במקואותשם מקוה נמצא על שני דרכים. ושניהם בעלי למ"ד ה"א. האחד צרו"י העי"ן. ולמקוה המים (הוא סמוך. ובמוכרת בסגו"ל. ע"מ מקנה. ונמצא בציר"י גם בלתי סמוך. אבל בענין אחר) הוא זכר. ויש לו חברים במקרא. ואם הם בענין אחר. והשני קמוץ. ומקוה עשיתם (אין לו חבר) נקבה. קבוצו מקות. בשקל את כל מצות ה'. וחז"ל נשתמשו בו בדרך בעלי אלף. שכך נמצא בד"ה. מקוא יקחו. גם הוא צרו"י. ולפיכך הוא זכר. וכן הוא בלשון משנה. בלשון זכר בכ"מ. והיה מהראוי להיות המקובץ מקוים. או מקואים. אך הם ז"ל נהגו בו דרך שמות זכרים. המקובצים בסימן נקבי. כמו מן אב אבות אשכול אשכולות מקום מקומות. וכן רבים.

גביםגומות עשויות מאליהם בידי שמים. וע"י מים החופרין לעצמן. מקום בעפר תיחוח ורקק שנחים בו.

ושתה טהור טמא עיין רע"ב דאזיל בשטת הר"ש. וקשיאלי ביה טובא. דהתנן פ"ד דטהרות ספק טומאה צפה ע"פ המים טהור.

הניחאלר"ש דהתם (מ"ח). ולשטת פיר"מ דהכא. דיהיב למים שבגבא. דין מים שבכלים. אתי שפיר. אלא לפ"ד הר"ש. דאין מי הגבא מקבלים טומאה עד שיתלשו. מאי איכא למימר גם צ"ע אי איירי בגבא שברה"י או ברה"ר. עוד צ"ע בזה. דהא טומאה קלה. להטמא ולטמא טהור. כדלקמן פ"ב מ"ב. וצר לי שאין לי פנאי בעו"ה. לחפש ולעיין בחבור הר"מ כעת. והדבר צריך תלמוד גדול.

עתי"טבספר האגודה כתב טפת רוק. אבל לשון ראב"ד חזרו המים כו' וכ"ן מלשון רע"ב והר"ש במ"ו. לא היה צריך לבקשו מרחוק. מה שמצוי לפנינו בלשונם במשנה זו. מדאצטריכו לאשכוחי. דלא סלקא לטפה השקה. בדלית בגבא מ"ס. תיפוק להו משום. דרוק אינו עולה לו השקה בכל מימות שבעולם. שאין המים מטהרים את שאר המשקין. ותו לא מידי.

ומלא בכלי טהור דחיישינן לטפה כו' וא"צ למ"ש הר"ש דחיישינן כו' שנטמאו כל המים שבכלי ע"כ תי"ט. ואני אומר צריכא רבה. לא דבר רק דבר רבינו הר"ש. משום דמיהת טופח ע"מ להטפיח בעינן (כמ"ש שם בס"ד) דבציר מהכי לא הוי משקה לטמא כלים (אע"ג דמטמאין משקין בכל שהן. מ"מ) ויש לומר שמא אין בטפה שנפלה מן הטמא כדי להטפיח. משו"ה לא סגי דלא נטמאו מים שבכלי. לכדי שיטמאוהו. ובהכי הויא מילתא פסיקא. ותו ש"מ אגב אורחא. דגם השותה מים הללו. נפסלה גויתו מלאכול בתרומה. כי אית בהו רביעית.

**אם הדיח כו'.**עתי"ט העתיק לשון ראב"ד.

וצריךתקון. צ"ל או ולפיכך נעורו הטמאים. או נעורה הטפה. ונ"ל דלא שייך הכא חזר וניעור. כמו באיסור אחר שבטל במעוטו. אם אח"כ רבה האסור ויש בו כדי לאסור. דין הוא שיצטרף האחרון עם הראשון. משא"כ בכאן אחר שבטלה הטפה. במה תחזור לטומאה. כי לא רבתה טומאה עליה. וכי מים תלושין (עם שנחשבו והוכשרו לקבל טומאה) טהורים. יעוררו הטומאה. אלא ה"ק מים שבגבא אינם מקבלים טומאה. מחמת היותם מחוברים בקרקע. אבל מה ששתה טהור. או מלא בכלי חיישינן דילמא נגע בטפה עצמה. דאע"ג דבגבא הרי היא כבטלה ברוב המים הטהורים שבו. מ"מ כל שהיא עומדת בפני עצמה. אין לה בטול. ומעלה בעלמא היא. במשקין דעלולים לקבל טומאה. אע"ג דטומאה נמי מתבטלת ברוב. עמ"ש שלהי ערלה בס"ד. ועפ"ב דמכשירין.

ומ"שתי"ט ומ"מ ק"ל כו'. דת"ל משום טפה כו' וכדפ"ל שאין למשקין שיעור. הא תריצנא לה שפיר לעיל בס"ד.

גביםע"ל מ"א.

בורותכו'. ע"פ רע"ב. כל הני בידי אדם נינהו.

מי תמציות שפסקו מ"ש בתי"ט ולא הדיחו. שבוש הוא וצריך למחקו.

כשרין לחלה לתי"ט ובחבורו של הר"מ לעשות מהן עסה ולטבול לחלה. ואינו מובן כו'.

אמנםמובן היטב בלי הגהה. ר"ל לגרום שתהא טבולה לחלה. והיינו הך דתי"ט. ובחנם נדחק בלשון הר"מ.

ושתה טהור עתי"ט שכתב ואיני יודע מה ענין טבילה לטהרת מים לעצמן. והול"ל השקה.

שמאשכח משנה ו' דפרק בתרא.

מים מוכים לפי שלא נתערבו בהם מים פסולים. שמשמרים אותם מחמת חשיבותם. שהם מרפאים את החולים ומוכי שחין (ע"ש כך נקראים מים מוכים. על שם העלולים המוכים) גם עדיהם המה. שכן עמד טעמם בם.

שבהן טבילה לזבים עיין שאילת יעב"ץ (ספ"א).