שהפשיון בכ"שאבל שער לבן אינו מטמא פחות משתי שערות. ועתי"ט שכתב ורבינו בג"א פירש שהמורה על אחד כולו בפתח. לא אדע מנין לו זה. והיכן מצא שער כולו פתוח. כ"א ושער הרגלים (ישעיה ז' מ"א. ולא נשתנה בסמיכות. כמו תער הגלבים) והנה הוא מורה על ריבוי שערות בודאי. הרי שאינו כמו שחשב בג"א. כ"ע תי"ט אחר שהביא פירוש מהר"ם. וז"ל. ומדתנן במ"ב פ"ג דנדה המפלת כמין שערה נראה כדבמ"א. ****משמע דלפלוגי אדמהר"ם קאמר לה. ולא כיון את שמועתו. שהרי אף דברי מהר"ם בקנה בינה אחד עולים עם דעת במ"א. דמדכתיב ושערה בלא מפיק לה. דלאורויי אפילו שערה לא הפך. משמע.

אבלאין נראה לי. שיהא שערה דלא הפך. כמו השערה הפתוח. שהוא משקל אחר. ולא הפך יוכיח. שהוא כמו שער הצרוי. עם שימצא לפעמים פעל זכר. עם שם נקבי.

היתה אחת מלמטה ונחלקה מלמעלה כו' טהוראע"פ שיש כאן שתי שערות לבנות מלמעלה ויש לשאול. אם יש בה שתי שערות לבנות. והאחת נחלקה לשתים מלמעלה. ושוב נהפך חלק אחד לשחור או הלך לו. ונשאר החלק השני לבן כמו שהיה. אם נראה בכך כאילו הלך כל השער לבן. ועפ"ק מ"ה.

אם יש בו רוחב שתי שערותעתי"ט ז"ל ומ"ש הר"ב אבל אם אין ברוחב כו' וכן אם פשה כו' כפשיון רחוק ובעי כגריס. ותמיהני דבפ"ק תנן כו' חולקין בין אום לפשיון ה"א להקל. ודוחק לומר דווקא בפשיון כל שהו. ועוד דלא אשתמיט למתני דפשיון רחוק מטמא כלל. כו'. עכ"ד.

תמהתימרשות מ"ש כאן. אטו לא שמיע ליה הא דתנן לעיל רפ"ג בתחלה בסוף שבוע המסגיר כו'. ועמ"ש בס"ד בפ"ק מ"ה. והאי פשיון הרחוק. נמי נגע אחר הוא. משו"ה לא סגי ליה בבציר מכגריס. וכי הוי כגריס. פשיטא דמטמא. ולא משום פשיון. אלא דהו"ל נגע בפני עצמו.

ובהכיאזדא ליה כל הך שקלא וטריא אריכא דתי"ט טרייה לרישיה בכדי במ"כ. נלאיתי נשוא עול קריאתו עד שבאתי לתכליתו. אז ראיתי שעמד גם הוא על הבנה זו הפשוטה. ועד עכשיו הקיפנו חבילות חבילות תשובות שאין בהן ממש. כולי האי למה. ודקארי לה מאי קארי.

מצרפןואם פשתה אחת מהן כו'. מחליט על שתיהן. ונראה פשוט דה"ה בתחלה. אם אין באחת כגריס. ויש בשתיהן כגריס. שאם יש בחוט כשעורו. מצרפן להסגיר. ואם לאו. פוטרו. וכן בסוף אם נתמעט החוט. ואין בשתי הבהרות כשיעור נגע. פוטרו. ולא ידעתי מ"ט שתקו מזה ומזה גם צריך לידע. דכה"ג שאין באחת משתי הבהרות כשעור אלא ע"י צירוף. א"א להן להטמא במחיה. כמו ברישא בחוט.

ואם לאו אינו מצרפןונדונים כשני נגעים כו' ונ"מ דלכי מיטהר בעי אתויי שני קרבנות עכ"ל רע"ב לקוח מהר"ש. ולא הבינותי זה. דהא תנן פ"ב דכריתות. מצורע שנתנגע נגעים הרבה. אינו מביא אלא קרבן אחד על כולם. אפילו נתרפא בינתיים. כ"ש אם כשנסתלקה אחת. עדיין שניה עומדת. שהם כנגע אחד חשובים. שהרי לא יכול להביא קרבן עד שיטהר.

בהרתכגריס על כרחנו צריכין אנו לפרשו כגריס. ועוד. דאי כגריס מצומצם. מי משכחת לה ובה מחיה כעדשה. מכדי שעורה של בהרת כמה הוי. כגריס מרובע והוא תשע עדשות. כדתנן לקמן ריש פ"ו. ומחיה צריכה להיות מבוצרת באמצע. מוקפת בהרת כעדשה מכל צד. אי הכי היכי אפשר להיות בה מחיה כעדשה. מלבד בהרת כגריס. כדאיירי השתא ברישא. וכ"פ המפרשים. דלא דק.

טמאההבהרת כשהיתה. דבחד סימן טומאה סגי לה. ואין כאן סימן טהרה.

טמאהאדם. ולא יכול לומר כאן ג"כ טמאה ל"נ. לפי שאין הטומאה מחמת הבהרת. וסד"א כיון שסימן טומאה אחד נהפך לשחור. שנולד בה סימן טהרה. מהני גם למחיה. קמ"ל אע"ג דבהרת נפלה בה סימן טהרה. אכתי לא טהר גברא. מפני המחיה. וכיון שמוכרח לומר שהטומאה באה מן המחיה. הרי אין לדבר באופן אחר. כי אם בלשון זכר.

**בהרת היא ומחיתה כגריס כו'.**שהבהרת שהיא ומחיתה כגריס. טמא. עתי"ט. ולא נהירא דלא תנן לה התם ה). אלא בהרת ובה מחיה תנן כדלעיל בפרקין. דמתפרש כגריס מלבד המחיה. ה"נ פירושא התם. איברא הר"ש הוא דמפרש לה התם ברישא. כמ"ש תי"ט כאן. וליתא. כי באמת אין הענין ולא הלשון סובלו. וכמ"ש שם בס"ד.

אמנםגם כאן המשנה מתפרשת יפה עפ"ד הר"מ (עם שלשונו מגומגם) דהלכה המחיה. פירושו שכסתה הבהרת את מקום המחיה. והרי יש בה עכשיו כשעור. וטעם מחלוקת ת"ק ור"ש מבואר.

לאחר הפטור עיין לשון רע"ב. עד והאי חזרה היינו במקומה הראשון. דאי במ"א א"כ ה"ז בהרת אחרת. לא ידענא מאי נפקא מנה. ואי נמי בהרת אחרת היא. מאי הוי. הא ודאי תראה בתחלה. כמו בחזרה למקומה. ומאי בינייהו.

איבראלישנא דהר"ש. אטעייה לרע"ב. הר"ש אברייתא קאי. דפליגי בה ר"י וחכמים בהלכה וחזרה. רי"א תראה בתחלה וחכמים מטהרין. עלה קאי ומפרש לה הכי. דהיינו שחזרה למקומה הראשון. דאי לאו הכי הרי זו בהרת אחרת. ור"ל דכה"ג לא מטהרי רבנן. אלא הוו מודו דתראה בתחלה. וכי פליגי. בחזרה למקומה. ומתניתין ר"י היא. וסתם לן תנא כוותיה.

**כנסה ופשתה כו' ר"ע מטמא כו'.**ר"ש ל"ג לה. דלא פליגי בהכי. ע"פ הר"ש. והכי גריס הכא. הרי היא כמו שהיתה. וזה אליבא דכ"ע. וכדינא דרישא בהלכה וחזרה כו'. אלא דמעיקרא תני הלכה כולה וחזרה. והדר קתני כנסה כו'. דהיינו במקצתה. ולא זו אף זו קתני.

ולשוןהר"ש צריך תקון. ואציג הגהתו הנה. ז"ל מסגירו הסגר (שני) כו' (פשתה) וכנסה שפשתה משהו (כצ"ל) כו' ומתוקמא דר"ע באמצע כו'. זה נר' ט"ס. וצ"ל ומתוקמא מתניתין עתי"ט שהרעיש עלינו את העולם. בלשון הר"מ והשגת הראב"ד. והאריך הרחיב לשון. וכתב שבספרי הר"מ שהעתיקו למשנתנו. מסיים בה ה"ז יסגיר. ולא מסיים או יפטור. ואמנם בספר הי"ד שבידינו מסיים בה או יפטור. ונוסח נכון ומוכרח הוא. שהרי אין לנו. אלא שתי חלוקות בכל אלה הבבות. או דין ה"ה כמו שהיתה. ופירושו אם בתוך שבוע ראשון עומד יסגיר שנית. ואם בסוף שבוע שני יפטור. או דינא דתראה בתחלה ויש לו שני הסגרים. ותי"ט נסתבך בחנם. גם לא ידעתי מה החרדה אשר חרד עלינו הראב"ד בלשון הר"מ. ממשנה דלקמן. שם ודאי נגע אחר הוא. כמ"ש בס"ד בהגהותי לספר הי"ד שם בס"ד. וק"ל החלוק. ע"כ צ"ע.

וחכמים מטהרין לרע"ב דלא חשיב פשיון ול"ד דא"כ לר"ע כו' תי"ט. בכדי טרח. דלא לדיוקי אתא. דהא ר"ע טעמו ונימוקו עמו כדפריש רע"ב דס"ל נגע חדש הוא זה. אלא לחכמים היה צריך לפרש. כיון דס"ל הכל נגע אחד. א"ה מ"ט מטהרי. הרי כאן פשיון. ומשני שפיר. איברא לא נהלם לי פרושא דמתניתין. אליביה דהר"ש ומהר"ם דמוקמי לה בלאחר הפטור. א"כ אפכא מיבעי ליה למתני. והלך מן האום ופשתה כו'. דהא כי פשתה ברישא הא אטמי ליה. וקשיא בין לר"ע. בין לחכמים. הא ודאי טמא הוא. ולדידי חזי לי דה"פ בהרת כגריס והסגירו ופשתה והלך מן כו'. הכל בתוך ימי הסגר איירי ובסוף שבוע. השתא ניחא ר"ע נגע אחר חשיב ליה. דקמא מצטרף לבתרא. וחכמים מטהרין. דלית להו צירוף. ודוק.

ופשתה כחצי גרים ועודובפשתה לאחר הפטור כו' לר"ש ניחא דקסבר חכמים מטהרין לגמרי ולא משכחת לה אלא בסוף שבוע ולאחר הפטור אבל רע"ב לא הי"ל לדקדק ולהתנות בכך. תי"ט. לא ידענא מאי ניחותא להר"ש. אפילו בבבא דלעיל תמיהא לי. כ"ש בהך בבא. דפשתה חצי גריס ועוד מקמי דהלך מן האום. היכי אפשר דמטהרי רבנן.

ולרע"בקשיא אפכא. דהו"ל למידק ואתנויי. דבפשתה והלך מן כו' דווקא איירי בסוף שבוע. דר"ע לטעמיה. דס"ל פשיון בתוך ימי הסגר. סימן טומאה הוי. אע"ג דבתוך כך הלך מן האום. כיון דאכתי אשתייר כשעור ופשיון עמו. וחכמים מטהרין. דמצרכי פשיון אשעורא קמא.

**ופשתה כגריס ועוד והלכה כו'.**ופשתה לאחר הפטור כו'. וכ"כ הר"ש. מ"מ כי לא מוקמינן כו' הכא נמי אפילו קודם הפטור בסוף שבוע מצינן לאוקמה כו' תי"ט. אף כאן התמיהא במקומה עומדת. על הר"ש ביתר שאת. אי איתא דלאחר הפטור מיירי. מי איכא למימר תראה בתחלה. אטו לית להו לחכמים דפשיון מטמא לאחר הפטור. אפילו בכל שהוא. כ"ש בפשתה כל כך. ומאי מהני הלכה לה האום בתר הכי. אכתי טמא הוי. ולא תראה החדשה בתחלה להסגיר. עד שיטהר מן הראשונה. דאין מסגירין את המוחלט. הא ודאי מילתא דתמיהא טובא. ולא ידענא לה פתר. אלא כדפרישית דכולהו בבי סתמא בחד גוונא איתנו ובתוך ימי הסגר עסקינן. דפשתה והלכה דמתוקמא שפיר. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. וכדלעיל. אלא דבכל בבא אשמעינן מילתא וק"ל.

בהרת כגריס ופשתה כגריס נולדה לפשיון מחיה לפי מש"ל (מ"ו אבל אינו מוסכם) צ"ע מאי טעמייהו דר"ע וחכמים. הא ודאי מקום המחיה ממעט שעור הנגע. וטהור הוא לד"ה. וצ"ל בעל כרחנו. הכא נמי לא דק. כדפרישנא לעיל מ"ו.

ופשתה כגריס נולדה לפשיון מחיה או שער לבן והלכה לה האוםהכא נמי פרשוה בפשתה אחר הפטור. ונכנס מהר"ם בדוחקים גדולים ועצומים מאד. ולענ"ד לא צריכנא למדחק בה כלל. אלא כוליה פרקין סתמא בתוך ימי הסגר קאי דפשתה. ובסוף שבוע ראה שנולדה בפשיון מחיה או שער לבן. וכבר הלכה לה האום. ואזדו לטעמייהו. ר"י מטמא. דחשיב פשיון ואום לנגע אחד. והרי סימן טומאה עמו. וחכמים חשבי פשיון כי קאי לחודיה. לנגע אחרינא. א"כ מחיה שנולדה בו. ממעטת שיעורה. ובעינן רבתה בהרת. משו"ה תראה בתחלה להסגר. לראות אם תפשה. והשער לבן שנולד בו כמו כן. אינו סימן טומאה שהרי קדם לבהרת. אע"פ שנולד אחר שפשה. מ"מ הפשיון הלז לא נדחה עדיין להסגר. שהרי נולד בתוך ימי הסגר. ואין מסגירין את המוסגר. והשתא דחזי ליה בסוף ומשכח להו בהדדי. פשיון ובו שער. דיינינן ליה דקדם שער לבן. שהרי לא הפכתו הבהרת אחר הסגרה דקמא אזיל ליה. לפיכך תראה.

ואם ספק טמא ויטמאנו הכהן.

עמ"שבספ"ח דנזיר. מ"ש תי"ט. צ"ע.

ולעניןמ"ש מעובדא דרב"ן. עיין בחלק הדרושים.