**ה"ז נזיר שמשון.**עתי"ט הקושיא שנתחבטו בה גדולי הדור בשטת הרמב"ם בנזיר שמשון. שתופס החבל בשני ראשיו דס"ל שמותר להטמא למתים מפני שלא נדר בנזיר. ואפ"ה פסק דהו"ל דבר הנדור ומתפיס בנדר. ורמ"ז חשב להושיטה בקנה רצוץ. ולפרש הא דמקשי בגמר' ושמשון לאו נדור הוה. פירושו כנזיר גמור. והא כתיב כו'. ומשני מלאך הוא דקאמר ליה. וי"ל לפיכך לאו נזיר גמור הוה. אבל חלקי נזירות חלו עליו.

ולאידענא מאן פלג ליה בנזירות. ומאן לימא לן שהוא דבר שיש בו חלוקה. שקצתו אינו נתפס אלא בדבר הנדור. וקצתו גם בבלתי נדור.

ומש"עוטעמא רבא איכא. שהוא ודאי קבלו עליו. וכמו שאמר לדלילה נזיר אלהים אני. מה זו הוכחה. הוא לא אמר אלא שנזיר אלהים הוא. כלומר ע"י מלאך. ולא נזיר סתם.

וכןמ"ש בדבור שאחר זה. כמו כן אינו מוכרח. ועשה תדע מן הקושיא. באמרו דאלת"ה מ"ט דמתניתין הריני כשמשון. והיא שקשה עלינו. ועליה אנו דנין.

ובהאדפריך תלמודא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. ופירש"י קס"ד דמנוח קאמר להא. דהוה ליה נדור. דאדם מדיר בנו בנזיר ע"כ. לכאורה איכא למידק. דהא ודאי לא חיילא נזירות על מי שעתיד לבוא לעולם.

ולאדמי לקונמות. דאדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם. משא"כ במדיר את בנו. דהל"מ וחידוש הוא. שיכול להטיל נזירות על בנו. הבו דלא לוסיף עלה. ואין לנו אלא חדושו. שמדירו כשהוא בעולם. לא בטרם היותו.

אפ"השפיר הו"ל דבר נדור כה"ג, אי איתא דמנוח הוא דאדריה. דאיכא למימר מנוח לא אדריה עד ההיא שעתא דהות מיעברא ביה אמיה. דחשיב כמו כן בא לעולם. משעה שנוצר בבטן. וכדקיי"ל לענין קדושין. בהוכר העובר מקודשת. וקס"ד דמלאך צוה למנוח להזירו לכשתתעבר. ויוכר עוברה. דכותה איכא למימר גבי שמואל אבל אין צורך. כמו שאכתוב שם בעזרת השם.

מלאהבית רמ"ז כתב מלא חבית גרסינן. אבל אינו מוכרח. כי מ"ש תי"ט איזה בית יבנה להקל עליו. אומר אני סתמו כפירושו. מבואר הוא מ"ד פ"ו דב"ב. אם לא אמר בית זה.

**רואין הקופה כאילו מלאה חרדל.**כתבו התו' דתלמודא הוה מצי למימר ולחזי כמאן דמלי בצק. ולא נתכוין אלא לנזירות אחת. וי"ל הא מילתא דלא שכיחא לגמרי היא. ודאי ליכא למימר.

במהדורתתי"ט והיינו נמי דתנן סתם נדרים להחמיר. משום דאין חומרא בספק יותר מבודאי. ר"ל כשאנו מחמירין בה. ואילו בנזיר ספקו חמור. פירושו. לפיכך הוא מותר. דלא מחית נפשיה לחומרא.