אין אומריםאם הוזמו והם כהנים. יעשה זה בן גרושה. כפירש"י. ולא היה צריך לומר בלשון זה. אלא אפילו בישראלים סד"א. יעשה זה בן גרושה. ואע"פ שאינו מפסיד לעצמו כלום. גם לא נפסל מלישא אשה כהנת. אפילו יהא לו דין חלל. כי לא הוזהרו כשרות. מלינשא לפסולים. מ"מ זרעו יהא נפסל מן הכהונה.

או בן חלוצהוהוא חלל מדרבנן. ואפ"ה לקי. צ"ע מ"ט. דילמא לא קאי אבן חלוצה. אלא אאין אומרים יעשה בן גרושה. לחוד. ועמש"ע להלן.

ולא נתן לה כתובתהוחייב מודה אי נמי דנקטה שטר לראיה דאפילו שבועה לא בעי. ואי בעית אימא אפילו אין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה. וקאמרי לא זזה ידינו מתוך ידיהם.

אבלכשיש עסק שבועה ביניהם. כגון שהיא פוגמת כתובתה. או שאין כתובה בידה. והוא אומר נתקבלה כתובתה. אע"פ שמכחיש העדים. אין כאן דין הזמה.

שהוא חייב לגלותהקשו תו' איך יכולים לחייבו גלות. והרי יכול לומר מזיד הייתי.

ותמהעליהם מהרש"א מדברי תו' עצמם. בפ"ק דב"מ שהקשו. אההיא מתני' דכריתות. מהא דאמרינן פ"ק דסנהדרין. אין אדם משים עצמו רשע. ותרצו דהתם שאני. שהיה צריך להאמינו כשאומר מזיד הייתי. שרוצה לשוב. ולא יוסיף על חטאתו פשע. להביא חולין לעזרה. אבל בעלמא היכא דלא שייך זה. לא מהימנינן ליה. במשים עצמו רשע. וא"כ מאי קושיא. הכא נמי הא לא שייך. הניח בקושיא.

ול"נדלק"מ. כי יש לדקדק דקושית התו' לא שייכא הכא כלל לכאורה. דבמתני' מעדים זוממים משתעי. כשנמצאו זוממין. אם גולין. או לוקיו. ובעלמא הו"ל לאקשויי. היאך עדים יכולים לחייבו גלות בעדותן. אם הוא מכחישן.

אלאודאי אין הכי נמי דאזדו לשטתייהו. משו"ה בעלמא לא קשיא להו מידי. דפשיטא הוי אמרינן. שפיר מחייבי גלות. ולא מהימנינן ליה במגו דמזיד. במקום שעושה עצמו רשע. כיון דלא שייך ביה טעמא. כמו גבי חטאת. אבל בדינא דמתני' דנמצאו זוממין. לוקין. כאן חלה עקר קושיתם. למה העדים חייבין מלקות כשהוזמו. דהכא נמי ודאי להמניה. במגו דאומר מזיד. אע"ג דעושה עצמו רשע. צריכין היינו להאמינו אילו אמר כן. מאחר שמציל את העדים ממלקות לכשנמצאו זוממין. דבמקום שחב לאחרים. בטענת אין אדם משים עצמו רשע. כה"ג ודאי מהימנינן ליה. דהוי שפיר דומיא דהתם. שאינו רוצה שיבוא מכשול עון על ידו. ועל כרחין מהימן. והשתא קשה נמי מכח זה. של עולם לא יהו עדים מחייבין אותו גלות. כיון שאילו יבואו עדים ויזימום. אינן מוזמין מחמת מגו הנ"ל. והויא עדות שאי אתה יכול להזימה. ממילא לפטרו עדים זוממין מכל וכל. ודוק.

אומריםכמה אדם רוצה לתן בכתובתה.

עייןמ"ש רש"י שזכות ספקו נמכר יותר וזה יהיו הזוממים חייבים לשלם. לפי שלא יוכל למכור מעתה. אם לא הוזמו. שם בפירש"י. וי"ל דה"ק שמין זכות ספקה. כו'. ואותו לא ישלמו (כצ"ל) שהרי עתה כשהוזמו אם היתה רוצה למכרה.

ר"ללבעלה. מ"ש הרא"ש על פירש"י. שאין זכות לבעל במכירת כתובת אשתו.

לאהבנתי. מדוע לא יוכל למכור החוב שעליו לשלם. שאם תמות היא בחייו ויירשנה. ישלם הכתובה ללוקח. ומה בין ירושת נצ"ב ונ"מ. ובין חוב כתובתה. לענין מכירה. ואנכי לא ידעתי.

כל המשלםאינו לוקה. עב"ב פ"ג מ"ד. ולקמן בפרקין מ"ט.

במקום פלונירחוק מאותו מקום שאתם אומרים. יותר ממהלך יום.

ברוכבהסוס. אע"ג דלגמלא פרחא לא חיישינן.

אסטסיתעיין בתי"ט שהאריך בביאור שני פירושים שזכר הרע"ב. וסוף דבריו ועלה בידינו ששני הפירושים גם שניהם הם בגמרא. איברא אע"ג דתליין באשלי רברבי. לא כיפי תנו להו. ותרוויהון לא הניין לי. וכמ"ש בס"ד לקמן מ"ז. והאמת יורה דרכו שכן יפה כחן של ראשונים שפירשו המשנה כהוגן. ע"פ התוספתא המעידה בבירור. שלא כדברי זה. ושלא כדברי זה. והסכים גם הרמב"ן לדעתם ז"ל. כמ"ש בס' מלחמותיו. יע"ש.

והרי אחיו קייםשנאמר כאשר זמם. פירוש חשב לעשות. ולא כאשר עשה.

המכחישיםתורה שבע"פ מרעישים את העולם על חז"ל על דבר זה כאילו הפכו השטה. לפטור את החייב במעשה רציחה עשה סטה את הזכאי אשר לא חטא במעשה רק במבטא. והאריך בזה בשו"ת אוהל יעקב (סט"ז) וזכר שם שמהר"ש מור טירא נלחץ מחמתה אל קיר הישוב לדרך צר מאד נטה. ואנכי תמהתי מראות מה ראו גדולי דור הקודם להסתבך בכך. שהרי דרך מרווחת לפנינו. לטפוח על פני הבוערים המלעיגים פי כסיל לו מחתה. כי סגנון קושיתם שטות עצום ומעיקרא ליתא. שהרי מלבד שהם מהפכים דברי אלהים חיים (אחר שמודים באמתות התורה שבכתב) היאך חשבו אל ה' רעה. לומר שגזר לעשות דין נגד השכל. לחייב את הבלתי עושה מעשה. חלילה לאל מרשע. הלא על כרחם יודו בדין אל אמונה ואין עול. שחייב עדים זוממים מיתה. על עקימת שפתים שנחשב מעשה. אע"פ שמתנגד לשכל הגשמי ודעת בהמי. א"כ על פני עקשותם יוכרחו להודות. גם בנמשך על פי קבלת חז"ל ופירושם האמיתי. בכתוב אשר זמם שאינו יוצא מידי פשוטו בודאי. לא יוכל שום אדם המכיר בלה"ק ושום שכל במקרא. להכחיש שהוראת זמם וזממה בכל מקום אינה אלא מחשבה בלבד. ומניין לנו א"כ להוסיף על דברי הכתוב המפורש באר היטב. שאין לו פירוש אחר. ויונח שזה המשפט הנולד מהכתוב. יוצא מהקש שכלי המדומה. מי יוכל לשנותו ולהפוך קערת הכתוב על פיה הפך ומחה. אפילו מי שדעתו עליו זחה. הלאל ילמד דעת. וילמד סתום מן המפורש. אם כך גזרה החכמה האלהית להמית אדם על מחשבה גרידא (מה שאין הדעת המופשט נותן בדתות נימוסיות) הוא אמר ויהי. הוא צוה לבעלי המסורת שלא ימיתו הזוממים אחד שנהרג זה ע"פ עדותם (ואף אם גם התולדה הזאת יוצאת מגדר הקשה שכלית פשוטה ועורה כראשונה) כנשמע ומחויב משתיקת הכתוב. והוא יתברך צונו בתורה לא תוסיף ולא תגרע. ושנה בו החכם להזהיר ככה אל תוסף על דבריו. אף אין עונשין מיתה מן הדין. שהוא גם הוא משפט שכלי בודאי. איך שיהא. מי שצוה על המפורש. הוא שצוה הסתום. והנשמע מכללו ומאליו. ומפורש במקום אחר. ואיך יעיז פניו המודה במקרא. להכחיש דבר זה המוכרע מעצמו ולמד ממקומו. ולא על חז"ל תלונתו של המערער בזה. כי אם אשר דבר ה' בוזה.

אכןכל זה לפי הודאת ההנחה המשובשת. כי אמנם גם מן השכל הברור היא מוכחשת. והבל יפצה פיהם של עוזבי תורה שלמה שלנו. ומכחישי הקבלה הנאמנה. אשר לה משפט הבחירה. בחקירת השכל ובחינה בדעת ותבונה. ויש ללעוג על המסרבים לקבל האמת המוכרח בעצמו. גם ע"פ חוק אדע אנושי. כי מי אמר להם. שאלה המוזמים העידו שקר מוחלט. להחליט להם דין רוצחים ודאים. וכי אי אפשר שיכזיבו אלה האחרונים. שהזימום לראשונים. תרי ותרי נינהו. מאי חזית דסמכת אהני. סמוך אהני. הא ודאי חדוש הוא שחדשה תורה. ואינו בדין דתות נימוסות מדיניות. וכן אמרו חז"ל עדים זוממים חידוש הוא. א"נ אין לך אלא חידושו. דווקא אם לא הרגו. נהרגין. וטעם גדול יש בדבר. כי כיון שהוזמו עד שלא נהרג זה. הרי מן השמים הוכיחו. שזה צדיק הוא. והמה יזמו להרגו נקי חנם. לפיכך תשוב מחשבתם הרעה בראשם. ה' גלה על עונם. להציל נפש צדיק. משא"כ אחר שנהרג. אנו אומרים בודאי עדים ראשונים אמתיים היו. שאל"כ. לא היו מסכימים מן השמים שיהרג זה (גם לא היתה תקלה באה ע"י סנהדרין שה' נצב עליהם. לשפוך דם חנם) והיו מסבבים מ"ה לעכב הריגתו. אף המזימין היה להם להקדים לבוא עד שלא יהרגו את זה. וזו ג"כ הוכחה ששקרנים הם. לכן המתינו כל כך עד שנעשה בו מעש ולא חשו למהר הצל לקוחים למות ולחשוך מטים להרג. חשכו עד הנה. זה יורה כי התעצלו לבוא לב"ד בשקרותם ופחזותם. חשבו שמא ימלט הלה בלא"ה בלמד עליו זכות מצד אחר. קודם שיגמר הדין על פיהם. ולא יצטרכו לחוב בדמם של עדים כשרים. אך אחר מעשה. נתעוררו להנקם מן העדים בשקר. והרי זה גם כענין שכתוב ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. שאם לא היו אלו כנים בעדותם. לא היו יוצאים מב"ד זכאים. אלא הא המזימים מקדימים ובאים. עד שלא יוציאו זה להריגה. הנה נתבאר שדין ישר וצדק הוא. וסכלות העדרי הוא למפטפטים שוטים. הלא תכסה כלימה פניהם של המלגלגים. ומצפצפים ומהגים.

ומכאןתדע שכל דברי חכמים חיים וקיימים. כל הפורש מדבריהם. כפורש מן החיים והמהרהר אחריהם כמהרהר אחר השכינה. והמפקפקים בהם. מודיעים חסרון עצמם ומגלים מומם. שאין להם חלק בחכמה אמתית. ולא נחלה אפילו בבינה אנושית. ולא בחינה בשכל בריא. ולא הכרה במדע שלם. ועמש"ע להלן בזה בס"ד.

ומניין אפילו מאההא אתיא אליבא דכ"ע דכי הוזמו אפילו מאה. על פי שנים בלבד. כולן נהרגין. ומתניתין דלא כר"י דלעיל מ"ה. דאמר חסטסית היא זו. דבין לפירושא דמהימני. ותו לא מקבלינן סהדותא אחריתא. ובין כי מפרשינן דלא מהימני. משום אטו כ"ע גבייהו דהני הוו קיימי. מיהת אינה נהרגת אלא כת אחת בלבד. דמאי שנא כת אחת משתי כתות לפירושא בתרא. ולקמא נמי לא שנא כי אתו מעיקרא כולהו בהדדי. או תרי תרי. וכל כת אתזמא לה באפי נפשה. דהא מכי קבלו סהדותא דבי תרי מנייהו. אינן עדות שאי אתה יכול להזימה היא. מצו אמרי אנן לאו למקטל אתינן. אי משום דגברא קטילא הוא. כי לא מתזמי קמאי. אי משום דכי מתזמי קמאי. תו לא מהניא סהדותייהו.

ולרבנןלא תקשי מ"ט נעשין כולן זוממין. דאע"ג דכי לא מתזמי קמאי. הנך לא אהנו מידי. מיהא כיון דאכתי לא גמר דיניה. דילמא מתזמי להו קמאי. אשתכח דבתראי אהניא סהדותייהו. כל כמה דלא אתזום אינהו נמי. שהרי נהרג על פיהם. אע"פ שהוזמו ראשונים. משו"ה דינן הוא דנהרגין. כי אתזמו להו נמי. דמיקיים קרא כאשר זמם.

משא"כלר"י. כיון דס"ל כי מתזמו קמאי. תו לא מקבלינן סהדותא אחריתא. סהדותייהו לאו כלום היא ודאי. ודוק.

א"כתמה על עצמך ר"י דאמר כמאן.

והשניה פטורהדכתיב כאשר זמם. ולא כאשר עשה. כתי"ט דמשמע פ"ג דב"ב. לענין ממון אפילו כאשר עשה נמי מחייבין לשלומי.

ואומראני בממון היינו טעמא. משום דלא שייך אשר עשה. דאפשר בחזרה. וגם בממון היכא דלא אפשר בחזרה. אני אומר. דאיתא לאשר זמם. ולא כאשר עשה. ושמא גם בממון אחר שהוציאו. ממון על פיהם. הם פטורים. וקרקע שאני. כמ"ש שם בפ' חזקת. ועיין ריש פרקין. וק"ו למלקות. דבמקום מיתה עומדת.

ובעניןמ"ש הכ"מ (בשטת הרמב"ן) בטעם הרגו אין נהרגין. דמאחר שאלהים נצב בעדת אל. לולי שזה הנדון היה חייב מיתה. לא היה מניח הקב"ה להסכים על ידיהם שתאבד נפש אחת מישראל ע"כ. בזו כיונתי לדעתו ז"ל. כמש"נ בס"ד. שהוא דוגמת מה שאמרו בהפכו. מי שיצא מב"ד זכאי. שאין רשאין להחזירו. שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. ותו דהיינו הך ממש. שאם אתה אומר הרגו נהרגין. היה המתחייב בב"ד הוא ועדיו גם שניהם נדונים בב"ד. אלו אמרו שהוא חייב. אשר הוא רשע למות. והומת על פיהם. עתה הלנו אומרים בהפך שהם רשעים. שגרמו בעדותם להמיתו על לא חמס עשה. ודינם למות. כאשר זממו לעשות לו ועשו. ויוציאום עכשיו למות גם הם כמוהו. ואם היה מביא עדים להזימן קודם שנגמר דינו. היה הוא יוצא זכאי. והן מקדימין למיתה. עכשיו שנשתהו עדים המזימים. עד שנגמר דינו של זה לחובה והומת. ויצאו העדים זכאים בדינם. הימותו הלא מעתה אי אפשר להחזירם לב"ד. גם מן הכתוב הנ"ל. ונ"ל מהכא נפקא לן למדרש ולא כאשר עשה. ולא מייתינן ליה בק"ו. כמו הבת (אך מג"ש אתיא) אלא שלפ"ז י"ל אחר שנגמר דינו של זה ויצא להריגה. ויצאו העדים מב"ד פטורים. שוב לא יקבלו הזמה להמיתן בב"ד. אחר שכבר נפטרו פעם אחת. אע"פ שעדיין לא נהרג זה. וזה לא שמענו. אלא דווקא כי הרגו. הוא דאין נהרגין. משמע כל כמה דלא הרגו. נהרגין עם שאינן מוכרח כל כך. דוק וצ"ע. ר"ל דאיכא למימר אה"נ כשכבר יצא ליהרג. שוב אין מקבלין הזמה על עדיו. דגברא קטילא הוא. כמ"ש פ"ח דסנהדרין הבא במחתרת ושבר כו'. אם א"ל דמים פטור. והכי תנן פ"ק דערכין היוצא ליהרג לא נדר ולא נערך. וכן אינו חייב בתשלומין. דכמת הוא חשוב לכל דבר. והא דתנן הכא שאינם נהרגין עד שיגמר הדין. היינו אחר גמר דינו. אם הוזמו קודם שהוציאו את זה להריגה. אז נהרגין. לא אחר שיצא מב"ד. והוא לקברות יובל.

הרי זה יהרגעיין גמרא דגטין (דכט"א).

לא נהרג אדם מעולםכתו' תימה עובד כו"ם ומחלל שבת מאי איכא למימר דהתם לא מצינן למפטריה ע"כ.

י"למשכחת לה. שמא מאהבה ומיראה ולבו לשמים. אע"פ שהתיר עצמו למיתה.

וכןבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. ושמא לא היה צריך לגופה של מלאכה. או מתעסק בה. ואע"פ שהתרו בו וקבל התראה. מ"מ דברים אלו ללב מסורים. וכל היכא דפטור משום שלא נתכוין להמרות בוראו. אע"פ שהתיר עצמו למיתה. פטור. שלא נתכוין אלא להקניט העדים.

תדעדהא ברוצח וג"ע. נמי לא סגי עד שיקבל התראה. ואפ"ה פטור בגווני דאמרן.