כל שהוא יד העץ המחובר אל הפרי כו' כגון עוקצי תפוחים כו'. ואין כולן שוין. ולקמן שלהי פרקין מפרש להו. דאיכא דמצטרפי נמי. ואיכא דלא מיטמאין ולא מטמאין. וכמה שיעור ידות.

כל שהואדוגמתו ר"פ עושין (פסולין) [פסין].

ומלעיןזקן כו' כמו והלחיים דמתורגם דלועא כו'.

לפי"זאין המ"ם שרשית. גם שמושית איננה. כי אין לה ענין מובן. וכן נראה ממה שאמרו מלאי בין המלאין שם הרבוי. הרי שאינה משמשת. אבל שרשית היא. ויראה שהוא שם נגזר מלשון הכתוב. ציץ יצא וימל. שכן הוא גם דבר הנמלל ואומלל. גם יתכן לשון מלאי באל"ף. אלא שסובל החלוף בעי"ן. כמנהג אותיות הגרון. ונו"ן מלעין נ"ל שהיא הוספת המעתיקים בשגגה. אלא היחיד הוא מלעי. או מלאין כגרסת הגמרא. מ"מ אין למחקה שמא כאן במשנה. לשון רבים היא. לכן תשאר בחזקתה.

עתי"טשהקפיד ע"ל רע"ב. שכתב הואיל וראויות להפכן בעתר עם התבואה. ואמר ז"ל. אבל כפי משמעות לשונו שנקראו ידות הואיל שעם התבואה ראויות להפכן לא יתכן כו'. לא שהתבואה משמשת להן. ולא ידעתי מקום לסברתו. והיכן ראה זה בלשונו של רע"ב. שהתבואה משמשת לידות. לא נתכוין אלא לומר שהן משמשות לתבואה ע"י עתר. אע"פ שאינן ראויות לשמוש ידות בלי עתר. לפי שנדושו ונכפפות כשאוחזים בהן.

ומ"שעם התבואה. היה צריך לומר כך בהכרח. שאם אין בהם גרעיני תבואה. מה ישמשו ומה מועיל שנהפכין. שיקראו ידות מפני כך.