**העוקר שתלים.**בחנם האריך התי"ט בכאן להגיה לשון הרע"ב וטרח בלי צורך כלל. כי הכל א' שתילים או נטיעות. ובשתילי בצלים וכרישין מיירי כלשון הר"ש. וגם דברי הר"מ נכללין בזה וק"ל:

**לתוך שלו.**צ"ע מאי קמ"ל בהא. ואפשר דר"ל אפי' נטען בתוך חצרו החייבת. וקמ"ל אע"ג דחצרו של אדם טובל לו. הכא דלא נגמרה מלאכתן לא. וכ"מ מהירו' שמביא בתי"ט:

**ונטע לתוך שלו פטור.**בתי"ט העתיק מ"ש הר"מ בזה ע"פ הירו'. דל"ת מחכמים דפליגי אר"ע בפ"ק דפאה:

ואינייודע מה חסר בפשוטו. ובלא"ה לק"מ דהתם איפליגו בלכתחלה. והכא מיירי בדיעבד דפטור. בשזרע ונטע. והיה מקום לומר דאפי' נגמרה מלאכתן. מודו רבנן דאם נטע בשוגג פטור. אע"ג דלכתחלה לא יזרע במתכוין עד שיעשר. ואף אם בעבר ועשה במזיד ודאי מחייבינן ליה מכל מקום. כדי שלא יבוא לבטל המעשרות במתכוין. מיהא בשוגג דילמא לא קנסינן ליה (והכי נמי מסתברא כיון דודאי זורע מן התורה פטור ואליבא דכ"ע אין עיקר חיובו אלא מד"ס) והעוקר דיעבד משמע:

איבראדקושטא קאמר הר"מ דהכא בדבר שלא נגמרה מלאכ' עסקי'. ומשו"ה צריך לפרש דקמ"ל אפי' ראה פני הבית כלשון הר"ש. דאל"ה משנה שאינה צריכה היא. דאטו עד השתא לא שמעינן דדבר שלא נגמר' מלאכ' פטור ממעשרות:

אבלעדיין צריך לבאר לשון הר"מ. דקאמר חטים נגמרה מלאכתן. שלכאורה הוא תמוה. דהא התם נמי בשלא נגמרה מיירי. דהיינו קודם מירוח. שהוא גמר מלאכת החטים כדתנן פ"ק דמכילתין. והפלא מבתי"ט דלא חלי ולא מרגיש:

ועלכרחנו צריכים אנו לדחוק בכוונת הר"מ במאי דקאמר חטים נגמרה מלאכתן. דלאו דווקא הוא. אלא ר"ל גמר פריין שנתבשלו וגדלו כל צרכן. ואע"פ שלא נגמרה עדיין מלאכתן למעשרות. מ"מ כבר הגיעו לעונת המעשרות שנאסרו באכילת קבע. ושמא הוא הדין לזריעה. ובהא קמפלגי התם. ר"ע מדמי זריעה לאכילת עראי. ורבנן מדמו לה לקבע. משא"כ כאן דלא נגמר פריין. כ"ע מודו דלכתחלה נמי שרי:

ואכתיאיכא למימר דאף הזורע דבר הגמור. רצוני שהגיע לעונת המעשרות פטור לד"ה. אם עשה כן בשוגג קודם שנגמרה מלאכתו. דאפי' תימא פליגי רבנן עליה דר"ע. עד כאן ל"פ אלא בלזרוע במתכוין וכנזכר. כיון דהכל שוים דזורע פטור דבר תורה בכל אופן ודוק:

**ראב"ע אומר כו'. הרי אלו חייבין .**אפשר דלא פליג אלא אלוקח במחובר. משום דהוי כתלוש מאחר שנגמר. אי נמי אלקט לשלוח לחברו דסליק מניה קאי. וס"ל מתנה הרי היא כמכר:

ואי נמי לפום מאי דפרישית לרישא. דמיירי בנוטע לתוך חצרו. ואשמעינן אע"ג דראה פני החצר. פליג נמי ארישא. וסבירא ליה דחייבין. דקבעה להו חצר בדבר הגמור:

משנה לחם גריסין הקילקין מכאן נראה לכאורה שהגריס של כתמים. נוכל לשערו באותן גריסין של פול הגס (בל"א גרושה בונין) לפי שהן מרובעין. ואין לך מרובע אחר בבריות מששת י"ב. אלא אלו. כמ"ש בירושלמי. וכבר שנינו בכגריס של נגעים. שהוא גריס הקלקי מרובע. כ"ש בכגריס של כתמים. שלא אמרו חכמים להחמיר בהן אלא להקל. לפיכך דבר ה' אמת הוא בפי אמ"ה ז"ל בזה. כמ"ש בספר תשובותיו (סס"ז). זה כתבתי בילדותי. שוב גמגמתי בדבר. וכמדומני לא כווננו שמועתנו בזה. כמ"ש במו"ק (א"ח סר"ב) בס"ד. ובהגהה לשי"ע (סס"ט).

משנה לחם שאביהן תרומהעמ"ש בס"ד מ"א פ"ט דתרומות.

לתוך שלו לזרע חייב. הכא ודאי צריך לפרושי כדאמרן לעיל. דבנוטע לתוך חצרו החייבת עסקינן. דאל"ה מאי טעמא ליחייב. דאע"ג דהוה גרנן. הא לא איקבעו להו. כל כמה דלא ראו פני הבית:

**שום בעל בכי.**כתב בתי"ט לפירוש שני של הרע"ב דבעל הר הלבנון צ"ל דבכי שם מקום עכ"ל. ונמצא שם מקום נקרא בכי כמ"ש רז"ל בפ' ע"פ פסלו של מיכה עומד בבכי. והוא דוחק לפי שא"כ חסרה מלת הטעם. שהי"ל לומר שום בעל של בכי כמו של רכפא. או להוסיף בו יו"ד היחס וק"ל:

ולינראה עפ"ד הרע"ב לפרש מלת בכי מלשון בראשי הבכאים שת"י ברישי אילניא. וכן מזה עוברי בעמק הבכא. וזה נכון יותר שר"ל הלבנון שגדלים בו אילנות. וכך שמו יער הלבנון: