בפתיחה דתי"טאבל האומר נדר שלא אוכל. אינו כלום. לא קיי"ל הכי. אלא יד הוי ולדברי הטור גם הר"מ עצמו סובר כך.

מנודהמרוחק כנדה.

וכנדבותםעתי"ט וז"ל הרמב"ם כו' האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך כו' ה"ז רשע. היינו בדבר הרשות. אבל לדבר מצוה ודאי שרי. ומצוה לזרוזי נפשיה כדנעיל ולא שלא נזירות משאר נדרים.

לחוליןהלמ"ד נקודה פתח לרע"ב.

ואילאו דמסתפינא אמינא. שזה בא משבוש קריאת הספרדים. שאינם מבדילים בין הברת קמץ. להברת פתח. אכן לפי דרך הדקדוק. אין ענין לנקודת פת"ח הלמ"ד. להורות על מלת לא. אלא באומר לחולין בקמ"ץ הלמ"ד המשמשת איירי תנא דידן. כי אז ודאי יש בכחה מלת לא קמוצה. שהוראתה בארמית (שהיא שפת יושבי א"י בזמן התנאים. כמו שיש עדים נאמנים על זה במשנתנו ביחוד ובכ"מ) בהיותם קרובים בהברה. אבל האומר הלמ"ד בפת"ח. ודאי אינו נאסר לבקיאי הלשון. אלא לנלעג המדבר בלעגי שפה.

כהיכללרע"ב כקרבנות שבהיכל. ר"ל פר ושעיר דיה"כ. ופרים ושעירים הנשרפים. שדמן טעון הזיה על הפרכת ומזבח הזהב.

כירושלםכקרבנות שבירושלם. הם שלמים בכור ומעשר ופסח. שנאכלים בכל העיר.

האומר קרבן עולהכו' כרע"ב כל הני קרבנות חובה הם. ופריש תי"ט דעולה ומנחה משכחת להו בתמידין ומוספין כו'. לא ידענא מאי דוחקיה. אטו בקרבן מי ליתינהו.

חטאותלאו דווקא. אלא ה"ה לאשם. כדתניא בגמרא (די"ג) בגמרא קודם משנה זו. וצ"ע מ"ט שביק ליה תנא דידן. וטפי הו"ל למתנייה. ולייתי לחטאת במכ"ש. דהא חטאת שייך טפי בנדר. מאשם. דלא משכחת ליה בא ע"י נדר לגמרי. אלא אליבא דבבא בב"ט. משא"כ בחטאת דמצי לחיוביה ע"י נדר נזיר. וכמ"ש הר"מ רפ"ב. אבל אשם נזיר אינו בא אלא בנטמא. ועמ"ש במו"ק א"ח (ס"א) בס"ד. ולקמן רפ"ב.

ר"י מתירעתי"ט. משמע דאי דאמרינן לאו חי מרגיש כו'. וכן מצינו בדברי חז"ל שבירת כלים זוהי מיתתן (פ"ה דב"ק) וכן חי הנזכר בכוס של ברכה. י"א בכלי. וי"א ביין. כמ"ש יין חי. וכן פירות חיין.

קונם פיוהפה דבר שיש בו ממש. והוא הדין לעיני בשינה. כדאיתא בהדיא. וא"כ ה"ה לעיני בראיה וחוטמי בריח ואזני בשמיעה.