**שהוא כופה את עבדו.**כתב הרע"ב ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש כו' אין הרב צריך לכופו כו'. אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש כו' חייב העבד לקיימם. ע"כ. הא מילתא צריכא רבה. ועיינתי בפירוש הר"מ דלא מפליג וז"ל. והעיקר אצלינו בעבדים לנזירות כופתו (נ"ל שצ"ל כופהו) לנדרים אינו יכול לכפותו. ותמוה דהא בהדיא מסיק תלמודא א"צ לכפותו לא לנדרים ולא לשבועה. שמא כוונתו על נדרים שאין בהם עינו נפש. ועדיין צ"ע מנין לנו לחלק. ומש"ע לשבועה א"צ לכפותו. נראה מכוונתו. שאין בה חילוק בין עינוי נפש לזולתו. וכמ"ש רע"ב ועתי"ט. ובחבור לא זכר מזה.

ואםיכול האדון לכוף עבדו העברי ופועל שכיר עמ"ש בס"ד במו"ק א"ח סימן תקע"א.

**מפר נדרי אשתו.**שאם נתרצה בנדרה אחר שהפר לה ורוצה שתקיימנו אינה חייבת לקיימו. מכאן שאין האיש יכול לאסור איסר על אשתו שלא מדעתה.

**הפר עולמית.**בדברים שיש בהם ענוי נפש. ומשום דבנזירות איירי סתם לה תנא.

**שרגלים לדבר.**טעם ועקר כו' דלא גמירי הילכתא לטומאת התהום. אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור. כ"פ התו'. והקשה תי"ט מה הוסיף התנא באמרו שרגלים לדבר אם הרגלים הללו אינן אלא החזקות שכבר הזכיר. ואין כאן קושיא כלל. כי הלא צריך טעם. מנין לנו לילך אחר החזקה בדברים עלולים לקבל השינוי בקלות. ולזה אמר שרגלים לדבר. שהחזקה היא רגלי הדבר המעמידים אותו כמו שהאדם עומד על רגליו ובלתם אין לו תקומה. כן הוא החזקה לכל דבר שעל חזקתו הוא עומד. וזולתה הוא נופל ואין לו קיום. גם הר"מ ז"ל לכך נתכוין. וזהו שאמר שהענין יצא לאין תכלית. אם ילך אחר האפשרות. ולא תהיה לו עמידה ולא רגלים שינוח עליהם. זה פשוט. והבנת תי"ט שרצה לתת טעם למה שלא נזכר בדברי התנא. והעיקר חסר. אין בזה טעם. והוא הפך המשמעות.

**תבוסתו.**י"ל שהוא על דרך החלוף באותיות המוצא כמו הפקר הבקר. ולדעתי נמצא גם בפסוק (ד"ה ב' כב) ומאלהים היתה תבוסת אחזיה וגו'. שהוא כמו תפוסתו. וא"צ לדוחק המפרשים.

**עשרים אמה.**עתי"ט סד"ה בודק. שחשב וטעה וכצ"ל וקו הרוחב ד'. יהיה רביעו דפ"ד. שש עשרה. צרפם יהיו חמשים ושתים.

**ספקו וש"ז.**עתי"ט שנזדקר טעות בלשונו. ונ"ל ועד שלא נזקק לטומאה. הקרי מטהר את הזיבה. ובד"ה שרגלים. אבל קאמר. צ"ל אבל קשה.

אףמורה האמורה בשמואל נזיר. וא"ת והא חנה היא דאמרה הכי. ותנן לעיל פ"ד מ"ו אין האשה מדרת את בנה. ואין לומר הא דאין האם מדירתו היינו כשהאב מוחה אין בהדרתה כלום. משא"כ בחנה שאלקנה הסכים על ידה. דאי הכי. מאי בין איש לאשה בדבר זה. האיש נמי שהדיר את בנו. ומיחו אפילו קרוביו לא חל הנדר על הבן. וי"ל דכי תנן אין האשה מדרת בנה. לומר שאין חל על פיה עד שיסכים הבן. ושמואל אין הכי נמי לא היה נזיר מבטן כשמשון. והיינו דאמרינן פ"ק מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון. דשאני שמשון דנדרו חל מן הבטן על פי הדבור. אבל שמואל נזיר עולם היה ע"פ נדר עצמו שקבל עליו הנזירות כפי שיעדה אמו על עצמו. כל ימי חייו. וזה מוכרח ונכון הדבר. ומיושב ג"כ מה שיקשה שהרי עדיין לא בא לעולם. ועמ"ש בס"ד בפ"ק.

הנהלפני זמן מה הגיעני מכתב מבני הרב המאה"ג כמו' משלם זלמן נר"ו יאיר. שחשב להוכיח סתירת דרמב"ם מדכתיב וישסף שמואל את אגג. ופירש"י לארבעה. ושנינו נזיר עולם אינו מטמא למתים. ואמינא ליה אע"ג דלכאורה שפיר קאמרת. אברא לאו מלתא היא. דאין הכרח לומר שבקעו שמואל בחרבו. אלא שעשה בו כמעשה בר הדיא דפרק הרואה. והיינו נמי דאיתא במדרש שהעמיד ד' קונדיסין ומתחו עליהם (וכעין ששנינו במוכה שחין ע"פ שהולך אצל הרופא כו' ותוחבו בסירה והוא נמשך ממנו והלה והרופא עושים פסחם) ולאידך מ"ד היה מחתך מבשרו כזיתים ומאכיל לנעמיות נמי בכה"ג שלא עשאו חלל חרב בחתוכו (וכי הא דתנן התם אפילו ראוהו מגויד וחיה אוכלת בו אין מעידין עליו עד שתצא נפשו. חי הוא חשוב לכל דבריו) אלא מחמת יסורין מת. אחר שמשך ידיו ממנו ולא מת תחת ידו.