בשביל שימתונו כו' וכתב מהר"ם דלא נתכוין כו' אלא שיתלחלחו מן האויר. כלומר שלא יתייבשו ויתקשו כעץ. אבל אין דעתו שיפלו עליהם מים. שרטיבות חיצוני ולחות רב. רע להם מפסידן ומרקבן.

בלחיםרטובים מחמת עצמם. שנלקטו מקרוב.

כל הדגים בחזקת טומאהלפי שהם מוכשרים במים כו'. אע"פ שבעודם חיים לא מקבלי הכשר. כמו שאין מקבלין טומאה. אלא שיש לחוש כי גם אחרי מותם עדיין משקה טופח עליהם. והרי הוא תחלתן לרצון. כדי שלא ימות הדג מהר קודם קריעתו. שאז הוא מקולקל. ואינו ראוי למאכל אדם. הילכך ניחא ליה במים שעליו שבהם חיותו. וכיון שיבש כסלע בין סנפיריו. הרי הוא כמת. אבל אם נתייבש לגמרי מגבו (קודם שיבש כסלע בס"נ) אין מועיל בו הכשר הקודם. מאחר שכבר כלה לחות המים שנפלו עליו עודהו חי. בטרם נעשה אוכל. אלא דבסתמא מוקמינן ליה. בחזקת לחותו כשהיה. היינו דדייק תנא ואמר בחזקת טומאה. ר"ל העמידם על חזקתם.

ומ"שהרע"ב והטמא והטהור. לישנא דקרא נקט. ותו דלא כדי נסבה. אלא כי היכי דלא תימא דמזהר זהיר בהו המוכרם. שלא יגע בהם הטמא. קמ"ל דלא אפשר להבדיל בין הטמא והטהור הבאים לקנות. הילכך אפילו אמר שמרתים ממגע טמא. לא מהימן אפילו הוא חבר. דאנן סהדי דמשקר.

מפני שהן מפקידין אותם גרסינן. דכל הפירות מפקידין אצל ע"ה הר"ש קשיא לי. מה טעם בזה. ומאן לימא לן דשפיר עבדי. אטו ממקלקלתא נילף. אע"פ שיכולני לדחוק ולמצוא לו טעם. אינו ערב לחכי. ומאי פסקא. ולא אשתמיט תנא לאשמועין כה"ג. ומאי שהן דקאמר. דתלי טעמא במנהגא דעלמא. לא אשכחנא דכוותה. דתלי תנא תניא בדלא תניא. אבל בר מהא ק"ל טובא. הא איברא אפכא שמעינן לתלמודא בבכורות. שהלוקח ציר מע"ה. משיקו וטהור. הרי מבואר שאין ע"ה נאמן עליו. והוא בחזקת טומאה אצלו. ואין לומר התם בסתם איירי. א"ה מאי איריא ע"ה. נימא ציר טמא משיקו. וטהור ממ"נ.

עםשיש לדחוק וליישב. אינו נ"ל. גם בשלהי ההיא שמעתא מוכח. דמשום חשדא דע"ה נגעו בה.

לכןנ"ל בע"ה הענין הוא בהפך מדעת ר"ש. אלא כך הוא הפירוש. על כולם ע"ה נאמן בשלו. ולוקחין אותן ממנו יבשים. כמ"ש פרק ב' דדמאי. ואינו לוקח ממנו לח. אבל לוקח ממנו יבש. ונאמן לומר לא הוכשר. כך הוא הדבר כאן. חוץ מדגה. מפני שהיא בחזקת טומאה. ר"ל מוכשרת. דמפקידים אותה אצל ע"ה. והוא אינו נאמן לומר לא נטמאו. כמ"ש שם בדמאי. זה הפירוש הוא כפתור ופרח. מסוד ה' ליראיו.

שבעה משקין בד"ה הם בסוד ז"ס הבנין. שהם פירות האילן העליון. ומתחיל בגוף אילן עץ החיים (מילוי יה"ו עולה ט"ל. י"פ עולה שמים. היינו טל שמים) והולך לימין ולשמאל. ומסיים בנו"ק בדיוק נפלא. המ"י.

משקין הן כל עוד שהן לחין וזבין. לאפוקי הקרושים. יצאו מתורת משקין. ונעשו אוכלין.

המיםאפילו הרעים לשתיה. כחמי טבריא ושאר מים מרים מלוחים וחמוצים.

והשמןפשוט דהיינו נמי דווקא שאין לו שם לווי. לאפוקי שמן שומשומין שמן אגוזים וצנונות ודומיהם.

ודבששנאמר ויניקהו דבש. והא דכתיב אכלתי יערי עם דבשי. מתוקם בדבש תמרים. ותו כיון דאשכחן דהוי משקה. אע"ג דזימנין כתיב ביה לשון אכילה. לית לן בה. משום דשתיה בכלל אכילה. ועוד דבש ודאי זימנין הוי אוכל..

ודבשדבורים. שא"ל שם לווי. כתי"ט וקשה הא דבש סתמא דבקר' דתמרים הוא. ר"ל משום דמוקמינן לקרא דדבש. דכתיב גבי שבעת המינין בדבש תמרים. ולק"מ התם דבר הלמד מענינו הוא. דכתיב ארץ זית שמן ודבש. יגיד עליו רעו. דבגדולי קרקע הוא. וכעניניה דכוליה קרא. דכולהו שבעת מינין גדולי קרקע נינהו. לאפוקי דבש דבורים. דלאו גדולי קרקע.

איבראבעלמא. היכא דכתיב דבש סתמא של דבורים הוא. כגון הלך דבש. ודכוותיה זבת חלב ודבש. אפשר נמי הכי הוא. אע"פ שפרשוהו ג"כ בשל תמרים.

ודבש דבורים לענין מ"ש תי"ט. שאפילו קרוש. עמו"ק א"ח (סקנ"ח).

מי חלב ולא זכר את החמאה. נראה שדין אוכל יש לה. מפני שהיא קרושה (אע"פ שהיא רכה. מ"מ אינה נמחית. וכל המשקין הקרושים א"ל דין משקה) אצ"ל גבינה. שאפילו נמחית אין לה דין משקה. וכן המלח המתבשל מן המים המלוחים. או ממשרפות מי הים. אע"פ שהוא תולדות המים. פשיטא שאין לו דין מים להכשיר את הירקות והפירות. שדרך לסופתן במלח. כמו ששנינו במעשרות. סופת באבטיח. כך נ"ל.

מיהאאכתי מספקא לי. בחמאה ומלח שהומחו תחלה עד שזבו כמשקה. ונפלו על האוכלים. אם מכשירים. אם לא.

והמוהלעיין פ"ד דעדיות.

דם השרץ כבשרו לכאורה משמע. דשאני דם שרץ. מדם דגים. אבל באמת נ"ל. שדין דם דגים לענין הכשר. כדינו לענין איסור אכילה. אינו חלוק מבשרו. אלא של דג טהור. מותר באכילה. ומטמא טומאת אוכלין (שאינו משקה) ושל טמא. הרי הוא בכלל דם שרץ. וכן דם חגבים. כיוצא בו. שכולם בכלל שרץ. ולוקין עליהם. זה משום שרץ המים. וזה משום שרץ העוף.

הדלעתבמחובר קרוי דלעת. דוק ותשכח.

ואםשוב נתלשה. ועדיין משקה טופח עליה. אינו מכשירה. אם ידוע שלא נפל עליה משקה אחר בתלוש כי אם זה. עוד נ"ל דנקט דלעת. משום דשיעא ואקושא ולא בלעא. משא"כ שאר פירות. דילמא לא סגי להו בגרידה.

עודפשוט הוא לדעתי. דאגב אורחא בעי לאשמועין נמי דינא לענין איסורא. וכי הא דאמרינן פכ"ה. גבי סכין שחתך בה בשר. וחתך בה קשואים. גריד לבי פסקיה. ה"ה כאן קמ"ל דשרי אף באכילה. ע"י גרידה בעלמא (שלשון טהור כולל גם המותר. כמ"ש הרבה) וזה אינו אלא דווקא בקישואים ודילועים. כמ"ש שם. והרי זה ישר ונכון גורדה בדלי"ת. מן להתגרד.

חלב הזכר טהורונ"ל שאסור הגדול לינק ממנו. כמו חלב האשה. מטעמא דכתב הרא"ש. דאתי לאחלופי בבהמה טמאה.