**מאכיל לבהמה ולחיה.**כתב הרע"ב צריכי כו' ואי תנא חיה דאי משיירא מיהת מצנעא ולא עבר עליה עכ"ל:

וצ"עמ"ט לא קעבר עליה הא קאי ליה בבל יטמין. ושמא יש לחלק דבל יטמין היינו בודאי. משא"כ הכא דספק הוא דאימור אכלתיה. מיהא אמתני' [דף ט' ע"א] דאין חוששין שמא גררה חולדה קאמר תלמודא. טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן. ולא אמרינן אכלתיה דאין ספק מוציא מידי ודאי:

אוליי"ל התם בגררה איירי דודאי מצנעא. משא"כ הכא דבמאכיל עסקינן שאוכלים לפניו. אלא שיש לחוש שישיירו ואח"כ יצניעו. דספק וספק הוא. ובאמת שכך משמעות הלשון. ובזה א"צ ג"כ לדוחק שכתבו התו' לחלק בין חיה לחולדה. ובין חולדה לחולדה כמ"ש בתי"ט. דהשתא דאתינן להכי קושית התו' נמי לא קשיא כלל. וגם א"צ לדחוק כמ"ש הרא"ש דצריך לעמוד עליהם עד שיאכלו. ולא יעלים עיניו מהן. ודקאמר תלמודא דאי משיירא חזי ומצנעא ר"ל אם ישכח מחמת טרדא. שזה קצת רחוק. אלא מתני' סתמא בכל גוונא איירי ולא בעי לעמוד עליהם עד שיאכלוהו. אלא בסתמא תלינן דאכלוהו. כיון דאוכלים בפניו שוב א"צ לראות אם ישיירו ויצניעו:

ואכתיאיכא למידק היכי קאמר דאי משיירא מצנעא. משמע דאפי' ודאי מצנעא. תו לא קעבר עליה. ואמאי פשיטא ליה דלא עבר עליה. והרי הצריכו חז"ל בדיקה אף לחמץ שאינו ידוע שלא יעבור עלוי. ואפילו למ"ד דטעמא דבדיקה משום דילמא אתי למיכל מניה [תוס' בריש המסכ'] הא נמי שייך בהטמנת חולדה. אע"פ שהוא בחור עמוק. איכא למיחש שתגררהו לחוץ בתוך ימי הפסח. מיהו להך טעמא בתרא לא קשיא כולי האי דכיון דספיקא דרבנן הוא כדכתיבנא. דודאי לא הוי וחששא דרבנן בעלמא הוא דאיכא. אזלינן בספיקה לקולא. מה שאין כן לטעמא קמא משום דקעבר עליה בב"י וב"י. והא בהטמנה נמי קעבר. והו"ל ספי' דאורייתא. א"כ אפילו הוי ספיקא אי מצנעא ליבעי בדיקה. והא לא אדכר כלל. וגם אליבא דרא"ש לא צריך בדיקה אפי' שכח והעלים עיניו וק"ל:

ותודמאי טעמא ניחא ליה בחיה דאי משיירא מצנעא. וכי מצנעא מאי הוי הא אי ודאי מצנעא. ודאי עבר עליה. והשתא אי נמי ספיקא הוי למאי מהני כלל הך סברא דמצנעא. וי"ל דלא קעבר בבל יטמין אלא בחמץ שלו. משא"כ בשאינו שלו. והכא בשעה חמישית עסקינן דכבר ביטל כל חמץ שיש לו. ועוד אפילו לא ביטל בפירוש אין לך ביטול גדול מזה. שהפקירו למאכל הבהמה שאפשר שתאכלנו קודם זמן איסורו. כבר נתבטל אצלו ממילא קודם שעת איסורו. ולאו דעתיה עלויה. ולא דמי לגררה חולדה ככר בפנינו. דדעתה עילויה. דהא מדעתיה לא יהיב לה. וחיישינן דדעתיה עלויה. ודילמא משכח ליה לבתר זמן איסוריה. וליכא אלא ספק נגד ודאי כנז'. משא"כ הכא ודוק היטב:

ולאבאנו למחלוקת הרמב"ם והראב"ד ז"ל בחמץ בבור אם די בביטול. עיין מ"ש בס"ד בא"ח (סי' תל"ח). דהכא בענינא דמתני' אפי' הראב"ד ז"ל יודה והבן:

ואףשכל אלה דברים נכונים וברורים אצלי בס"ד. נ"ל שאין צורך לכל הטורת הזה לענין משנתינו. דאטו במתני' במאכיל בהמתו וחייתו ברשותו עסקינן. דליכא רמז ורמיזה מזה. ומי לא עסקינן דמאכילן ברשות אחרת. דלא קעבר עליה אפי' נשתייר שם החמץ בודאי. דלא קבעי לאשמעינן אלא היתר הנאה דשעה חמישית. ולאפוקי משעה שאסור בהנאתו. שאסור אף להאכיל לבהמה ולחיה דהפקר. אף שלא ברשותו כדאיתא בירו'. והובא בא"ח (סימן תל"ג ותמ"ו) עמ"ש שם בס"ד. וקמ"ל דכל זמן שמותר בהנאה מותר בזה. והיינו חוץ מרשותו. באופן שאפילו תצניע שם החולדה אינו עובר. דלא חיישינן לגררתה ממקום למקום כדתנן בהדי'. ולא דמי לחששה דשמא תטול בפנינו ותכנס לביתו הבדוק וק"ל. וזה ברור:

ופלאגדול על התו' והרא"ש שנתחבטו בזה בחנם. ואע"ג דודאי מצאו מקום קצת להבין משנתינו במאכיל ברשותו. מסוגיא דתלמודא דעביד צריכותא משום דבהמה אי משיירא חזי ליה וכו'. זהו בלי ספק שהכריחם להבנתם. מכל מקום אי משום הא לא איריא. דתלמודא אורחיה למיעבד צריכות בכל דהו דאיכא למטעי. והכא נמי סד"א דאף במשייר חמצו במקום הפקר. קעבר עליה. דצריך דווקא להוציאו מן העולם. ולא די במה שמוציאו מרשותו קודם זמן איסורו להכי הו"א דלא שרי אלא בחיה דמיהת מצנעא. והו"ל כמבוער כחמץ שנפלה עליו מפולת. א"נ בבהמה דווקא שרי. דאי משיירא חזי ליה ומבערו. אבל היכא דאיכא למיחש דישתייר אחר זמן איסורו. אפי' ברשות שאינו שלו אסור. להכי אצטריך וקמ"ל דשרי בהנאה בכל גוונא. קודם זמן איסורו. אף שישתייר אחר כך. רק שיוציאנה מרשותו קודם זמן איסורו. ולאפוקי מב"ש דסברי שמצווה לבערו מן העולם דווקא. וכדכתב הרע"ב הכא:

ואע"גדהא תני ליה ומוכרו לנכרי לאפוקי מדב"ש כדפירש רע"ב. מ"מ הני נמי להכי הוא דאתו. וכולהו צריכי דבהמה וחיה צריכי כדאמרן. וגוי אצטריך ליה אע"ג דבר דעת הוא. ותו דאי משייר אע"ג דחזי ליה. לא מצי מבער ליה. ואי תני גוי ולא תני הני. הו"א דווקא לגוי שרי. דהרי קנאו לפני הפסח והרי הוא שלו. אבל בהני דאי משייר ליה. נימא דאכתי של ישראל הוי. וברשותו קאי בכל מקום שהוא כמעיקרא. וליעבר עליה. קמ"ל דכיון דאפקריה. תו לא עבר עליה. אע"ג דלא זכה בו אדם. ולא הוציאו מהעולם ודוק. וזה כפתור ופרח בעיני בעזה"י:

**וחכ"א אף מפרר.**לפי גרסתנו זאת משמע דחכמי' נמי ס"ל דבשריפה שפיר דמי:

ותימהדבשילהי תמורה [דף ל"ד ע"א] תנן כל הנקברים לא ישרפו וכל הנשרפים לא יקברו. א"כ חכמים מאי קסברי אי ס"ל מהנשרפים הוא לא יקבר. ואי מהנקברים לא ישרף. והרי"ף והרא"ש באמת לא גרסי אף. אלא ה"ג וחכ"א מפרר. (וכצ"ל בדעת התו' דוק) וס"ל דווקא מפרר ואינו רשאי להחמיר ולשרוף. דאתי לידי קולא. דאפר הנשרפין מותר ושל נקברין אסור. עיין בא"ח סי' תמ"ה:

ובמג"אשם כתב אליבא דרמב"ם דס"ל שרשאי לשרוף הנקברים ושלא ליהנות באפרן. ואינו נ"ל דהא בהדיא תנן סתמא אינו מותר לשנות ולהחמיר לשרוף הנקברים. מדלא מפליג משמע דלגמרי לא הותר לשנות. משום דנפיק מנה חורבא למישרי אפרן. וזה פשוט בעיני:

איבראאליבא דרש"י [דף י"ב ע"ב] דמפרש פלוגתייהו דר"י ורבנן בשעה ששית דרבנן. הוא דבעי ר"י שריפה דווקא. ואחר שש מודה לרבנן דהשבתתו בכל דבר. ניחא גירסא דידן ולק"מ דהא דשרו רבנן הכא אף בשריפה. אף על גב דלדידהו הו"ל מהנקברים שאפרן אסור. היינו משום דהכא בשעת ביעורו דהיינו שעה ששית קיימינן. דאכתי לא איתסר בהנאה דאורייתא. דלגזור אשרפתו משום אפרו. ואפשר דהרמב"ם נמי מתיישב בהכי וקאי ליה בשטת חכמים ודוק:

עודיש ליישב הרמב"ם בשיטת ר"י וע"פ פירוש התו' ולא תקשי דידיה אדידיה. דבאמת פסק שחמץ הוא מהנשרפים. ואינו סותר למ"ש שאפרו אסור. דאיכא למימר כולה כר"י ס"ל. (ולא כמ"ש המפרשים שפוסק כחכמים) ור"י נמי קסבר דחמץ אפרו אסור. ודקאמר בשריפה היינו להחמיר עליו להטעינו שריפה ולאסור אפרו. ואזיל לטעמיה דס"ל אם רצה להחמיר לשרוף הנקברים רשאי. ולא חייש דילמא אתי לאקולי באפרן:

והשתאאתי שפיר הא דפסק הר"מ באפרו אסור. משום דמיירי שלא בשעת איסורו דהיינו מתחלת ז' ולמעלה כפירוש התו' אליבא דר"י דקאמר אימתי הוא בשריפה שלא בשעת ביעורו שהוא ודאי כדבריהם ז"ל דהיינו משעת איסורו ד"ת. וה"נ סבר הר"מ ולא פסק דמפרר וזורה לרוח נמי. אלא בשעה ששית שהיא זמן ביעורו. דמודה בה ר"י. ושמעתיה כר"י אזלא בכולא מילתא. והא דפסק כר"י אע"ג דאיתותב ר"י מדברי עצמו. דאנן לא שתקינן כדכתבו הפוסקים אליבא דרש"י. ונ"ל דהיינו דהוי ליה לר"י למהדר להו לרבנן. דאין הכי נמי חמץ טעון אף קבורה כאשם תלוי. כמו שאמרתי דאזיל הכא והכא לחומרא. שמצריכו שריפה כנותר. וקבורה לאפרו כאשם. לפי שהוא בבל תותירו. ובדין הוא דאשם נמי ליבעי שריפה. אי לאו מיעוטא כדכתבו התו' שם. ואהני ליה היקשא דנותר ודאשם. וזה דבר הגון מאד. נמצא שזכה ר"י אף לפי דבריו:

ולאכדעת הפוסקים דהילכתא כוותיה משום דסליק אליבא דרבנן. שזה מאמר סותר עצמו ודוק. ולכן לא נראה פסק זה לכמה פוסקים. ולדידן טפי ניחא. ודילמא באמת הכי אהדר להו ר"י לרבנן במכילתא אחריתא כדאמרינן בעלמא. משו"ה סתים לן תנא בתמורה כר"י דהילכתא כוותיה:

נמצינולמדים לפ"ז דהני פסקי דרמב"ם לא סתרן אהדדי דכולהו כר"י אתיין. ומ"ש או פוררו הוא בשעת ביעורו כנז'. אבל בשעת איסורו אין לו ביעור אלא שריפה כר"י. ור"י דס"ל חמץ בשריפה לאחר זמן איסורו הוא דקאמר ולא להקל עליו בא. אלא להחמיר עליו. דלעולם אפרו טעון קבורה דתרתי בעי. ואע"ג דבעלמא קיי"ל כרבנן דאסור לשנות לשרוף הנקברים. אפילו להחמיר לקבור אפרן לא. משום גזרה. מ"מ הכא בחמץ דסתים לן רבי באחריתא כר"י. וקיי"ל כוותיה להטעין לחמץ שריפה דווקא. דמהיקישא יליף. לא שייך למגזר ועל כרחך צריך לקיים בו מצות שריפה כדינו וגם אפרו אסור. דלא בא הכתוב אלא להחמיר עליו. ונמצא דכולה ר"י היא. וקיי"ל בהא נמי כוותיה. דמצי למשרף הנקבר. אע"ג דבאינך לא ס"ל הכי. וזה דבר הגון מופלג מאד בעזה"י ולפ"ז פליגי רבנן דאף בשעת איסורו ד"ת. אינו בשריפה. אלא מהנקברים הוא. ולא גרסינן במתני' אף מפרר. אלא מפרר דווקא כגיר' הרי"ף כנז' וזה קרוב יותר לאמת ועיין היטב:

משנה לחם ולעופותאע"ג דתלמודא דידן מתרץ לה באיידי. איכא למימר דאצטריכא נמי לדיוקא. דדווקא לפני זמנו. אסור אף להאכיל לעופות דעלמא. ואפילו חוץ לרשותו. אע"ג דודאי לא משיירי ולא מצנעי. ומעלמא אתו ושקלי ליה ואזלי לעלמא. אפ"ה לא שרי בתר זמן אסורו. אפילו לרבנן דהילכתא כוותייהו. דבעורו בכל דבר. ומהכא אפשר דנפקא ליה לתלמודא דבני מערבא. הא דקאסר להשליך החמץ לפני כלבים ועורבים דהפקר. כדאיתא בב"י סימן תמ"ו. דליכא מילתא דלא רמיזא במתניתין. כדכתיבנא סגין בס"ד.

משנה לחם ומותר בהנאתו ע"פ רע"ב. ושמע מנה. דכי עבר זמנו. אסור בהנאת אפרו. סתמא מני. אב"א ר' יהודה. אב"א רבנן. כתרי לישני דבעינן למימר בס"ד.

משנה לחם וכירייםאע"ג דבכל דוכתא תני כירה לשון יחיד. הכא איידי דנסיב תנור נמי. לישנא דקרא נקיט. כדכתיב תנור וכירים יותץ. ונקרא בלשון הכתוב כירים. שם זוגי. לפי שהוא מקום שפיתת שתי קדרות (עיין ר"פ כירה) ומ"מ לשון חכמים לחוד. אלא דלזימנין אקרא סמיך. כי מיתני ליה שפיר בשיגרא דלישנא. אי נמי לאגמורין מידי. ודילמאהכא נמי. אתא לאשמועינן הילכתא דר"א ודעמיה. דס"ל זוז"ג אסור. לפ"ז כשהסיק בו תנור. יותץ. משו"ה נסיב הך לישנא דקרא. דכתיב ביה יותץ. דקמ"ל לא יסיק בו תנור וכירים. ואם הסיק בו. יותץ. כדכתיב בתר הכי. וזה דבר נאה מאד. והשתאאיכא למימר. דאפילו אליבא דרבנן. דסברי חמץ הוא מהנקברים. דאפרו אסור. אפ"ה לא כדי נסבה להך בבא. למימרא דאף בדיעבד. זוז"ג. אסור. וקאימו להו הני חכמים דהכא בשטת ר"א. אלא משום דלא פסיקא ליה לתלמודא. ניחא ליה לשנויי שינויא רויחא.

משנה לחם בלח"שס"פ דבריו. נ"ב (ובזה מתיישב היטב מה שהקשו התו' (דה"א) ד"ה ואומר כל מלאכה לא תעשו. דמשום דקסברי לר"י דס"ל חמץ בשרפה. קיהיב ליה דין הנשרפין בכל מילי. דאפרו וגחלתו מותרין בהנאה. משו"ה קשיא להו. אמאי לא לישתרי בי"ט. ולכן הוצרכו להכנס בדוחק. יע"ש. ולדידן ניחא טפי).

משנה לחם שםס"פ ועיין היטב. נ"ב ועמ"ש עוד במו"ק (סימן תמ"ה) שהחזקתי ג"כ דרך זו. ועשיתי לה סמוכות חזקות וסניפים יפים בעזה"י.

משנה לחם מפררה"ג קמאי. כדכתיבנא לעיל מילתא בטעמא. ולכאורה קשיא עלה טובא. דהא בהדיא אמרינן דאהדרו ליה רבנן לר"י התורה אמרה תשביתו בכל דבר שיוכל להשביתו. כדי שלא ישב ויבטל. ש"מ דע"כ פירור לאו דווקא.

משנה לחם עמ"שבס"ד במו"ק (סימן תמ"ו) ליישב זה בשני דרכים נכונים.

**במזיד.**ז"ל התי"ט פירש הרע"ב אפי' שגג בחמץ דהשתא אינו לוקה וכו' ומיהו בלא"ה מזיד דתרומה נמי צריך לאוקמי בענין דאינו לוקה דאל"ה בלא"ה פטרו דאינו לוקה ומשלם וא"כ בחנם כתבו אפי' שגג עכ"ל:

ולאהבנתי זה דמה בכך שצ"ל משנתינו במזיד דתרומה באופן שאינו לוקה. מ"מ לא שלא לצורך כ"כ. דמי לא מיבעי לאשמעינן דמיירי נמי אפי' שגג בחמץ. דלא תימא משום דהזיד בחמץ הוא דמיפטר. דס"ל כרנב"ה דכרת פוטרת מתשלומין [פסחים ד' כ"ט ע"א]. ולא משום דחמץ לאו בר דמים הוא. דהוה ס"ד כר"י הגלילי   דס"ל דמותר בהנאה ומשום הכי רישא משלם אף לפי דמים. וסיפא ה"ט משום כרת. אע"ג דמזיד דתרומה כל ימות השנה אינו פטור. משום דמיתה בידי שמים אינה פוטרת. להכי קמ"ל דטעמא דמתני' לאו משו"ה. אלא משום דמזיד לפי דמים משלם. דהשתא אפי' שגג בחמץ מיירי. ורישא ה"ט משום דבשוגג לפי מדה משלם. א"כ ודאי לא לחנם כתבו ז"ל מה שכתבו דהוצרכו לפרש טעמא דמתני':

ובאמתצ"ע קצת מנא להו לפרושי הכי. דהא משמע לכאורה דסוגיא דתלמודא בהכי סליק. דחמץ בר דמים. וטעמא דמתני' משום כרת. והא דמסיק תלמודא כתנאי היא מילתא אחריתא. דמתני' לא אתיא כחד מנייהו. דהני תנאי סברי דשוגג ומזיד שוין. דמר סבר תרווייהו לפי דמים משלמי. ומ"ס תרווייהו לפי מדה בעי שלומי. ומתני' דלא כמאן. וצ"ל דמשמע להו למפרשים ז"ל דבעיין איפשיטא. דלפי מדה משלם. ובשוגג לחוד כדקאמר מעיקרא. ואע"ג דהדר דחי לה. דיחויא בעלמא הוא. ואין בזה הכרח רק שכך נראה בעיניהם. והאיך לא יבארו דבריהם להשמר מהפי' האחר:

**ואפי'**למאי דסבר בתי"ט דליכא לפרושי פירוש' אחרינא במתני' אלא כמ"ש רע"ב. מ"מ לא על מגן כתב דמזיד מיירי אפי' שגג בחמץ. ואע"ג דבלא"ה צריך לפרושי מזיד בלי התראה כמ"ש ז"ל. אפ"ה אכתי לא ידעינן דהוי נמי שוגג בחמץ. דסד"א אע"ג דלא אתרו ביה משום תרומה. אבל אתרו ביה משום חמץ. אי נמי אע"ג דלא אתרו ביה כלל. מ"מ איכא למטעי דבמזיד בחמץ נמי איירי. קמ"ל דמיירי אפי' בשגג בחמץ. מיהת מיצרך ודאי צריך לפרושי ולאשמועינן רבותא:

**בחלה ובתרומה.**צ"ע אמאי לא תנן נמי לחם הפנים אם יוצאין בהם. או לא. דאיכא למימר הכי. ואיכא למימר הכי:

ואיןלומר שנכלל בחלות תודה דאצטריך להו. איידי דבעי לפלוגי בהו. בין עשאן לעצמו ובין למכור. וממילא נשמע דכל דאינו משתמר לשם מצה לא נפיק ביה. דאי משום הא לא איריא דמשמע דליכא קפידא אלא במשמרה לשם דבר אחר כגון לשם זבח. אבל לשם מצת פסח דילמא לא בעינן. ושם מצה חד הוא כדאמרינן בעלמא:

ותדעדהכא נמי הכי הוא דהא תנן בסמוך עשאן למכור בשוק יוצאין בהן. אע"ג דלא נעשו לשם מצה דפסח. אלא למוכררן לתודה ונזיר:

ואימשום שמתחלק לכהנים ויש מגיעו כפול. וליתיה לשיעורא. מ"מ הו"ל לאשמועינן כיון דזימנין מצי אתרמויי דמטי להו שיעורא. ותו הרי כ"ג שנוטל ד' או ה' חלות מלחם הפנים:

ואיבראדודאי איכא לאשכוחי נמי טעמא דאין יוצאין בהם. עיין בגמרא (דל"ו ול"ח) כמה טעמים דשייכי נמי בלחם הפנים. מ"מ הו"ל למיתני הא נמי בהדיא. ועוד נ"ל דהוו להו מצה עשירה. לפי מאי דממעטינן אשישה מלחם עוני. משום דאשישה הוי א' מששה באיפה. וחלת לחם הפנים היתה של שני עשרונים שהם א' מחמשה באיפה:

וישלעיין בענין זה אם מותר ללוש עסה גדולה יותר מששה באיפה משום לחם עוני. ונפק' מנה אע"ג דקיי"ל קבא מלוגנאה לפסחא. היינו לכתחלה (לדעת הרא"ש ז"ל ובאמת לדידן בדיעבד נמי אסורה. משום חימוץ כמ"ש בעזה"י במקומו) אבל בדיעבד אי אזדהר בה מחימוץ כדחזי אפשר דשרי. ואפ"ה למצוה. מ"מ לא נפיק בה י"ח דבעינן לחם עוני וליכא. או דילמא אלישה גדולה ליכא קפידא משום לחם עוני. דדווקא כשעשה העוגה כל כך גדולה. מיקריא מצה עשירה. אבל עשירות בעריסה ליכא. אע"ג דלענין חלה משתתגלגל לחם קרינן לה:

**לא שלוקין ולא מבושלין.**עמ"ש בס"ד מ"י פ"י דתרומות:

**ויניח על מכתו בפסח.**אפשר לומר בזה דאשמעינן דלא תימ' אדמחמעי מסרחי דמתקלקלין מחמת המכה ונפסלין מאכיל' הכלב. וליהוי כחרכו קודם זמנו. דמותר אפילו באכילה בפסח. כל שכן הא דלאו לאכילה קבעי ליה ולישתרי. קמ"ל דאפי' ע"ג מכתו אסור. ואיברא בפ' הנושא (דק"גא) אמרי' דלשון חכמי' מרפא שמעינן מהך מתני'. אפ"ה שפיר איכא למשמע נמי רבותא לענין דינא:

**לתוך חרוסת.**כתב הרע"ב חרוסת דבר שיש בו חומץ ומים וכך פירשו הרא"ש והר"ן ז"ל. והנה מה שאמרו שהוא דבר שיש בו חומץ. הכי מוכח בגמ' בהדיא כמ"ש בסמוך:

אמנםמ"ש עם מים. נ"ל שהיא כשגגה שיוצא מלפני השליטים ז"ל. ותמה על עצמך איך אפשר לומר כן דהא איתא עלה בגמ' א"ר כהנא מחלוקת בחרדל כו' ואמר ר"א כוותיה דר"כ מסתברא מדאמר שמואל אין הלכה כר"י דאמר חומץ צומתן. מאי לאו צמותי הוא דלא. הא חמועי מחמע. לא דילמא לא צמית ולא מחמע. ש"מ דחרוסת דמתני' היינו חומץ ממש מדמדמי להו להדדי. ואף את"ל שהוא מי פירות. על כרחך צ"ל דמי פירות נמי דינן כחומץ:

והשתאאי ס"ד דבאית ביה מיא איירי הכא. למאי איצטריך ר"א למידק מדשמואל. ואליבא דר"י נשמע לרבנן דחומץ מחמע. אטו מי איכא מאן דאמר חומץ עם מים לא מחמע. והא בהדיא אמרינן לעיל (בדף מ') כי קאמר ר"י חומץ בעיניה. אבל ע"י תערובת לא. הרי דאפי' ר"י לא ס"ל דחומץ צמית אלא בעיניה דווקא. והכא אי דאית ביה מים. הא ודאי לר"י נמי מחמע. וכ"ש לרבנן. הא מילתא דתמיהא טובא. ופשיטא דלא סלקא שמעתא כהוגן. דמאי דחי תלמודא לא דילמא (אליבא דרבנן) לא צמית ולא מחמע. והא ודאי ליתא. אלא אפי' לר"י חמועי נמי מחמע. כדמוכח בההיא סוגיא דלעיל. דאל"ה אכתי לוקמה לההיא דמלילה כר"י וק"ל:

ומעתהברור מאד דליתא להך פירושא. דפירשו למשנתינו בחרוסת שיש בו מים:

ואיןלומר דלעולם איירי עם מים. והא דס"ל אפי' לר"י לעיל דחומץ ע"י תערובת מחמיץ. היינו אחר שישהה שיעור חימוץ ובלי שימור דווקא. ומ"מ אינו מחמיץ מיד. אבל לרבנן אפשר לומר דמיד נמי מחמיץ. והכא אמאי דקאמר ר"כ ישרף מיד. קאי ר"א לסיועיה מדפסק שמואל הילכתא כרבנן דפליגי עליה דר"י. ודילמא סבירא להו ע"י תערובת מיד מחמיץ. ואי אפשר לשומרו מחימוץ וע"כ ישרף מיד כר"כ:

והכינמי מסתברא דאי חומץ בעיניה מחמיץ מיד לרבנן. כל שכן ע"י תערובת. ואף אם חומץ מיד אינו מחמיץ. אפ"ה ס"ל דע"י תערובת מחמיץ מיד ובהדרגה קאמר. והשתא ה"ק ר"א מדאמר שמואל אין הלכה כר"י אלא כרבנן. דאינו צומת אפי' חומץ בעין. הא חמועי מחמע. כ"ש ע"י תערובת מים נמי. דפשיטא דמחמיץ מיד. וישרף לד"ה כרב כהנא. וקדחי לה דילמא לא חמועי מחמע מיד. אע"ג דבודאי מחמע לאחר זמן אליבא דכ"ע כדאמרן. מ"מ בהא מודו רבנן לר"י. דאינו מחמיץ אפי' ע"י תערובת. אלא בלי שימור כי התם דנותנו בקדרה אבל במקום שימור ובבציר משיעור חימוץ מותר. משו"ה ניחא לפרושי מתני'. דרבנן שרו בחרוסת נמי לאוכלו מיד:

וכךעלה בדעתי ללמד זכות על גדולי עולם. לקיים מ"ש חרוסת דמשנתינו עם מים. ועם שיהא בו דוחק הייתי סובלו. אם היה לו מקום בשטת סוגייתנו. דבודאי פי' של טעות הוא לפי הסוגיא. דהא דשמואל אר"י קיימא דפסק דלא כוותיה במאי דס"ל חומץ בעין צומת. ומנה דייק ר"א מדלא צמית מכלל דכשאר משקין דמי דמחמיץ גם כן. דאע"ג דמהא איכא למשמע דכ"ש ע"י תערובת דמחמיץ. מ"מ כי מהדר תלמודא לא דילמא לא צמית ולא מחמע. אדיוקיה דר"א הדר ואחומץ בעיניה נמי קאי:

והשתאאי איתא דפירושו דלא מחמע האידנא אלא לאחר זמן. א"כ ממילא נסתרה שטת התוספ' והרא"ש במה שאמרו דמי פירות בלי תערובת אין מחמיצין לגמרי. דהא על כרחך צ"ל דמחמיצין לאחר זמן כפירש"י. וא"כ מה הועילו לפרש משנתינו בחרוסת עם מים דווקא הא מוכח בהדיא. דחרוסת לחודיה נמי מחמע לאחר זמן. וע"כ מי פירות עם מים או בלי מים הכל שוה:

וא"כעל כרחנו צ"ל א' משתים אם שהעיקר כפירש"י דמי פירות לעולם חמץ נוקשה עושין אפי' בלי תערובות מים. ודקאמר אין   מחמיצין ר"ל חמץ גמור. אי נמי אפילו חמץ נוקשה לא הוה. בפחות משיעור חימוץ דווקא. או דילמא תנאי היא ותנא דידן מיהת ס"ל דמי פירות לבדן נמי מחמיצין. וחמץ נוקש' מיהא הוי היכא דשהה. ודיקא נמי דקתני יאכל מיד. שמע מנה דע"כ חמועי מחמע לאחר זמן. אלא דסבר דאינו בא מיד לידי חימוץ כדפרישנא. והשתא לא שנא יש בו מים או לא. הכל אחד ודינו שוה. או צ"ל דחרוסת לאו היינו מי פירות. ודינו חלוק. וא"כ מ"מ קשה מי הכריחם לפרשו בתערובת מים. והא ברירנא בס"ד דליתא ודוק היטב:

ואמנםלדעתי (אף לשטת התו' בענין מי פירות שא"מ) א"צ לפירוש הנז' דבתערובת מים איירי. אלא במי פירות וחומץ בעיניה גרידי. דלמסקנא דתלמודא חמועי לא מחמע. לגמרי משמע דלעולם אינן מחמיצין כלל. וסמי מנה מיד דל"ג אלא ואם נתן יאכל ותו לא. ואינהו ז"ל הכי גרסי יאכל מיד. משו"ה קשיא להו ואצטריכו לאוקמה עם מים דווקא. אבל לפי הנראה מהסוגיא ל"ג ליה כדאמרן. והכי אשכחן לעיל (דל"ו) בגמ'. דאי' בברייתא מיד דסירכי' דלישנא נקטיה ופירש"י התם דל"ג ליה. ועכשיו זכינו לדין שנתקיימה שיטת התו' בידינו לענין מי פירות לבדן שאין מחמיצין כל עיקר. ונסתייעה סברת' גם מסוגיא דהכא. והא דתנן הכא לכתחל' לא. היינו משום דעולא דס"ל סחור סחור לכרמא לא תקרב:

**אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות.**תימה למה שנאו בכאן תו':

ולפוםמאי דכתיבנא לעיל חד פירושא דמתני' אתיא כשיטת רש"י במ"פ דודאי מחמיצי' עכ"פ בששהו שיעור חימוץ. אע"ג דאינו אלא נוקשה. ניחא טפי הא דגרסינהו להני בבי בהדדי. דמישך שייכן להדדי וחד טעמא אית בהו. דכיון דקמ"ל דאין נותנין קמח לתוך חרוסת. דמשאר משקין ומ"פ הוא. ואפ"ה מחמיצין כמים. הרי כאן שנה רבי ששאר משקין שוין למים. לפיכך סמך לו עוד ענין אחר שמצינו בפסח ששוין שאר משקין למים. ואשמעינן נמי הך דאין מבשלין את הפסח במשקין דלא תימה במים דווקא. אלא בשני דברים הללו עשה בהן שאר משקין כמים והרי זה כפתור ופרח:

ומזהג"כ לבי אומר לי שהאמת הוא כמו שפי' לעיל במשנתינו דסברה כדעת רש"י. כי בזה הכל מיושב בריוח דבר דבור על אופניו. כתפוחי זהב במשכיות כסף. רק מפני שכבר הראינו פנים גם לדעת התו'. ולכבוד המפרשים ז"ל נטריח עצמנו עוד ליתן מקום לסמיכות זה בד"א.

ונ"לדאיידי דאיירי ועסיק בטיבול מסיק למילי טיבול. והחרוסת לטבל הוא עשוי. וקמ"ל דאין לעשות חרוסת בקמח. אע"ג דקבעי ליה לטיבול דמצוה. שהרי מטבילין בו הפסח כדתני סיפא. ועוד יש להוסיף בזה דברים דמשמ' קצת דמתני' דהכא בי"ט עסקינן. והכי מוכח נמי קצת מסידורא דמתני' ואין להאריך. והשתא איכ' למידק מאי איריא משום חימוץ. בלא"ה נמי אסור לערב קמח בחומץ ובחרדל אפי' בי"ט דעלמא. אם לא מעט דרך שינוי עיין בא"ח (סי' שכ"א). א"כ הכא מאי איריא משום חמץ. להכי קתני נמי אין מבשלין בסמוך לו. משום סיפא דבעי למימר אבל סכין ומטבילין. משו"ה אי לאו משום חימוץ הוי שרי. משום דמצוה הוא לטבל בו הפסח. שנאכל בטיבול דרך גדולה כמתנ' כהונה. ושמא במקום מצוה לא גזרו. ואי לאו משום דמחמיץ. דילמא בי"ט דפסח הוה שרי טפי. ואפי' טובא משום דצריך הרבה לטבולו של הפסח. היינו טעמא דאסמכינהו. וממילא שמעינן נמי באגב דחרוסת מצוה ושייך נמי לפסח. מ"מ ראשון נ"ל עיקר:

**אבל סכין.**לפירושא קמא דכתב הרע"ב דמיירי לאחר צלייתו. א"כ צ"ל דאין מבשלין דרישא היינו לשון צלי. כדכתיב בד"ה ויבשלו את הפסח דקרי לצלי מבושל. ותנא נמי ה"ק אין צולין את הפסח במשקין. וכ"ש בישול ממש. ולאידך פירושא אין מבשלין כמשמעו. וקמ"ל דשאר המשקין כמים. ודווקא בבישול גמור. אבל בצלי צ"ל לפ"ז דיש חילוק בין שאר משקין למום. דודאי אע"ג דשרי לסוכו לצלי בשאר משקין. מ"מ במים ודאי אסור. כדמוכח ריש פכ"צ דאפילו בצלי שפוד נמי שייך איסור דבישול במים וק"ל:

משנה לחם בלח"שבמשקין (ונקט לישנא דבשול. למימרא דכה"ג נמי בכלל איסור בשול במים הוא).