**קראה אחד.**בציבור . נראה לי ואיצטריך למיתנייה לאשמועינן דיצא הוא. והשומעים ממנו. דהו"א במגילה לא יצא השומע. דהא מברכינן על מקרא מגילה:

אףעל גב דבתורה דווק' א' קורא וכל העם שומעין הכא סד"א דבעינן מצות קריאה דווקא. וכל א' צריך לקרותה לעצמו. ולא סגי בשמיעה. משום פרסומי ניסא. קמ"ל. ולא זו אף זו קתני:

אינמי מילתא אגב אורחה קמ"ל. (והך תנא סתמא בי"ד קאי. בזמן עיקר מצותה) דבזמנה אפי' ביחיד כרב. ואף רב אסי מודה לו. דבדיעבד מיהא כי ליכא עשרה שפיר דמי. וליכא מילתא בגמרא. דלא רמזה רבי במתניתין. דאשמעינן הכא דבדיעבד מיהת יצא. אם קראה אפי' היחיד לבדו:

והשתאתרי מילי נינהו. דקראה א'. לא הוי דומיא דקראוה שנים. ויצאו דקתני. כל חד כי אורחיה. הא כדאית' ביחיד. והא כדאיתא בצבור. ותרווייהו מיצרך צריכי. דחדא לאשמועינן. דלא בעינן עשרה לעיכובא. ואידך דאפי' שנים קורין אותה בציבור. ונפקי כולהו:

ובשבת במנחהכתב הרע"ב ז"ל נמי סמוך לחשכה הוא כפירש"י. ור"ל דאיכא נמי ביטול. דמחשיכין על התחום כבספכ"ג דשבת:

**והחותם.**כתבתי"ט נראה דמשו"ה נהיגי עלמא למיקרי אדם חשוב באחרונה. ועוד שהאחרון שגולל ס"ת נוטל שכר כו'. ואעפ"י שעכשיו נתבטל המנהג עכ"ל:

ואניאומר מה צורך לתלות במנהגות שעברו ובטלו. ותלמוד ערוך הוא בידינו אחרון שקרא ד' משובח משום דמעלין בקודש. א"כ אף כאן אחרון חביב כדאמרינן בעלמא נמי:

ועודמצינן למימר דכל סיום מצוה עדיף מתחלתה שכן אין המצוה נקראת אלא ע"ש הגומרה [עיין סוטה דף י"ג ע"ב] וכתיב נמי טוב אחרית דבר מראשיתו. ומסכים עם מ"ש המפרשים בשמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן. [מנחות דף ל' ע"א] שר"ל גדול שבציבור. וכן המנהג לחזר אחר הסיום. ולקנותו בדמים יקרים. ועושים סעודה לגמרה של תורה כבמדרש:

משנה לחם אין מפטיריןעיין גמרא דשבת (כד"א) ובתו'. שם.

משנה לחם ואין קורין פחות מעשרה רמז נאה לדבר עיין בית תפלה.

**אין פורסין על שמע.**עמ"ש בתי"ט במ"ב שלא נתבטל דין עובר לפני התיבה. אם יארע שנמצאו עשרה שהתפללו ביחיד. ועדיין לא שמעו מש"ץ קדיש וקדושה. ות"ל שכיוונתי לדעתו ז"ל בזה. שכבר כתבתי כן בביאורי לטא"ח (סי' ס"ט). בפשיטות ע"ש:

**ואין קורין בתורה פחות מעשרה.**כתב הרע"ב דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה מה להלן עשרה שאין עדה פחותה מעשרה. התי"ט האריך להוכיח השמטת הלשון בפי' הרע"ב והחליט המאמ' להטעות פירושו באמרו אבל ודאי דטעותא הוי בידיה:

ואניאיני רואה מקום הטעות שבד' הרע"ב. שהרי מפורשים היטב דגמר תוך תוך. ולא צריך לג"ש דעדה עדה. כיון דע"כ התם גבי קרח לא הוו בציר מעשרה. דמשו"ה נקראו עדה:

וא"לדילמא בעינן טפי אי מהתם גמרינן. הא לאו מילתא דתפשת מרובה לא תפשת ואיזה שיעור לדבר. הא אין לך ללמוד אלא שאין עדה פחותה מעשרה וכלשון הרע"ב ז"ל וזה פשוט. ואע"ג דבתלמודא איתא נמי לג"ש דעדה עדה. לרווחא דמילתא הוא. ולא רצה הרע"ב להאריך בכך מאחר שאינו צריך. ועוד שסמך על המבין כדרך המפרשים הטובים:

**ואין אומרים ברכת אבלים.**כתב בתי"ט והיה נ"ל דתנחומי אבלים היינו ברכה שכנגד המנחמי'. ומשו"ה אין שורה פחותה מעשרה כו'. ובטי"ד (סימן שע"ט) כתב והאידנא אין לנו ברכת שורה ולא ברכת רחבה נראה מזה כמו שכתבתי אלא דבגמרא דכתובות פ"ק [דף ח' ע"ב] ברכה בשורה מי איכא וצ"ע עכ"ל:

ודבריותמוהים במ"כ. דודאי אין הלשון סובל לפרש תנחומי אבלים. על ברכה שכגד המנחמים. ואי אפשר להשמע כלל. ודקשיא ליה מ"ט לא ליעבד בפחות מעשרה. אם אין שם ברכה. הא לאו מילתא. דלא גרע מעמדו יקרים עמודו. דבבציר מעשרה לאו אורח ארעא. הכי נמי שורה לא עבדי פחות מעשרה:

וע"שבטור (סי' שע"ו) באריכות מהו ענין השורה. ושהיו מאריכין שם בכבוד המת ושבחו. וניחום אבליו. ומזכירין ג"כ משבחו של מקום. ועושין אותה במקום מעמד ומושב ומספד. וכל זה פשיטא דאינו ראוי בפחות מעשרה. אף שלא היו חותמין לברך בשם. כמ"ש שם הטור משמו של הרמב"ן ז"ל בפירוש:

והיינונמי דאיתא בגמרא הנ"ל ברכה בשורה מי איכא. דפירושו ברכה בשם כדינה. אבל בלי ספק היו מקלסין בה להשי"ת בדברי שבח. כמו האל הגדול ברוב גדלו. ומברכין בשורה להאבלים. דהיינו נמי תנחומי אבלים. שאומרים להם תתנחמו ותתברכו מן השמים. כדרך ששנינו בפ"ב דסנהדרין. והיא היא ברכת שורה דנקט הטור (סימן שע"ט). דר"ל ברכת נחמה בלי הזכרת השם:

וזוהיששנינו בפ"ג דמ"ק [דף כ"ז ע"א]. ואין אומרים ברכת אבלים במועד. (דהיינו ברכת רחבה שהיא בשם) אבל עומדין בשורה ומנחמין. הרי בבירור ממשנה שלמה שהשורה היא בלי ברכה. ואינה אלא תנחומין לאבלים כדפירשו הכא. ולישניה דהרע"ב אתי שפיר כפשטיה ומשמעותיה:

**תשעה וכהן.**ובתו' ק"ל אמאי לא בעי י"א דאין ב"ד שקול עכ"ל. ושמא י"ל בזה שאם היו שקולים הכהן מכריע. דלהכי אחשביה רחמנא לאומדן דעתו:

ואדםשאמר דמי עלי שמין אותו כעבד כמה יפה למכור בשוק כלשון הרע"ב. וכתב בתי"ט ור"ל ע"ע כמה הוא שוה להמכר כו'. והקשו בתו' דקרא בעבד כנעני הוא דכתיב ומנ"ל דעבד עברי איתקש עכ"ל:

ולאידעתי מניין לו זה דנישום כעבד עברי. הא מסתברא דליתא. אלא ככנעני בעי למישיימיה. כיון דאקדיש כל הדמים שהוא שוה. ובידוע שהכנעני שוה יותר בשוק מהעברי. שהקונה ע"ע קונה אדון לעצמו [קידושין דף כ' ע"א]:

ותדעעוד דהכי הוא. דהא שמין אותו כמה הוא יפה להמכר בשוק. וע"ע אי אפשר למוכרו בשוק. כדאיתא בספרי שלא ינהוג בו מנהג בזיון לא יעמידנו על אבן הלקח. ולכן א"א לעמוד על כל שיוויו. והרי א"כ ההקדש נפסד. אע"כ כדאמרן. דנישום הוא כעבד כנעני. אילו היה עומד על אבן הלקח. ונמכר לעבודת עבד. וזה ברור לענ"ד:

ומעתהנראה דקושית התוס' לא קשיא כלל. דאטו מי קאמרינן דעברי איתקש לנחלה. אלא הכא היינו טעמא משום דלא סגי בלא"ה. וכן אמרו בשומת ניזקין ודוק:

משנה לחם מעמד ומושבבמקום שלא נהגו. אין רשאין לנהוג כן. כדמוכח בגמרא ר"פ המוכר פירות.

משנה לחם בלח"שהשם. נ"ב (דכוותה רפ"ה דתמיד. ברכה למשמר היוצא).

משנה לחם תשעהעיין הגהה שבתוך ספר תי"ט ס"פ שילהי מכילתין.

**לא יפחות משלשה פסוקים.**ואם פיחת אם יצא בדיעבד. עמ"ש בס"ד בביאורי לטא"ח (סקל"ז):

**המפטיר בנביא.**כתב הרע"ב מי שרגיל להפטיר בנביא וכן לשון רש"י ז"ל. וכלומר מי שעתיד להפטיר דמסתמא פריסת שמע קודם שקורין בתורה הוא עכ"ל בתי"ט:

ולינראה לטעמיה דאינצויי אין צורך לדוחק זה. ואתיא מתני' כפשטה ומאי דמוקדם מוקדם. שאני אומר גם אחר קריאת התורה היו פורסין. לאותם שלא שמעו ברכת התורה. וכן נוהגין גם עתה. והרב תי"ט עצמו כך כתב לעיל:

ונ"לדלטעמא דאינצויי לא משום כבוד לחוד דעבדינן ליה למפטיר. אלא מאחר שזכה בברכות ההפטרה. גומר הברכות שאחריהן. וכמו שמצינו הלכה בסעודה [ברכות דף מ"ב ע"ב]. והוא מברך על המוגמר. אע"פ שאין מביאין אותו אלא אחר הסעודה ע"ש הטעם. הכי נמי הכא היינו טעמא דמתני' שהמפטיר זוכה בכל הברכות הללו השנויין לפי שהוא האחרון. על כן הוא הראוי יותר מהקודמים לו. ופריסת שמע ג"כ לאחר מכן היא באה לפ"ז:

והכימסתברא דבימיהם שהיו אומרים גם ברכה של יוצר בפריסת שמע. אפי' שמעו ברכו בעת קה"ת. מ"מ היו צריכין עדיין לפרוס שמע לאותן שלא שמעו ברכת יוצר בעשרה:

וגםמ"ש בכוונת רש"י באומרו רגיל להפטיר. שר"ל על שם העתיד. וכלומר שזוכה מתחלה בפריסה ע"ש סופו. לפי שעתיד להפטיר. הוא דוחק מוחלט. והוציא בזה לשונו הזך מפשטו ומשמעותו. ואולי דעת אחרת עמו בזה. כמ"ש בסמוך בעזה"י:

**והוא נושא את כפיו.**לשון בתי"ט משום סיפא נקט ליה דקטן לא. א"נ שהוא המתחיל ע"כ. משום דקשיא ליה דתני מילתא יתירתא דלא צריכא. פשיטא בלא"ה נמי נושא כפיו וחיובי מיחייב:

ואנאאמינא לא קחזינא הכא יו"ד קרת. האלהים צריך למימתחה כמורדייא דלברת. ותמה על עצמך מאד איך לא הוקשה לו ביתר עז בהפך. ששנו כאן הוא עובר לפני התיבה ונושא את כפיו. אתמהה לא כן תנינן בפ' אין עומדין. העובר לפני התיבה אפי' אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו. וע"כ יותר נראה דמשבשתא היא כמשנת בן תדל. ואמנם לא מחמת זה דחינוה בשתי ידים ומללמד זכות עליה לא נחדל:

ואפשראדרבה מתוך זה נתגלה לנו פירושה של משנתינו. דקמ"ל אע"ג דקיי"ל בעובר לפני התיבה. אם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו. אלא א"כ הבטחתו שחוזר לתפלתו. ומשמע דאם יש שם כהן שלא הוא. אע"פ שמובטח בעצמו לחזור לתפלתו. לא ישא את כפיו. משו"ה איצטרי' לאשמועי' הכא. דזה העובר לפני התיבה מחמת שהפטיר בנביא. אינו בדין זה. ונושא כפיו בהבטחה ולא דמי לאחר העובר לפני התיבה שלא זכו לו. ושאני הך דבין לטעמא דיקרא או דאינצויי. לא ראו לבטלו מנשיאות כפים. מאחר שבטוח. כיון דאית ביה נמי הני טעמי. וגם כדי שלא יהא נמנע לעתיד מלהפטיר. אם יצא שכרו בעבור לפני תיבה. בהפסדו שמונעין ממנו נשיאות כפים עשה דאורייתא וזה דבר נכון לחלק בין הפרקים:

אושמא זהו שאמרו רש"י והרע"ב המפטיר בנביא שרגיל להפטיר. ור"ל שכיון שרגיל הוא יהיב דעתיה. ומזדהר ויודע בטוב לחזור לתפלתו. ולכן התירו כאן למפטיר העובר. שישא כפיו מכל מקום ולא מפלגינן ביה דצ"ל דווקא הבטחתו שחוזר לתפלתו. דמסתמא בקי הוא ובוטח להיות חוזר לתפלתו. וגם זה הגון:

אי נמילפי מה שפירשנו אנחנו שם בפא"ע בס"ד דאם אין שם כהן אלא הוא   דווקא תנן. דאז אינו נושא כפיו אלא בהבטחה. אבל ביש כהני' חוץ ממנו לא בעינן הבטחה. אפי' אין שם אלא הוא. ומטעמים הנ"ל אי משום יקרא ואי משום ניצויי. מוקמינן ליה אדין תורה דחזקתו בטוח. וכטעמא דילן התם דביש שם כהני'. עולה לדוכן ולא חיישינן להבטחה. כיון שהוא מחוייב בדבר מן התורה:

והכאנמי כיון דתקון ליה רבנן נ"כ. כל דתקון כעין דאורייתא תקון. [גיטין דף ס"ה ע"א]. דנושא כפיו מן הסתם. ולא בדקינן ליה בהבטחה. אפי' בחד דאין קורא כהנים. ואינו נושא כפיו אלא מדרבנן. כמו שכתבתי שם. ואם משום דשאני מפטיר כיון דרגיל. מובטח קרינן ליה בסתמא וכדלעיל. משו"ה אפי' אין שם כהן אלא הוא. לעולם ישא כפיו. אע"ג דלא ידעינן ביה בודאי שבטוח לחזור לתפלתו:

ובין כךאו כך לא משנה שאינה צריכה היא. ולא כדי נסבה. אבל צורך גדול היה לו לתנא לשנותו. וכפתור ופרח הוא בעיני בקיום הגירסא. ואין להאריך במה שנגלה מהדוחק והקושי שבפירוש התי"ט. ואם ישנה לגירסא זו מן השמים זכו לנו ליישבה כנ"ל כי קרוב הוא:

אךאגב שיטפא הצצתי בס' הרי"ף. וכמדומני דלא גרס לה. ומדפיסים חדשים מקרוב באו שהגיהו והוסיפו בו לשון זה. שהוא נושא כפיו. והמה ישאו עון טעותם. שלא ראו יפה. שבכוונה נשאו רוח ההשמטה. ואחר הערה זו מעתה אני במקומי איני מרחקה ואיני מקרבה בזרוע. לא סמינן לה ומיגמר לא גמרינן מנה. אלא תהא מונחת עם שאר הספיקות עד שיבוא אליהו:

שובזכיתי ללמוד מדברי התו' והר"ן ז"ל. עוד ישוב אחר הגון בגרסתינו הנז' שלא תהא כמשנה שאינה צריכה. וטובא קמ"ל דנושא כפיו בקביעות כשהוא גדול. אע"פ שלא נתמלא זקנו עדיין שאינו רשאי לישא כפיו בקבע. אם לא באקראי. (לפ"ד התו') אע"פ שהגדיל. עד שיתמלא זקנו. כדאי' פ"ק דחולין [דף כ"ד ע"ב] משא"כ במפטיר דלא קפדינן אנתמלא זקנו. מ"מ נושא כפיו בקביעות:

ובזהמכוונים ג"כ דברי רש"י הנז'. במ"ש הרגיל להפטיר. דה"ט דהתירו לזה. כיון שרגיל להפטיר בקבע. לכן עובר גם לפני התיבה בקבע. אע"פ שאחר אינו רשאי. אלא כנז' כמו בנושא כפיו דשוין הן לענין זה:

ולפימה שאכתוב בסמוך בס"ד. איכא לשנויי תו. דקמ"ל דנושא כפיו אפי' אינו עדיין גדול כל כך שיתמלא זקנו. וגם יש שם כהנים אחרים זולתו. אעפ"כ הוא נושא כפיו ודוק. והרי זה נכון מאד. גם מ"ש בתחלה דברים נכונים והגונים הם. כולם נכוחים למבין:

משנה לחם והוא עוברכו'. עיין גמרא.

קטן אינו נושא את כפיו. כתבו התו' דשלש חלוקות יש בדבר. דהיינו קטן שלא הביא שתי שערות נושא כפיו בחברת הגדולים כדי לחנכו. ובהכי מיירי ההיא דלולב הגזול [דף מ"ב ע"א]. שהיודע לישא כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. ודפסלינן הכא קטן מיירי בשאין גדולים עמו. וההיא דחולין דבעי מילוי זקן. מיירי לישא כפיו תדיר בקביעות. אבל באקראי בעלמא יוכל לישא כפיו. אע"פ שלא נתמלא זקנו. כדי לאחזוקי נפשיה בכהני עכ"ד:

ואניתמה על זה כי איזה קצבה יש בדבר להקרא אקראי. ולא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין. גם הדמיון שהביאו מצוערי הלויים נראה דלא דמי כלל ע"ש במקומו ודוק:

ואילולידבריהם ז"ל הייתי אומר בהפך. דההיא דחולין דבעינן מלוי זקן. היינו בדאיכא כהנים אחרים גדולים. דהנח לציבור שכבודם בגדולים. ואפשר דאה"נ דלא פסיל. אלא שאין הציבור או אחיו הכהנים מניחין אותו. דומיא דאיתא התם גבי עבודה. דמשיביא שתי שערות כשר. ואין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים:

אבלכשאין שם אחר אלא הוא. אזיל ליה כבוד ציבור. כי היכי דלא תתבטל נשיאת כפים. ומוקמינן ליה אדיניה. דכשר משהביא שתי שערות. אע"פ שלא נתמלא זקנו. כיון דלא אפשר שאני:

והכאאי בעית אימא. בקטן שלא נתמלא זקנו איירי. ואינו נ"כ דתנן. היינו במקום גדולים כההיא דחולין. ואב"א בקטן ממש. וכל שכן ניחא דפסול נמי הוי. ואפי' עם גדולים לא. אדרבה מיגרע גרע. וההיא דס"פ לולב הגזול בשבקי ויודע בלבד איירי. אע"פ שעדיין לא נשא כפיו. כיון דחכים כולי האי. בקי נמי בשמירת תרומה בטהרה ודוק:

סומא פורס שמע ומתרגם.. אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא כפיו. ה"ג הרי"ף. וטעמא דכולהו פירשתי בעזה"י בביאורי. ובתשו' באורך. ולא כמ"ש בפי' רש"י שסביב הרי"ף שלא כמפורש בפנים. דנ"ל איזה תלמיד טועה כתבו. ובודאי אינו מפירש"י כלל. דבגמרא דילן ליתיה. ולא ידענא מאן קבע להנהו מילי. ומאן לימא לן דבר סמכא הוה. עמ"ש שם באורך בס"ד. ומשם תראה ג"כ טעם הספרים דל"ג לה אע"פ שלד"ה אין שייכות לסומא בקה"ת:

**כהן שיש בידיו מומין.**כתב הרע"ב וכן בפניו וברגליו. והיינו משום דמדינא צריך לישא כפים יחפי רגל. עמ"ש בס"ד בביאורי לטא"ח (סי' קכ"ח) וצ"ב. וצ"ל דפוחח ע"כ אינו אלא שבגדיו קרועים וכפי' התו':

אף יחף לא יעבורמכאן יש לי ראיה ברורה לדעת הרמב"ם. שעכ"פ במקום שנהגו לילך ולעמוד יחף בפני הגדולים. שמותר לעשות כן בתפלה. ולדעת הטור חובה היא כמ"ש בא"ח סי' צ"ח. והרב"י תמה עליו שם. והרי ראיה גמורה ממשנתנו זאת. דלכל אדם מיהת מותר לעבור יחף. ואפשר מצוה נמי איכא כדעת הטור. וטעם גדול יש בדבר כמ"ש בביאורי לטא"ח (סי' צ"א וצ"ב):

סכנהעמ"ש הרע"ב והמפרשים. ואפשר עוד לומר שבשעת השמד שנו כאן. שגזרו כל המניח תפלין ינקרו את מוחו. והיו מוסרין עצמן עליה. ולפי שהמצוה מגינה בעידנא דעסיק בה. וכענין שסיפרו מאלישע בעל כנפים [שבת דף מ"ט ע"א]. שמצאו סרדיוט ונעשה לו נס ונדמו לכנפי יונה. כדאי' בגמרא דר"פ ר"א דמילה. אבל זה שאינו עושה מצוה. מכניס עצמו בסכנה בחנם. זהו שאמרו סכנה. כי האו"ה לא יבחינו בכך. ויחשבו שבהם תפילין כשרים. ויסתכן בעצמו ולא קיים המצות שאלמלא קיימה. לא היה בא לידי סכנה. דכוות' ההוא עובד' דר"ט דריש ברכו' [דף י' ע"ב] עמ"ש שם בס"ד. שוב מצאתי כן בתו' ואולי כבר ראיתיו ושכחתי:

הרי זה דרך המינותלפי מה שכתבתי בפי' סכנה דלעיל. ניחא דלא קאמר הכא נמי סכנה. דכה"ג יודעים שאינו מקוים מצות תפלין בכך. ואינו נתפס למינות בשבילו. שהרי דרך המינות הוא כן:

ומ"שהרע"ב במקום שמוחו של תינוק רופס. כתב תי"ט שהוא ענין רכיכות. ול"נ שהוא מענין מרפש רגל ורבים חבריו. והם לשון רמיסה ודריכה. וכן בארמי בב"ר דין רפס מדבית אבא. והדורך ורוקע ברגליו עושה נקישה וקפיצה. וכך הוא מוחו של תינוק הרפה דולג ודופק. כמורגש במישוש היד:

**על בית אונקלי.**כתב הרע"ב על בית יד המלבוש מבחוץ. והכתוב אומר לך לאות ולא לאחרים וכפרש"י. היינו דאיכא בין הא ובין בבא קמייתא. דלעיל איירי במניחה על פס ידו. והכא במניחה על הזרוע. כנגד הקיבורת למעלה מבגדיו:

אלא. דקשיא לי דהא מסקינן במנחות (דף ל"ז:) דבמקו' לך לאות אתמר. ואף על פי שהן מגולים לית לן בה. ומשו"ה לכאורה היה נראה דאין זו כוונת רש"י. אלא ה"פ דנתנה על בית יד מבחוץ. לאפוקי דלא נתנה בפס ידו מבפנים. ובלי מלבוש. והיינו דאיכא בין ההיא לדהכא. ומסייע לישניה דרש"י דנקט בית יד ולא בית זרוע:

איבראדא"ה לא ידענא מ"ט התם קרי לה דרך המינות. והכא דרך החיצונים. להכי מסתברא כדפרישית מעיקרא. והיינו דקרי ליה דרך החיצונים. כדכתב הר"ן שאינו עוקר הג"ש. דהא מניח' במקום קיבורת כמ"ש התי"ט בשמו. ומנא ליה להר"ן הא. אלא ודאי משום דתלמודא דמנחות דלעיל דחקיה. דבודאי בהכי נמי מיקיים קרא:

ורש"ילאו דווקא קאמר משום לך לאות. אלא משום דדמי קצת. ומשו"ה לא שרי אלא מפני אונס מכה. כמ"ש בס"ד בטא"ח (סימן כ"ז). ולכן זה שעושה כן שלא מאונס. אלא להראות נויין לבר. שציפן זהב. ה"ז דרך החיצונים מכל מקום. אף על פי שבמקום אונס מיהא יוצא כה"ג. ומסייעא למ"ש בבאורי עיין שם.

אלאדאכתי לא ניחא לי איך אפשר לומר דיצא בזה בדיעבד היכא דלא אפשר. תינח דנתנה על בית אונקלי. מיהא ציפן זהב. מאי איכא למימר. והא קיי"ל ציפן זהב פסולין. [סנהדרין דף מ"ח ע"ב]:

ואפשרשאין פיסולן אלא מדבריהם וצ"ע ועמ"ש בס"ד בביאורי הנז' (סי' ל"ב):

**ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא.**נראין דברי בעל הערוך ותרגום המיוחס ליב"ע (ואינו לו כדמוכח מגמרא דריש מגילה וק"ל) דמוקמי לקרא בישראל שבא על הכותית כמ"ש בתי"ט משמם. והיינו נמי דתנא דבי רבי ישמעאל דאיתא בתלמודא. ודלא כפירוש רש"י:

ואיבראדהכי הוא. ושבקיה לקרא דדחיק ומוקי נפשיה. דהא במולך ממש לא מסתברא דמאי בעי הכא בפ' עריות. ואין כאן מקומו באמצען דעריות מלפניו ולאחריו. והכי מפרשי לה אינהו נמי באיסור ביאה:

סליקא לה מסכת מגילה בס"ד

משנה לחם על קן צפור יגיעו רחמיךעמ"ש בס"ד בחי"ג בלח"ש (דקט"ב שכ"א) דריש מכילתין וק"ל ולדעתי חובר אחר חתימת התלמוד בימי הגאונים.