**למלכים.**עיין פי' הרע"ב שלא בא ליתן טעם מפני מה קבעו ר"ה למלכים. אבל רש"י ותו' מפרשי' הנ"מ דשט"ח מוקדמין לטעמא דמלתא דתקינו לה ר"ה. דאל"ה נפיק מנה חורבה. עיין עליהם ובמפרשיהם:

משנה לחם ר"ה לאילן כו' בט"ו בו מדסתם תנא. ודאי דהוא הדין למעוברת. לא פלוג רבנן. ודילמא מודו נמי ב"ש לב"ה במעוברת.

**עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם.**פירש הרע"ב הכי קאמר. היוצר כו' שאע"פ שעוברין א' א' מ"מ כולם נסקרין בסקירה א'. וז"ל הרמב"ם והנגלה מזה המאמר מבואר אבל הנסתר ענינו קשה מאד. וביאר דבריו בתי"ט כי האדם א"א לציירו שני הפכים בנושא א' עיין סוף לשונו:

ותםאני לא אדע שני ההפכים הללו באדם. והנה עין שלמטה רואה בסקירה אחת הרבה אנשים. והמה עוברים אחד לאחד באין מונע. ואין הסקירה וההעברה הפכים. ולא בנושא א'. שהסוקר איננו העובר. והעובר הוא הסקור. ואם כדבריו לא היה קשה הציור בלבד. כי מציאות שני הפכים בנושא. הוא מהנמנעות אבל אין זר ולא נמנע המצא יחד שתי פעולות שונות. בשני נושאים מתחלפים. על כן אין כאן זרות כלל מצד זה:

אבלדעתי בקושי הענין הוא. שאחר שנסקרין בסקירה א' לאיזה טעם יצטרכו א"כ לעבור א' א'. שהרי בסקירה א' נבדקין כולן בדקדוק גדול:

ואיןלומר שהתנא דיבר בלשון בני אדם לסבר את האוזן בדרך שהיא יכולה לשמוע. וכוונתו שמחפשין בדקדוק גדול כל מעשי בני אדם א' לא' דרך פרט. כאילו עוברים כבני מרון. ולעולם למעלה הוא בסקירה בלבד. דא"כ מאי איריא ר"ה. ודוק שזהו שנתקשה לו לרבינו משה ז"ל. ובאמת הוא דבר עמוק משאול ומחקור. ולא נודע מהות הסיקור:

**ובחג.**כבר נקרא כן חג הסוכות בכתוב חג סתם. במלכים א' ח' וי"ב:

משנה לחם ובחגעיין שער התחתון (דעיר האלהית) מה טעם אנו אומרים ביום שמחתנו.

משנה לחם על אב מפני התענית השתא איירי תנא בזמן שאין בית. ליכא למשמע דבזמן הבית לא היו מתענין כלל בט"ב וביוסיפון משמע שאפילו בי"ז בתמוז היה יום צום בימי הורקנוס. ואולי מחמת שאותו יום כבש פומפיוס ירושלם. וכן רוב ימי ב"ש או שמד. או אין שמד ואין שלום. וכ"ש ט"ב שהוכפלו בו צרות. שהיו מתענין בו.

משנה לחם על כסלו. מפני חנוכההקשה הרב ר"א יצחקי שליח ציון. מה הוצרכו שלוחין מפני חנוכה. שהוא הרבה אחר רובו של חודש. והאמרינן פרק היו בודקין. אחד אומר בט"ו בחודש. ואחד אומר בט"ז עדותן בטלה. ולא אמרינן דטעו בקביעא דירחא. לפי שכבר נתפרסם קביעות החודש. משיצא רובו. ולק"ממשום דהך דינא איציאת שלוחין סמיך. וכבר הגיעו שלוחין לסוף א"י בחצי חודש. דלא בעינן אלא ט"ו יום כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת (כדתנן פ"ק דתענית) שהוא המרחק הגדול שבגבולי א"י (עשי"ע סקכ"ז) ועל ידיהן נתפרסם ודאי קביעות החודש בכל א"י. אבל אם לא היו שלוחין יוצאין. מאין יוודע לרחוקים אימתי קדשו ב"ד החודש. זה פשוט מאד. ובכדי טרח. עמו"ק (סתר"ע).

**ומתקנין את המועדות.**כתב תי"ט אבל אלול כו' ואם לא נודע להם נוהגין יום ל' קודש ויום ל"א עד שיבואו שלוחי תשרי כלשון הרמב"ם עכ"ל. ור"ל בזה עד שיבואו שלוחי תשרי נוהגין בשני הימים קודש לענין יה"כ. שבמקום שלא הגיעו להם השלוחים קודם יוה"כ. צריכין לעשותו ב' ימים מספק קביעות ר"ה:

וצ"עדמשמע בגמרא דמכילתין (דכא"א) דלא צריך. ועמ"ש התו' פסחים (דכד"ב) ד"ה לקביעא דירחא:

משנה לחם וקבלו הכהנים כו' וכשבאו לפני ב"ד כו'. צ"עאי אלו הכהנים. אם אינם ב"ד. גם חידוש הוא. כי לפמ"ש בתורה. הכהנים הם מורי התורה לישראל.

**אף הם אינם כשרים לה.**שחשדום להיות מעידים שקר על שוחד כפירש"י ורע"ב:

וקשהדהא כבר פירשו דפסולים הללו מדבריה' בלבד הם. דמשו"ה כשרים לפי שחושבי' שאין דברים הללו אסורים מן התורה. א"כ איך נחשוד אותם במעידים שקר בשוחד. הרי אלו א"כ פסולי דאורייתא. והחשוד לקל אינו חשוד לחמור:

ובתי"טכמדומה שנתכוין להערה זו. אע"פ שלא האיר דבריו. אבל תשובתו נשאר מעל. עם כל אריכות לשונו לא מצאתי בו מנוח. ולא ידעתי למה יועיל מה שכ' ז"ל דאזלינן בתר רובא דעלמא דידעי. הא מיהא לא ידעי בהו איסורא אלא מדרבנן. כמ"ש ז"ל עצמו ועפ"ז נמשכו דבריו:

ולענ"דבטוב יש לקיים פירש"י. דהכא נמי איכא למימר דלא משמע להו איסורא דעדות שקר. אלא בדברים שבין אדם לחבירו. כדכתיב קרא לא תענה ברעך עד שקר. ענה באחיו. אבל במילי דשמיא כי האי סברי דליכא איסורא מדאורייתא:

ואימשום דמיקלקלי מועדות. הא קיי"ל אתם אפילו מוטעים. לכן אין בזה מכשול עון לדעתם. אפילו יעידו שקר. כי מכל מקום החודש מקודש:

ועודשמא ישכרום ויטעום שידמה להם שנראה והוא לא נראה. כי השוחד יעור פקחים ומפני חימוד הממון לא ידקדקו אחר הדמות שראו בעבים שלא בכוונה. ויחשבו שבאמת נראה ושוב נכסה. ולכן משום לתא דשוחט. וגזל נמי ליכא. דסברי קושטא קאמרי:

ותוכיון דמדעתייהו יהבי להו דררא דממונא דגזל ליכא. לכן א"צ לדחוק כמ"ש הר"ן דרבנן פסלינהו אף בלאו טעמא דחימוד ממון:

משנה לחם **בלח"ש.**דמן התורה כשרים כצ"ל.

**מוליכין אותו על החמור.**עיין בתי"ט שהשיג על רמ"י. ולא ידעתי מה ענין השגתו. דאטו מי סליק אדעתיה דרמ"י דמטה דנקיט נמי להקל האיסור. הא ודאי ליתא דא"א לו לטעות בזה. דהא בהדיא תנן אפילו במטה. הא ודאי לא נתכוין הרמ"י כי אם על מ"ש שמרכיבין אותו על החמור. ובחנם רדף אחרי רמ"י ז"ל בזה. ומש"ע התי"ט דחולה הוא ככפות עמ"ש בס"ד שילהי פי"ח דשבת:

**שעל מהלך לילה ויום.**וא"ת למה יחללו שבת אף בכדי מהלך זה. מה תועיל עדותן לכשיבואו אחר כלות יום שלשים שכבר נתעבר החדש:

י"לדמהני לענין הקרבן של יום שלשים וא'. שלא יקריבו בו מוסף של ר"ח. ובכה"ג שעדיין לא נתפרסם כלל קביעות ר"ח. ויש בו ג"כ תיקין הקרבן. ודאי יש להם לילך וניתנה שבת לדחות. ומ"ש בתי"ט בשם הרמב"ם שאין עדותן אחר שלשים מועלת. עמ"ש בזה לקמן רפ"ג בס"ד:

משנה לחם עייןלח"ש מ"ש להצלת רמ"י. ד) שהשיג על מפרש ה"ל ק"ה. אחר מלת בזה. נ"ב ואעפ"כ דברי המפרש נראין בעיני. שהכל להקל הוא שאמרו. כי אע"פ ששביתת אדם חמורה מדבהמה. מ"מ בענין זה של נושא אדם. ודאי חומר בבהמה. לפי שענין המשא. בשניהם אינו איסור תורה. דחי נושא את עצמו. אלא מדבריהם אסור. אבל יתר במוליך על הבהמה. משום לאו דמחמר שהוא איסור של תורה. נוגע לאדם ולבהמה. ועוד נוסף בו איסור דרבנן. דמשתמש בב"ח. משו"ה ודאי כולה מילתא לקולא אשמעינן תנא רבותא. וכן מקלות דנקט. אע"ג דאין תורת כלי עליהן. ולא מיבעיא כלי זיין.