. דהא אין כל בריה רשאי לקרב אליו כמ"ש הרע"ב. ופשיטא דלא שייך ביה איסורא דכלאים. גם מטעם זה לא נראה לומר דלענין מקח וממכר הוזכר כאן ואעפ"י שכ"כ הרמב"ם ז"ל וכמ"ש התי"ט בשמו לקמן, מ"מ אינו מתקבל כלל לפי מה שכתבו מענין זאת החיה. ואולי הרמב"ם לא ס"ל ולא שמיע ליה הא דכתב הר"ש וק"ל:
ואמנםלשיטת הר"ש פשוט בעיני שהוצרך לומר ברישא חיה. לאפוקי מדר"י דפליג. וס"ל דמטמא באהל נמי. דלדידיה לאו כחיה הויא אלא כאדם. קמ"ל דלת"ק אינו שוה לאדם בשום דבר אלא חיה הוא כמות שהיא באמת. וחיה לא מטמיא באהל. ובהכי ניחא דלק"מ מ"ש בתי"ט על הרע"ב לקמן בד"ה כלב דהשתא א"ש וא"צ כלל לכל מ"ש שם וק"ל.
משנה לחם רי"א מטמאות באוהלש"מ דר"י נמי פליג אדרשב"י וס"ל ודאי. דגוים נמי מטמו באוהל. דפשיטא לא גרעי מאדני השדה. א"ההאיכא נמי ר"י דנמוקו עמו. והלכתא כוותיה נגד רשב"י לעולם. ואע"ג דהכא לא קיי"ל אלא כת"ק דפליג עליה. מיהו במאי דשוי לחכמים דפליגי ארשב"י ודאי מסתברא לאכרועי הלמ"ע דלא כרשב"י. וצ"ע.
משנה לחם הרמךעפר"מ שהוא חלוש התאוה. שמא עושה המלה נוטריקון. רע מך. אולי מחמת כן הוא קל המרוץ. ככתוב.
**כלב.**עמ"ש לעיל מ"ה בס"ד.
**ולחרוש ולהנהיג.**הא דשני הכא בלישניה ולא קתני משיכה והנהגה בהדי הדדי. יש ליישב על פי מ"ש בתי"ט לעיל מ"ב דאיכא תרי גווני הנהגה. והא קמ"ל דאיכא נמי הנהגה דלא דמיא למשיכה. ובכל גוונא אסירא ההנהגה. וה"ה דכייל נמי תרי גווני מנהיג דאי' בגמ' בפ"ק דמציעא ד' ח' ע"ב:
אי נמילאפוקי מדר"י דאמר לענין קנין. עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור דהיינו אורחייהו. משום הכי אפכינהו תנא דידן זימנא חדא. ולא סמכינהו להדדי. דלא תימא דווקא כל חדא כי אורחה. אלא ודאי איפכא נמי. דאפי' משיכה בחמור והנהגה בגמל. דלאו אורחייהו אסירן. ושפיר דמי: