היומהלכין בדרך. לאו דוקא בכ"ג פליגי וקתני כ"ג להודיעך כחו דר"א. איידי דנסב רישא כ"ג. לאשמועינן דכ"ג נמי מיטמא למת מצוה אליבא דכ"ע.

**יטמא נזיר.**כתב תי"ט ושאלני בני שהרי אפשר שיהיה נזיר מעולם. כשהדירו אביו ושמשון יוכיח. והשבתיו דסברא פשוטה היא שאין האב מדיר בנו כל עוד שאין הבן יודע להזהר בדיני הנזירות כו'. ע"כ צריכין לומר דהא דתנן שמדיר את בנו בנזיר היינו משהגיע לחינוך ע"כ. והנה האריך מאד באומדנות וסברות בעלמא. ודעדיפא הו"ל למימר. דמדתנן שיכול הבן למחות. ש"מ דאינו מדירו עד שיהא בן דעת שיוכל למחות אם לא יתרצה. כיון שצריכין לדעתו. א"כ אין חבין לו שלא מדעתו (ואפילו לכשת"ל דאפ"ה מדירו כשהוא קטן ונוהג בו נזירות עד שיגדל וימחה. וכי ההיא דקיי"ל גבי גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד. ואם הגדילו יכולין למחות. מיהא לא חשיב כה"ג נזיר מעולם שהרי תלוי ועומד הוא. והתם נמי מדרבנן הוא דמטבילין אותו. הא ודאי לא דמי לכהן דקדושתו ודאית מבטן ומן התורה) זו ראיה מוכרחת. וכך הם דברי רמב"ם בחבור. הרי שאמר האב בפני בנו. הרי אתה נזיר ושמע ולא מיחה כו' הא בהדיא דבעינן בר שמיעה וקבלה. והרי מכאן ראיה מפורשת כבתי"ט. גברא דמריה סייעיה. ואמר מילתא דילמא כסומא בארובה. ומתאמרא משמא דג"ר כוותיה. עם היות שמפני הקושיא אין אנו מוכרחים לכך. דפשיטא לא דמיא קדושת נזיר לקדושת כהן. שאינה צריכה קדושת פה. וכמ"ש גם רמ"ז. איברא מ"ש דקדושתו מרחם וליתא בשאלה לאו מילתא היא. דבודאי פליגי אפילו בשמשון גופיה (ודדמי ליה) דנזיר מבטן הוה וליתיה בשאלה. אלא מחוורתא משום דאתיא ממילא.

**ומזה בג' ובז'.**הביא בתי"ט מחלוקתו של הסובר דהמיטמא בכלי מתכות שנגעו במת. צריך הזיה. ור"ח כהן השיב לו איזה בית אשר תבנו לי דכל שהנזיר מגלח עליו הכהן מוזהר עליו. ומסיק דקושית הרח"ך במקומה עומדת. ואנכי לא ידעתי כל כך חוזק בקושית הר"ח שאינה אלא צחות בעלמא. שאין אחריות ביתו ודירתו עלינו. כאותה ששנינו בזבים. ואולי באמת היה להם לכהנים עכשיו לשכון באהלים כימי קדם בני רכב. גם אין רחוק לבנות בית בלי מסמרות ברזל. רק ביתדות של עץ בלבד.

ואמנםאחר עיון שני נראה לי קושית רח"כ טעות בעיקר דין טומאת אוהל. שהרי אין טומאת אהלים במחובר לקרקע. כמו ששנינו בפירוש שאינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. ובאוהל המטלטל כמשכן דווקא. וכ"מ בהל' ט"מ. להר"מ פ"ה בפירוש דבבנין אין שייך טומאת אוהלים הלכך קושית הרח"ך מעיקרא שבוש. ופלא שגם הרמב"ן (בפירושו לתורה פ' חוקת) לא הרגיש וכתב כדברי רח"כ דקפחינהו לכמה סבי בטעותא. והוא ז"ל בעצמו כתב שם שאין הבית המחובר מקבל טומאה. א"כ הרי שנינו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע.

**א"ר אליעזר משום ר"י.**ר"א ור"י דהכא מסתמא הם בלי ספק הידועים בשמם בכולהו ש"ס. ויש כאן חדוש כפול. האחד שר"א חברו של ר"י וגדול ממנו אמר שמועה משם ר"י בר פלוגתיה. ויותר נפלא מזה מה שנמצא כאן בגמרא אהך מתני'. שר"א ראה ר"מ שהיו יושבים לפני תלמידים הדנין בהלכה. וזה דבר מתמיה מאד. כי דבר ידוע הוא מר"מ הנזכר בכמה מקומות במשנה. שהוא תלמידו של ר"ע. ור"ע תלמיד ר"א. על כן אני אומר שר"מ הנזכר כאן בתלמוד אינו סתם ר"מ הידוע. אלא אחר הקודם אליו. והיה בזמנם של ר"א ור"י. ואולי הוא ר' מיאשא הנזכר בפ"ב דפאה שהיה ג"כ בדור אחד עם ר"א ור"י. כדמוכח התם מנחום הלבלר שקבל ממנו. והוא היה בסוף ב"ש ועם ר"ג הזקן. ומצאנו אלו השמות ר' מיאשא ור' מאיר נרדפים. שגם ר"מ האחרון כך היה נקרא בשני השמות כנודע מגמרא דערובין ומיהו גם בפ"ב דסוטה (דט"ו) איתא דר"ג שמעיה לר' מאיר דקאמר. ומשמע דהוא ר"מ סתם. האמור בכל מקום. ואולי לאו דווקא דשמעיה לר"מ גופיה. אלא שכך היו אומרים גם לפני ר"ג, ויש לי כיוצא בזו.