Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
משנה לחם ניתן לאכילהאיזהו דבר הנקרא אוכל למ"ש. ע"פ בא סימן. ושלהי עוקצין.
משנה לחם אבל מפטם הוא את הייןמ"ש בתי"ט לפי שאין היין נבלע בהם. במ"כ אמר דבר מתנגד למציאות. וההפך באמת נראה ומורגש לחוש. כי אמנם בהכרח. יבלע היין יותר. לטבע דקותו יותר מהשמן. שלפי עביו. אינו יכול לפלש כללי העיקרין כמוהו. ואעפ"כ אמרו כמה עיקרין בולעין. ועם שיש דרך ידוע במלאכת הבישול. לקלוט השמן מעל גבי העיקרין. כמ"ש בש"ג בעניך עשיית שמן המשחה. משא"כ ביין שהוא דבר המתערב. ונבלל בכל לחיות שימצא. ואי אפשר להפרידו בשום תחבולה בעולם. אבל מה שהתירו לפטם היין. הוא פשוט לענ"ד. שלא התירו אלא לעשותו קונדיטון. שהוא יין מבושם ויינומלין כמ"ש ז"ל. ומעשה היינומלין. הוא שמן דבש ופלפלין. שהכל נשתה. ואינו נשאר כלום להפסד. ולא התירו לפטמו בעקרין הבולעין ממנו. ואין נהנין מהן. כמו שהוא הענין בשמן. אלא במה שדרכו לפטמו בכך. שהם דבש שמן ומיני בשמים ותבלין. שמשביחין אותו ונשתים עמו. אבל לפטמו בעקרין הנשלכין. אחר שבלעו ופלטו כחן. ודאי לא הותר ביין. שאין דרכו בכך. ואפילו לסוך יין וחומץ לא התירו. לפי שאין דרך הנאתו בסיכה (עם שאינו מאבדו. והרי הוא נהנה ממנו) כ"ש שאסור לאבדו שלא בדרך פטומו.
**ושפין.**פירש הרע"ב על הבשר. לא ידעתי מאין לקח זה. דלהר"מ והר"ש אינו אלא לשון כתישה. שכותשין אותן להסיר קליפתן:
ועלכרחך צ"ל כן דאי כדברי הרע"ב מה טעם החליפו ב"ש שיטתן. דהכא ס"ל איפכא ממאי דס"ל בתלתן. ולאו טעמא בעי. מכדי הא חפיפה והא חפיפה. מאי שנא התם דשרו והכא אסרי. אלא לאו משום דשפין מילתא אחריתי היא. שהוא הכשרן ותיקונן לאכילה והכי נמי מוכח לישנא דשפין. ואמאי לא נקט הכא נמי חפין כלישנא דלעיל:
משנה לחם כרשיניכו' ע"פ רע"ב שאינם מאכל אדם אלא מדוחק צ"ע. ע"ל רפ"ט דתרומות.
משנה לחם שםוכבוד הרב כו' מונח. נ"ב (שאפילו דברי עצמו ז"ל הוא סותר מניה וביה וק"ל).
**שנתפזרו.**צריך לומר כמ"ש הר"מ דמיירי שנאבדו קצת מהן. דאל"כ מאי שנא מתלקטים מנבללין. ומאי בין נתפזרו ובין נתערבו דאידך מתיתין דבסמוך. ולמאי איכפל למתני תרתי בבי. והרע"ב קיצר כאן במקום שהי"ל לפרש:
והאדבעי אתנויי אם מה שלקטתי כו' ואם לאו אותן של מעשר שנשארו יהיו חולין על אלו כדפי' הרע"ב. משום דחיישינן דילמא הדר משכח להו לאותן האבודין. ומפיק להו לחולין בלי פדיון. ודילמא מעשר נינהו. והכי ודאי מצי עביד לחלל המעשר אע"פ שאינו ברשותו על המעות שברשותו כדאיתא בכמה דוכתי במכילתין:
איבראכיון דחששה רחוקה היא שיחזור וימצאם אחר שהם בחזקת אבודין. ואינה אלא חומרא בעלמא שהחמירו בקדושת מ"ש. שהצריכוהו להתנות ולחלל מספק את האבוד. לכן הקלו בו לחללו כסף על כסף מניה וביה. אע"ג דבעלמא לא שרי. מיהא כיון דלא אסיר אלא מדרבנן. בכה"ג לא גזור ועדיף ממ"ש של דמאי דמחללין אותו כסף על כסף נחוש' על נחושת. והכא נמי המתלקט דמאי הוא דהוי. דמספיקא לא נפיק. ועוד שאינו מוציא המעש' לחולין על ידי חילול זה בודאי. כי אם באפשרות רחוק שימצא אחר היאוש ממנו. לכן התירוהו כאן דמילתא לא שכיחא היא:
ולאדמי לנתערבו דבסמוך. דמחמירינן שלא לחלל כסף על כסף. משום דהא איתנהו. ונפקי לחולין בודאי ע"י חילול זה. לכן לא הקילו. משא"כ בהך דהכא דאירכסו להו כדאמרן. כך נ"ל ברור בס"ד. וסרה קושית התי"ט:
וראיתיבפי' הרא"ש שהקשה ג"כ קושיתו של הרב הנז'. ונדחק לפרש הירושלמי דלאו לחלל על המעות האלו שלוקט קאמר. אלא מביא מטבע אחר שאינו חריף כ"כ ומחלל עליו המעשר בכל מקום שהוא וחוזר ומחללו על מעות הללו שבידו בתנאי הנז'. ולדעתי אין צורך לדחוק כלל:
ובתי"טהאריך לשון בישוב הקושיא ואין בו ממש ואינו מהראוי להטריח בהשגה על תירוצו. כי יגיעת בשר היא שלא לצורך להשיב על כל אומדנא העולה על כנפי רוח בלי ידים ורגלים. ורצה להסב כוונת התו' לדעתו. ח"ו לחשוד התו' בסברות זרות כאלה שאין להם עיקר ושורש ושישיגו בזה על רש"י ז"ל בלי שום טעם וראי' כלל זהו דבר שאין הדעת סובלתו. וכבוד הרב ז"ל כאן במקומו מונח:
אבלדעת התו' ברורה ע"פ מה שכתבתי. דהתו' ס"ל להו נמי כיון דאינו אלא חומרא דרבנן. בכה"ג דספיקא הוי ובמלתא דלא שכיח' לא אחמירו ביה כנז'. וזהו שהכריחם לומר כן לפי שלדרך רש"י עצמו צ"ל כן מפני קושית ריב"א. דהא קיי"ל טיבעא אטיבעא לא מחללין. ומשמע מדברי הר"ש דאפילו אמין מטבע אחר של כסף אין מחללין אפי' מדוחק. וה"נ סבירא להו להתו'. א"כ מאי שנא הכא דשרי. אלא על כרחך מטעמא דאמרן שרי. א"כ אפי' מנייהו נמי ומאי דוחקיה:
**מביא בסלע מעות.**כבר פירשתי יפה למעלה טעם משנתינו. אליבא דמ"ד דהכא דווק' אצרכוהו משום דמילתא דשכיחא היא. והרי כאן מעשר שני בודאי שיוצא לחולין בכך. לכן העמידו חכמים דבריהם. ואיתא לתקנת' דרבנן דאין מחללין על הכסף כלל. מאי דלא"ה בההיא קמייתא כדכתיבנא. ובתי"ט סרכיה דלעיל נקט ובדותא היא:
משנה לחם שנתערבוע"ל מ"א.
**נמצאו טהורים וטמאים שותים מכד אחד.**עמ"ש הרמב"ם הביאו בתי"ט. ולא הבנתי מה שהוסיף עליו בזה"ל ודתנן שותים ר"ל זא"ז בתחלה הטהורים ואחר כך הטמאים עד כאן לשונו:
ולאידענא מאי קאמר דהא ודאי בה"ג דפי' הר"מ אפי' תחלה טמאים והדר טהורים. ואי איתא דמיירי מתני' דטהורים שותים תחלה. לא הוה צריך לכל הא דטרח הירו' והר"מ בתנאים שהזכיר. ואפי' בטמאים דזיבות נמי תוקמה. אבל ודאי דלא בשותין בפיהן מן הכד עצמו עסקינן. אלא במערין מהכד לכוסם מיירי. וכ"מ בהר"מ והר"ש ז"ל ופשוט הוא: