**ואפי' עני שבישרא'.**כתבו התו' י"מ דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפי' עני שבישראל. עכ"ד. וקשיא לי דהא בלא"ה אין העני אוכל פתו קודם שתחשך כדאיתא בהדיא בגמרא דריש ברכות [ד' ב' ע"ב] שהוא זמן ק"ש. ואף שי"ל גם התו' נשמרו קצת מזה כמדומה. מ"מ נ"ל פי' קמא עיקר וק"ל:

**מטבל בחזרת.**כתב הרע"ב טיבול זה אינו בחרוסת. ודייק לה מדקתני לקמן הביאו לפניו חרוסת מכלל שעדיין לא הובא. והתו' הקשו ע"ז שאין ראיה מסיפא. ודעתם דלת"ק דסבירא ליה חרוסת לבטל הארס הוא גם בטיבול ראשון צריך:

וכדבריהםנ"ל עיקר אע"פ שה"ר יונה דחק לסתור דעתם. ולדבריו הסכים התי"ט. אצלי דברי רבותינו בעלי התוספת טובים ונכוחים מאד. ואני מבאר דעתם עוד דלא פליגי אפירושא דרע"ב ודעמיה דסברי דטיבול זה אינו בחרוסת דמצוה. אלא שצריך לטובלו בדבר חריף וחזק כחומץ ומי מלח מרובין שגם הם מבטלין הקפא:

והשתאאתי שפיר דלא קתני ליה ברישא. ואף על פי שהתו' נדחקו להסתייע מדשנה חזרת בסיפא. אע"ג דהא תני ליה. הוא הדין חרוסת דאיתיה נמי ברישא. אעפ"כ אינו חרוסת א'. אלא כך הוא הענין דחרוסת דלקמן דהוא של מצוה שנעשה זכר לטיט. הוא הנקרא בעצם וראשונה חרוסת על שם חרס. לפי שדומה לטיט של יוצר חרס. ולפי שמטבילין בו הושאל ג"כ לשאר מי הטיבול החריפים. כהא דתנן לעיל פ"ב דמכילתין אין נותנין קמח לתוך החרוסת. ולאו היינו חרוסת דמתני' דאיירי בה השתא. דהתם ליכא קפידא שיהא עשוי מפירות ועצי בשמים קדה וקנמון. שאינו אלא דבר חמוץ כדאיתא התם (עמ"ש שם בס"ד):

ולכןאני אומר דטיבול ראשון הוא בחרוסת של כל השנה. ולזה לא הוצרך התנא לשנותו שבו רגילין כל השנה. רק זה של מצוה שמקפידין בעשייתו הוכרח להשמיענו. והא דאמר אביי לשקועיה לחסא בחרוסת משום קפא. לאו בחרוסת דמצוה דווקא. שהחרוסת העשוי מחומץ ג"כ מבטל הקפא. ובודאי גם בטיבול ראשון יש לחוש לו. אדרבה יותר יש להקפיד בו מבשל מצוה. דשומר מצוה לא ידע דבר רע. ושלא כדברי הר"י דאיפכא מסתברא וכלפי לייא. ואיך שיהא אם אולי לא נתכוונו התו' לדברים הללו. נ"ל שהדין אמת והפירוש נכון עד"ז במשנתינו. ונתיי' היטב מה טעם לא נשנה חרוסת ברישא:

**לא יצא ידי חובתו.**כלומר לא יצא כראוי אבל לא יצא כלל לא קאמר ודכוות' בסוכה [דף כ"ח ע"א] א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה לאו דווקא דהא כל מה דלא אמשיך אחר שולחנו לא סגי דלא יצא עכ"ל הר"ן מהעתקת התי"ט:

ואניתמה לדברים הללו פה קדוש כהר"ן יאמר דבר זה. (ובאמת לאו דידיה היא אלא דרביה הרמב"ן ז"ל בספר מלחמותיו מצאתי לו כן. ומ"מ אדברה נגד מלכים מה שהראוני מן השמים וללמוד אני צריך. והמעיין הישר יבחין ויעריך. אדם יודע מבין כן יאריך) אטו לאו היינו דאיפלי' ביה אמוראי פ"ק דברכות. [דף י"א ע"א]. דרב יוסף ס"ל עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום. ופירושו לא יצא י"ח כלל. וצריך לחזור ולקרות ק"ש. ומייתי ראיה מהך דסוכה ע"ש. שמע מנה דהא דמהדרי ב"ש לא קיימת מצות סוכה לגמרי משמע:

וגדולהמזו שמענו שחכמים עושים סייג מדבריהם לעקור דבר מן התורה במשנה ראשונה דברכות. דאליבא דחכמים שם אינו רשאי לקרות ק"ש אחר חצות לילה. אע"ג דלא ס"ל בחצות אלא משום גזרה, ואתו רבנן   ועקרי ק"ש דמדאורייתא. ע"ש בתר"י בפי' הרי"ף. וק"ו שיש כח בתקנת חכמים לעשות לעושה מצוה כאינו עושה כההיא דסוכה. וכ"ש הכא דבקום עשה קאי:

ולפילשון הר"ן משמע דס"ל אם השלים הסדר ולא אמר ג' דברים הללו. מ"מ יצא י"ח. אע"פ שלא יצא כראוי. וכאילו יאמר שבדיעבד יצא ואין צריך לחזור ולאמרם. דאל"ה למאי נ"מ אמרה להך מילתא. אי איתא דאיהו ז"ל נמי ס"ל דלא סגי דלא נימרינהו אף בדיעבד:

ואםלומר שעכ"פ שכר מצוה יש לו. אע"פ שלא קיים תקנת חכמים. מנליה הא. אדרבה אשכחן דמיענש העובר על דבריהם כר' טרפון. [שם]. וכן אמרו בגזרה קלה שלהן כל העובר על ד"ח חייב מיתה. [ברכות דף ד' ע"ב]:

אלאשבזה יש לחלק בין כשעבר על ד"ח במזיד. כגון דאיפסיקא הילכתא כב"ה ועבד כב"ש. או איפכא אי עבד כב"ה. אליבא דב"ש כההיא דסוכה. לא יצא י"ח כלל. ולדברי שניהם צריך לחזור ולקיימה כתקנה. ולא יהבי ליה שכר מצוה לגמרי:

אבלשגג ולא קיים המצוה כתקנת חכמים. אם אפשר לו לחזור לקיימה כהוגן. צריך לחזור דהיינו דאמרינן לא עשה ולא כלום בדיעבד כב"ש. ולא מפלגינן בין שוגג למזיד. אמנם אם עבר הזמן וא"א לו לתקנה. מ"מ שכר מצוה בידו. כיון שעשה כדין תורה. אף שחיסר תקנת חכמים. אחר ששגג בה. כך נ"ל דברים ברורים בעזה"י. (ושוב מצאתי ראיתי בתו' דסוכה (דג"א) ד"ה דאמר לך מני ב"ש. שכתבו בפירוש דלב"ש דאמרי לא קיימת מצות סוכה לגמרי משמע. אפי' מדאו' לא יצא. ומדב"ש נשמע לב"ה ודוק בגמרא דברכות הנז') אך הר"ן שסתם דבריו ונסתייע מאותה שבסוכה ולא זכר ולא פקד אותה דריש ברכות לא נמלט מן התימה. ועמ"ש בס"ד בחי' לא"ח (סי' ס"ב):

**מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים.**גי' הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ע"ש שלא הספיק כו' שנאמר ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה. כתב הר"ן שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בב"י כו'. וע"ז כתב תי"ט אע"ג דכל יום ט"ו היו אסורין לאכול חמץ. מ"מ במלאכה היו מותרין שלא נצטוו במצרים על שביתת י"ט והיו יכולין לאפותו לצורך מחרתו שלאחר יום היציאה. וז"ש הר"ן ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ אינו מובן לי. דאי לראות חמץ אף בלילה לא נאסרו וכן במלאכה. ואי לאכול גם ביום נאסרו. ע"כ:

הוצרכתילהעתיק כל לשו' באשר כולו משגה ובמ"כ כד ניים ושכיב כתב כל זה. ולפי שהתחיל לפרש דברי הר"ן בשבוש משו"ה לא סלקי ליה כהוגן ולא ירד לסוף דעתו. וכל זה גורם יסוד כוזב שהניח הרב תי"ט שלא נצטוו במצרים על שביתת י"ט. וכן שנה בדבר זה בסוף לשונו הנז'. דבלילה (ר"ל של ט"ו) לא נאסרו גם במלאכה. ולא ידעתי מנא ליה הא:

ולי נראהפשוט שהיו אסורין במלאכה ונצטוו על שביתת י"ט ולא כמ"ש הרב ז"ל. דהא אדרבה בהדיא כתיבי קראי בפסח מצרים שנצטוו לשבות בראשון ובשביעי. וקראי הכי מוכחי מדאצטריך קרא יתירא לפסח דורות כדפירש"י בפסוק ושמרתם ודוק. ש"מ דקראי דלעיל מניה כפשטא בפסח מצרים משתעי וילמד מענינו. וזה פשוט לדעתי וברור בדעת הר"ן:

ואפילובמה שסובר הר"ן שלא הוזהרו בב"י וב"י. נחלק הרמב"ן ז"ל דס"ל שהוזהרו שלא להחמיץ. עיין בפירושו על התורה. (עמ"ש בגלעד בס"ד) ואין להר"ן ראיה לדעתו זאת. רק מסברא דנפשיה קאמר לה. מדלא נהג פסח מצרים אלא יום א'. וקרא דב"י וב"י בז' ימים הוא דכתיב. להכי מסתברא ליה דלא נאסרו רק באכילה. דילפינן מקרא דלא יאכל דסמיך להיום אתם יוצאין. ועכ"ז ס"ל להרמב"ן ז"ל דאזהרת ב"י וב"י קאי נמי איום א' דפסח מצרים. שהוא דבר הלמד מענינו. כל שכן שאין להוסיף מלבינו שהציווי שנאמר במצרים לשבות בי"ט. לא נאמר   לאותו דור. ובלי ספק אין הדעת הנכונה סובלת זה:

ומעתהדברי הר"ן ז"ל מובנים היטב באומרו ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. ור"ל במחר שלאחר יום ט"ו דביה קאי. דאז הותרו באכילת חמץ ובמלאכה. אבל בט"ו אסורין היו לאפות לצורך י"ו שלא כדעת התי"ט. ולשון ר"ן שאילו יכלו היו מחמיצין אותו אטעייה. כסבור הוא שדעת הר"ן שהיו מחמצין אותו בידיהם ומלאכה היא. ולא היא שדעת הר"ן. אילולי החפזון. היו מניחין הבצק להחמיץ מאליו. שעל זה לא הוזהרו לדעתו. והיו אופין אותו ביום המחרת שהוא י"ו שאז הותרו במלאכה. וזה ברור. וכבוד התי"ט במקומו מונח ששגג בכאן שגגות רבות בהבנת לשון הר"ן. ואע"פ שכבר יש בו די והותר למבינים. במ"ש שלא כדברי בתי"ט. שרצה לומר שלא נאסרה המלאכה בי"ט של פסח מצרים. ולא נסתפק בו אדם מעולם שזהו טעות גדול:

עודאמרתי להביא ראיה ברורה אע"פ שא"צ. דהכי מוכח נמי מהא דילפינן [שבת דף כ"ד ע"ב] דאין שורפין קדשים בי"ט מלא תותירו עד בוקר והנותר עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו. ולא לשורפן בי"ט. והך קרא על כרחין בפסח מצרים כמשמעו מיירי. דאל"כ לא היינו יודעין דין הנותר בו ושנינו בו נוהג יום א' ודוק היטב:

**להודות ולהלל.**כתבו התו' י"א שבע הודאות ולא יותר כנגד שבעה רקיעים. וכתב תי"ט ואי משום הא יש לי לקיים גירסא דט' הוו. דז' רקיעים לז' כוכבי לכת ושמיני למזלות ותשיעי גלגל היומי עכ"ל:

ואניאומר בזה אם כדבריו הרי עשרה הם כדברי הרמב"ם ז"ל במדע. ושאר חכמי המחקר כמו כן הסכימו על העשירי קודש לה'. שקראוהו גלגל השכל:

אמנםדעת התו' נכונה דלא אמרי' הודאות אלא כנגד השבעה שידועים ומפורסמים אבל האחרים אינם ידועים ולא כל כך מוסכמים. וגם לבעלי המחקר בהם דעות שונות. יש מהם מי שמניח גלגל המזלות להיקף היומי. וזולת זה עוד דעות חלוקות להם במספרים של גלגלים. אבל באלו השבעה דכוכבי לכת הכל מודים:

וכןבהרבה עניני התורה רמוזים השביעיות כידוע. שמכוונים נגד שבע מדו' עליונות ועם שיש שלש עליונות יותר וגבוהים עליהם. לגודל התעלמותם ולפי שאינן מושגות לא נרמזו בתורה כל כך כנודע. כן הוא הדבר בגלגלים שהם נערכים לעומת גלגלי מרכבה ואורות עליונות. אין לנו השגה ברורה רק בשבעה מהם. ועל כן אין לנו לעשות זכר ולתת חלק כי אם לשבעה. לא לשמונה ותשעה. וזה ברור לע"ד. ולכל הדברים הגלויים יש רמזים נסתרים שמכוונים כנגדם בעניני התורה הקדושה. והדברים עתיקים עומדי' ברומו של עולם נכוחים למבין. וישרים למוצאי דעת קדושים בינה זאת:

**ונאמר לפניו הללויה.**כ"ה הנכונה. ובזה א"צ למ"ש הט"ז בשם זקנו שבדה מלבו להגיה ונאמר מהנפעל. וליתא אלא הוא מאיתן הקל וק"ל:

משנה לחם ז"להזקן המופלג בתורה כמהר"א אפטרוד בהשגותיו עלי. מה שתמה הרב המחבר בספר ל"ש על הר"ן שהביאו בתי"ט פ"י דפסח'. אין זה תמיה כלל לענ"ד. כי לזר יחשב להר"ן לומר שלא יצא אפילו מדאורייתא אם לא עשה כד"ח שהחמירו על ד"ת. והא דאמרי' עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום כו'. הר"ן ס"ל לאו דווקא אלא לא עשה כלום מדרבנן. ולאפוקי מדתני רב יחזקאל עשה כדב"ש עשה כו'. משמע ששניהם שקולים ויכול לעשות לכתחלה כזה או כזה. וכדאמרינן בפת"ה דעבד כמר עבד כו'. ושם משמע אף לכתחלה כו'. וקמ"ל ר"י דאם עשה כד"ח לא יצא מדרבנן. אבל מדאורייתא יצא. ומייתי ראיה ממתניתין דסוכה א"כ היית נוהג כו'. וגם שם הפירוש כאילו לא קיים מצות סוכה כמצות חכמים. אבל מדאורייתא יצא. ולא כפירוש תוספות. דאפילו מדאורייתא לא יצא כו'. וכ"מ מהרמב"ם פ"ד מה"ס. וז"ל מי שהיה ראשו ורובו כו' ה"ז אסור. וכאילו לא אכל בסוכה כו'. ומדלא כתב סתם לא יצא כו'. משמע מדאורייתא יצא. ודוגמא לזה דאמרינן זבחים (ד"ו) וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת כו'. עד שאם עשה לסמיכה שירי מצוה. מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר. וא"כ אין לסתור דברי הר"ן מדברי תוספות. ועוד ראיה דא"א לומר שאם יצא מדאורייתא ועבר אד"ח שאפילו מדאורייתא לא יצא. דאיתא בגמרא דיבמות דשקלי וטרי אם יש כח ביד ב"ד לעקור דבר מה"ת. לפי המסקנא דמוקמינן בשב וא"ת שאני. נשמע נמי דבכל מקום הדין תורה במקומו עומד. ואין כח ביד ב"ד לעקור המצוה כ"א בשב וא"ת, שלא יעשה המצוה לכתחלה. אבל מה שעשה עשה. וא"כ אין ראיתו ראייה. והא דאמרו חכמים שאינו רשאי לקרות כ"א עד חצות. דשם פטרו אותו לאחר חצות מלקרות כדי לעשות סייג. וזה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מדאורייתא בשות"ע. אבל לעקור מצוה אשר עשה האדם כבר שיהיה כלא היה מנ"ל. וכה"ד הר"ן לפענ"ד עכ"ה. אי"עיש כאן לעג הרבה. יגיעת בשר היא להשיב על דברים שאין להם קץ כאלה. ולהעלותם על ספר לא והיו כדאי. המעיין בספר לח"ש אשר יראה יגיד שבלי ספק לא עיין בו היטב המשיג הנ"ל. ואם קרא תחלת הלשון. לא קרא סופו בודאי. לולי זאת איך אפשר שירבה דברים כל כך ללא הועיל. ואינם אלא מחסרון הבנת לשוני שם. וכבר הכל מתוקן ומבואר היטב בעצמו על כן האריכות בזה אינו אלא גנאי. אעפ"כ לא יכולתי מלט משא שלא יאמר עלי שהשלכתי דברי אחרי גווי. וגם כדי שלא יכשל אדם בדבריו. לפיכך מההכרח להציג תשובתו בצדו בקוצר. ריש מילין אומר. מ"ש לזר יחשב להר"ן כו'. אין זר אתנו. מאחר שהתוספות הבינו כך (והכי איתא נמי בהדיא ברמזי פסקי תוספות שחברם בעל הטורים) ואפילו היה כן. היה צריך להזכירו לפחות. ולבאר דלא כלום ל"ד. אלא מדרבנן בלבד. ואיך נסתייע מההיא דסוכה. והיא גופה קשיא עליה. דלאו הכי משמע לפי פשט הסוגי'. וכהבנת התוספות ג"כ. ואיך תהיה כ"כ פלוגתא רחוקה בעיון סוגיא אחת. דמאי דפסיקא להו להתוספות בה. פשיטא ליה להר"ן איפכא. מבלי שיזכיר הסוגיא ולא ד"ת ושקדמוהו. אם לא שנתעלמה אותם סוגיא מהר"ן ז"ל באותה שעה. ותגדל התמיהא ביותר על התי"ט שהביאו. ולא חשש כלל לדברי תוספות הקודמים בזמן ובמעלה. אלא דאשתמטתיה נמי בלי ספק. מ"שמהרמב"ם ז"ל. עם שאינו מהצורך להשיב על זאת. ויונח שהרמב"ם ז"ל נמי כהר"ן ס"ל (וכמו שבאמת היה סבור גם הרמב"ן ז"ל. כמ"ש בס"ד בספרי שם) רבותא למחשב גברי. אטו כיפי תלו לה. משו"ה לא מייתנא דעתין. ולא סרה תמיהתי בכך. בפרט מהר"ן ז"ל שהוא אחרון. ותי"ט אחרון שבאחרונים. שלא חשו לדברי תו'. ולפשט משמעות הסוגיא דברכות. אבל באמת מהרמב"ם ז"ל לא תשמע מידי. לפום מאי דפרישית בספרי הנ"ל בס"ד במסקנא. דודאי שאני לן בין שוגג למזיד. והשתא ניחא טפי לשון הר"מ. דלא כתב סתם לא יצא. משום דהוה משמע בכל גוונא אפילו שוגג נמי. להכי נקט אסור בדווקא. דמשמע משום דעבד איסורא. הוא דהוי ליה כאילו לא אכל בסוכה. מש"עודוגמא לזה דאמרינן וסמך ונרצה. אומר אני מה זו סמיכה לא לרצון. ולסמיכה מה זו עושה כאן. שאינה מד"ח ולא מגזרתם. שתהא נחשבת כאילו לא כיפר. אבל מן הכתוב נלמד שהכפרה תלויה בה ג"כ. אלא שאינה מעכבת הכפרה כמו הדם. וכנראהשלא הבין פשט הגמרא שם. דהא מוקמינן לה מאי כיפר. עשה דקודם הפרשה. ומעלין עליו כאילו לא כיפר. אעשה דסמיכה. ובהא סלקא סוגיא. ומאי דסא"ד דר"ה התם. דילמא מאי כיפר גברא כו'. דחי תלמודא. אלא דווקא לא כיפר ממש. דומיא דכפר. הא כדאיתא. והא כדאיתא. הא ע"כ לא נחית לסוף אותה סוגיא כלל. ומה ענין שמטה אצל ה"ס. איבראאפילו לפום מאי דסלקא אדעתיה דדמי. לא דמי אלא כאוכלא לדנא. דאי נמי איתא לפירושו. דכפר דיעבד. ולא כפר לכתחלה. והכא נמי דכוותה. אי הכי. מאי שנא דלא מפרש לה הכא נמי כה"ג. מעלין עליו כאילו לא עשה כלום ועשה. כדחזינן התם דאצטריך לפרושי בהדיא. אלא ש"מ לא מילתא היא. ולא כלום. לגמרי משמע. ולית בה ספקא שאין הלשון יוצא מידי פשוטו כלל וכלל. מש"עועוד ראיה דאא"ל שאם יצא מדאורייתא ועבר אד"מ שאפילו מ"ה ל"י. דאיתא בגמרא יבמות כו' ולפי המסקנא בשו"ת. נשמע דבכ"מ הד"ת במקומו עומד. ואין כח ביד ב"ד לעקור המצוה. כי אם שלא יעשה לכתחלה כו'. וא"כ אין ראייתו ראיה. והא דא"ח שאינו רשאי לקרות כ"א ע"ח. דשם פטרו כדי לעשות סייג כו'. במ"כלא ידע מאי קאמר. ואע"פ שמוחזקני בו שבקי בחדרי תורה לדון ק"ו אינו יודע. ואם כח ב"ד יפה לבטל ממצוה בשו"ת. משום גזרה. עאכ"ו שכחם יפה שלא לבטל. ולא לעקור דבר מן התורה. ולגזור שיהא נחשב כאינו עדיין לא קיים המצוה. כל זמן שיש בידו לתקן. כדי שיצטרך לחזור ולעשותה כתקנת חכמים. ושאם הזיד ולא עשה. לא יטול עליה שכר לגמרי. אע"פ שבשוגג. יש לו שכר מצוה כל דהיא מיהא. כמ"ש באר היטב בספרי. הנ"ל. ומשם לקח ראיה זו. המובלעת בתוך נעימת הלשון שם. באופן שאינה אלא עזר כנגד הר"ן. וזה המליץ בעדו. הביאה לחובתו. דהא התם נמי לכ"ע. כי אמרינן לא כלום. לגמרי משמע. מה שעשה לא עשה. ולא הועיל כלום לתקן השיריים. אלא בעל כרחך צריך לחזור ולתרום (אע"ג דההיא גריוא הויא תרומה לדר"ן בר"ה. ולר"ח אפילו ההיא גריוא הדרא לטיבלה) דון מנה. בכ"מ דאתמר לא עשה כלום. לא מידי עבד. לענין מאי דאפשר לתקוני. דצריך למהדר ולתקן. והכא נמי דכוותה. דצריך לחזור ולקרות. ושם ביושב ושלחנו בבית צריך לחזור ולאכול בסוכה וגדולה מזו שנינו בהנזקין. על חטאת הגזולה שמכפרת. אע"ג דיאוש כדי לא קני (אליבא דמ"ד) הפקיעו חכמים חיוב חטאת מן המחויב. ולמ"ד יאוש קני. גזרו בנודעה לרבים. שלא תכפר. וצריך להביא אחרת. ואע"פ שכתבו התוספות שם שלאחר זריקה א"צ להתכפר באחרת. אינו משמע כן. דהא אין כפרה אלא בדם. באמת רש"י אסברה לה. שלא תקרב לכתחלה. ואין משמעות הלשון כך. ועמ"ש בחי"ג ועפה"ק (דטו"א) תו' ד"ה אי ר' יוסי ויתר על כל אלה שמענו לר"מ. כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין. עושהו ממזר דאורייתא ע"ש. דכוותה המשנה ממטבע שטבעו בברכות. טועה. וצריך לחזור ולברך כתקנת חז"ל. ולא חיישינן להזכרת שם שמים לבטלה. ובעל בירושת אשה ובטומאתה. אף אם הוא כהן. כדאורייתא שויוה. אע"פ שאינה אלא מד"ס. ומתנת ש"מ אינה אלא מדרבנן. ועשאוה כשל תורה (בתרא קע"ו) והמקדש בחמץ דרבנן. אין חוששין לקדושיו. וכן בגזל. ועיין עוד בקונטרס סייג לתורה. והיא תמיהא קיימת אם יחלוק הר"ן בכך. וקרוב בעיני שלא נחלק על זו. רק במקום שאי אפשר לתקן דבריו אמורים. ובזו אנו מודים. בתנאי כשהיה שוגג. משא"כ במזיד לעבור על דברי סופרים. הפסיד כל שכרו בלי ספק. והם דברים מחוורים בעזה"י. וזקן זה במ"כ לא ירד לסוף לשוני המוכיח על תחלתו. וניכר שראש דברי אמת. בצדק כל אמרי פי בדבר זה. כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. עליהם אין להוסיף. מהן אין לגרוע. ומשום דנ"מ טובא לדינא לכן צריך לקבוע בהן מסמרות. ומנה לא תזוע.

**לא זו פוטרת זו.**משמע דאינו יכול לכוללן כאחד. לומר אקב"ו לאכול הפסח והזבח. אלא צריך דווקא לכל א' ברכה בפ"ע. ונ"ל משום דאין עושין מצות חבילות. [סוטה דף ח' ע"א] וגם דומיא דאין חותמין בשתים. ול"ד להא דקיי"ל כוללין בברכה מעין ג' על הארץ והמחיה והפירות ביחד. עיין הטעם בא"ח סי' ר"ח:

משנה לחם בלח"שאבל בט"ו אסורין היו לאפות לצורך י"ו (ואין לתמוה אם נצטוו על השביתה בט"ו. איך יצאו בו לדרך. כי המשא לא נאסר בי"ט אף בר"ה (אלא מד"ח). שלא לעשות בי"ט כעובדין דחול. ותחומין נמי דרבנן. ואפילו בשבת. ולכ"ע לא אפקוד אלא אי במרה אי בסיני למר כדא"ל. ולמר כדא"ל. כ"ש שהרי נשאם על כנפי נשרים. ומאן לימא לן נמי דלא הוו בורגנין התם. זכר לדבר. ויסעו מרעמסס סוכותה. שנראה המקום ההוא היה קרוי כך. ע"ש הסוכות שהיו נמצאים שם. ומצו למיזל כמה דבעו (וכדתנינן תמן עשר סוכות מירושלם עד צוק) אבל באמת א"צ לכך כלל. לפיכך תמהתי מראות מ"ש ב"ס מקראי קודש (פ"ד מח"ב דנח"א) וז"ל דלא יתכן כלל דצווי שבעת ימים מצות תאכל. שב על יוצאי מצרים. שהרי כתיב בו וביום הראשון מקרא קודש וכו' כל מלאכה לא יעשה בהם. והם ביום הראשון יצאו ממצרים והלכו באשר הלכו ולא שמרו את היום הראשון כו'. וכבר הראית לדעת ששבוש הוא זה. להוכיח ממנו שלא נצטוו על שביתת י"ט בפסח מצרים. כיוצא בזו נשתבש המחבר הלז בפרק שלפניו (דנו"ב) ז"ל ומה שבאה האכילה (ר"ל מצות אכילת פסח ומצות) בלילה ושל יום ט"ו שעמו. לאידענא מאי קאמר. כי אין מצות אכילה בפסח ולא במצה. ביום רק בלילה בלבד. גםכתב באותו עמוד. ז"ל ור"ש הורה ענין זה יותר מפורש במכילתא. בא הכתוב ללמדך שלעולם נמנים על הפסח כו' עד שישחט. איברא מתניתין היא. ובפלוגתא שנויה. כנראה שתקפה עליו משנתנו של ב"מ זה שלא כו'.

משנה לחם שםלע"ד (וראיה גמורה לדברינו ולקיים גרסת שבע. כמ"ש התוספות. מהא דאמרינן בהתכלת. הפוחת לא יפחות משבע כנגד שבע רקיעים. והמוסיף אל יוסיף על שלש עשרה. כנגד ששה אוירים שביניהן וק"ל).

משנה לחם שםס"פ סימן ר"ח. נ"ב אמנם עדיין צ"ע דקשיא לי מאי שנא ממפריש תרומה ומעשרות כאחת. שכוללן באחד. אם רצה. כדאיתא בתוספתא. ונפסק כן בש"ע י"ד (סשל"א סע"ח) לכן חוזרני בי. ונ"ל יותר עיקר. דהכא נמי לא צריך דווקא לברך שתי ברכות נפרדות. דלא קמ"ל אלא שאין זכרון אחד עולה לשניהן. אלא צריך לפטור כל אחת מהן ביחוד. ולעולם אם ירצה רשאי לכללן דהוו להו נמי כשתי ברכות. כשמזכיר בה שני הדברים. שיש לו לברך עליהם. וברכה ומצוה תרי מילי נינהו. וגם ברכת המצות שניא. מברכת הנהנין האחרונה.

משנה לחם סליקא לה מסכת פסחים