על עקבה אחורי כף רגל. עמ"ש בס"ד במהדורה בכלאים פרק ט' משנה ז'.

מן החגור ולמטה. טמאה נ"ל דמן החגור דתנן. היינו כמו שדרך החגור להיות שם על הגוף. והוא מתחת הבטן. ובכתוב וחגורה על חלצים. וכמ"ש בכהנים לא יחגרו ביזע. במקום שמזיעין. ותנא לא למעלה מאציליהן כו'. ואם היא חוגרת על הבטן כנגד טבורה. אין משגיחין בזה. ואין משערין אלא ממקום שראוי לחגור כנ"ל. ומשם ולמעלה. טהורה. בידוע שאין דם הגוף בא לשם. אפילו ע"י שחייה עמוקה. מ"ש תי"ט דאצ"ל מה שמן בית התורפה ולמעלה עד החגור. הוא יו"ד קרת. ההבנה נעדרת. מה לי ממעלה למטה. מה לי ממטה למעלה. היא היא. אך מה שהוסיף בסוף לשונו גם מה שתחת החגורה. אי אמרינן דין החגור. כולל החגור עצמו. כענין עד ועד בכלל. א"כ כי חשיב מלמעלה. נמי היינו הך. ולא שייך נמי לישנא דאצ"ל. אבל לקושטא דמילתא ולדינא. אינו נ"ל להחמיר בכך. ולהכניס מקום החגור בספק.

טהורהכל הני טהורה דמתניתין. אפי' הכתם משוך. ואפילו הוא יותר מכגריס.

וכן בפוליוםעתי"ט ששכח מקרא מלא. המטפחת אשר עליך. ולא כתיב אשר על ראשך. וממשנה דכלים לא מוכח מידי.

כגריסעיין שאילת יעבץ (סימן ס"ט).

אם יש בה מכה משמע דווקא מכה מבוררת לאפוקי כאב בעלמא. לא מהני להתיר אפילו הכתם. כ"ש הראיה.

ואפשרדכתם חמור באופן זה. שאפילו אם ת"ל כשמרגשת כאב בשעת תשמיש מדוחק השמש. וראתה מיד. שיכולה לתלות דם הראיה במיעוך השמש. לפי שידים מוכיחות ורגלים לדבר יש. משא"כ אם מוצאה כתם יותר מכגריס. אינה יכולה לתלות בכאב שהרגישה בשעת תשמיש. ולא מצאה שם באותה שעה. אלא אחר זמן מצאה כתם. כך הוא דעתי. וכך כתבתי במו"ק בסימן קפ"ז. וכן משמע ממעשה דר"ע. דבמשנה הסמוכה. דאל"ה. לשמעינן רבותא. ועשי"ע (סנ"ה).

דם ולא כתם עתי"ט וק"ק כו' (ואפילו) וא' לי לתרץ מהא דא"ש בדקה ק"ע כו'. הו"ללאתויי מתני' דפ"ט לקמן. דה"נ מוכח מדר' נחמיה. דס"ל כהא דשמואל. וכמש"ל בס"ד.

כל דבר שאינו מקבל טומאה עיקרא דהך מילתא. נ"ל משום דכתמים דרבנן. כדבסוף פרקא דלעיל בעובדא דר"ע. דמדאורייתא אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה. הילכך ע"י עילה כל שהיא. טהרו הכתם הנמצא. אע"פ שאין לה במה לתלות ודאי. ונראה דצרפו לזה. משום דאפילו בדקה קרקע עולם וישבה עליו. מ"מ אינו נבדק יפה. שאין יפה לבדיקתה אלא בגד של פשתן וצמר. ושל מילא פרהבא. כמ"ש בשל מונבז. וכי בדקה בשאר דברים. אימור לא בדקה יפה. ומכלל ספקא. לא נפקא. הדר הוי ליה ספקא דרבנן ולקולא.