**נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ה"ז מעובר.**לפמ"ש הר"מ בחבורו ספ"ג שאפי' באו עדים אחר שעיברו החודש מחמת שלא באו עדים בזמנו. ואחר ד' או ה' ימים באו העדים שראוהו. והיו רחוקין מב"ד בשעת הראייה. שעל כן לא יכלו לבוא בזמן הקידוש. מקבלין עדותן אם נמצאת מכוונת אחר שאיימו עליהן. (דנפקא ליה לדעתי מהא דאריב"ל מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו שפירושו לדעתו ז"ל שנראה בזמנו. ולא באו עדים ביום שלשים מפני ריחוק הדרך. ונתעבר החודש. ואח"כ באו עדים מרחוק שראוהו בזמנו. להעיד עליו בב"ד לקדשו ולעשותו חסר. מאיימין עליהם ומחזירין שלא לחסרו שוב. כיון שכבר יצא שמו מעובר. ומיהא אי אשתכח דקיימי בסהדותייהו אחר האיום ומכווני מילתייהו. מהדרינן עובדא. ולא סגי דלא מקדשינן ליה למפרע. שהרי עדיה בצד אסתן. ואגלאי מילתא למפרע שהיה ראוי להתקד' בזמנו. אלא שאורך הדרך מנע העדים. וצריך לקדשו ביום בואם לב"ד. ולא עבר זמן הקידוש ע"י שנשתהו העדים. ואפילו באו בסוף החודש. אלא שבזה נחלקו האמוראים לדעתו ז"ל. אבל בניסן ותשרי לכ"ע מיהת חציו הראשון של חודש ראוי לקדושו. לפי שיש בהם תקנת המועדות והקרבנות זוהי דעת הרמב"ם ז"ל בגמרא ופירושו דוק. ואי משום דמיקלקלי שלוחין לא איכפת לן. כיון דמילתא דלא שכיחא היא:

ותדעדהא למתניתין דהכא נמי איכא למיחש לאיקלקולי. שהרי שלוחין יוצאין מבערב בארבעה חדשים ודוק. אלא ע"כ למילתא דלא שכיחא לא חיישי. ועוד נ"ל ראיה לדברי הר"מ ז"ל בזה מהך עובדא דפ"ב מ"ח דלעיל. שבליל עיבורו לא נראה וקיבלן ר"ג. משמע שקיבלן אחר ליל עיבורו ודוק שזה ברור:

ואיןלדקדק הא קיי"ל [גמ' ד' כ"ה ע"א] אתם אפילו מוטעין. שזה דווקא בקידוש ב"ד. שלהם נמסר שיהא קידושן קידוש אף בטעות. אבל במעובר בטעות שאין מקדשין אותו. אין עיבורו עיבור אלא כשקדשוהו שמים. וכאן הרי לא קדשוהו שמים. שהרי נודע שנראה בזמנו. אלא שדרך רחוקה עיכבה העדים מלבוא ולהעיד בזמנו. ואין זה מעכב וזה מבואר):

וא"כלפ"ז צ"ע במשנתינו כי לא הספיקו לומר מקודש מאי הוי. אכתי ליקדשוה למחר בל"א ובתר הכי ליומא אוחרא. וי"ל דהא דמקבלין עדות העדים שבאו מיום עיבורו ולהלן. היינו דווקא כשאומרים שראוהו בכניסת ליל שלשים. שהיה העת רב ומספיק כדי לחקור עדותן ולקדשו בזמנו. וכגון שנבדקו ונמצאת עדותן מכוונת. אבל אם לא היה שהות כל כך אחר ראייתם לקדשו בזמנו ביום שלשים עד שלא תחשך. או שהי' טורח ושהות גדול בחקירת עדותן. שאם היו שוהין בה כך אלמלא באו ביום שלשים לא היו מספיקין לומר מקודש. הכי נמי דאין מקבלין אותן. דבעינן דווקא ראוי לקדשו בזמנו. שאז אין הקידוש בזמנו מעכב. ויכולין אח"כ לקדשו למפרע דהוי כראוי לבילה. אם לפי עדות אלו המאוחרים היה ראוי להתקדש ביומו. ומתניתין דחוי מעיקרו הוי דלא איחזו עדים לקדשו על פיהם בזמנו. ודוק כך נלענ"ד נכון. ודברי המפרש בהל' ק"ה ספ"ב אינם מובנים לי בזה:

ובפ"גהעיר המפרש הנז' עוד במ"ש הרמב"ם שם שאם בין מקום העדים לב"ד יותר ממהלך יום אחד לא ילכו. ונתקשה לו ממה שהבאנו למעלה בשמו של הרמב"ם שמקבלין עדותן אפילו לזמן מרובה (וממשנתינו דספ"ק דלעיל דתנן לוקחין בידם מזונות שעל מהלך לילה ויום אבל טפי לא. לק"מ דהתם טעמא דלא ניתנה שבת לחללה אלא בשביל הקרבן. ובמהלך לילה ויום עדיין יש בו משום תקנת הקרבן כדכתיבנא לעיל. ויותר מזה שאין כאן משום תיקון קרבן אין מחללין. ומ"מ בחול הולכין אפילו כמה ימים עד שיגיעו לב"ד. מה שאין כן הרמב"ם שכתב סתם אם היה ביניהם יותר משיעור הנז' לא ילכו. דמשמע כלל וכלל לא. ודאי לכאורה דבר תמוה הוא. גם פה לא הספיקו דברי המפרש. ולדידן ניחא בס"ד):

ולאקשיא ולא מידי שהרי אמרו מאיימין עליהם. וכך ביאר הר"מ ז"ל ואמר שמשתדלין מאד שלא לקבל עדותן. מאחר שיצא שם החודש מעובר. ולכן מזה הטעם בעצמו בתחל' לאי לכו: (

וא"תאיך נמנעים מלילך והלא אמרנו שאין עיבור טעות עיבור:

התשובהזהו דווקא כשהעדים עומדים כאן וצווחים שראוהו ועדיין יש לתקן הדבר. ודאי צריך תיקון ויש להם לקדשו. אבל אם העדים אינם באים. ואי אפשר לעדותם שתחקר בב"ד. שבהם תלוי קידוש החודש. אין משגיחין בראייתם של אלו. והרי היא כשאינה. ולמה זה דומה לראוהו אנשים בסוף העולם. שבשום פנים אי אפשר להם להגיע לב"ד ולהעיד. או יש שם שאר מונעים העדאתם. שעדות זו אינה מעלה ולא מורדת. וכן הדבר גם בבאים לב"ד להעיד. לאחר שעברו הרגלים וזמן הקרבנות. והוא מעוות שלא יוכל לתקון מניחים אותו מעובר. ובאופנים הללו שלא בא לידי קידוש כלל מפני שאי אפשר בלי ספק קדשוהו שמים. והרי הוא מעובר גמור וברור בלי פקפוק. כאילו קדשוהו ב"ד בטעות) ואם אירע שהלכו נזקקין להם כדרך שאמרו באיום ובגזום:

משנה לחם עד שחשכהעתי"ט שהאריך לפלפל ולדקדק בלשון הרע"ב. ולדעתיבמ"כ לא ירד לסוף הענין. בכדי טרח טרייה לרישיה. שלא נתכוין רע"ב לחלק בין הפרקים הללו כלום. אלא במה שהם חלוקים בהכרח. ר"ל הראיה שהיא בע"כ בליל שלשים. אם יתקדש החודש בזמנו. ואהא קאי. וקאמר הא דאמרן דלא מהניא ראיית שלשים. אם לא הספיק לומר מקודש עד שחשכה. ליל שלשים ואחד (והיינו בין נראו שלשה כוכבים. כמו שצריך להיות באמת. להקרא ודאי לילה. או שנים. די בספק לילה. ואפילו לכשתמצי לומר כוכב אחד בלבד מספיק. אי איכא דס"ל הכי. לעולם הכל שוה בכל הזמנים. ולא להכי נחית. שהיא חקירה בפני עצמה) ואע"פ שהיה שהות כל היום. כדי לומר מקודש. אינו מועיל. מאחר שלא יצא לפועל בזמנו. והשתא עלה קאמר. והני מילי דבעינן דווקא אמירה ממש בזמנו. היינו אם לא נראה לקדשו קודם ליל שלשים. אבל אם היה ראוי להתקדש סמוך לליל עבורו. סגי בהכי. אע"ג דלא קדשוהו עד ליל שלשים ואחד. הרי זה מקודש. ודוק. ואצ"ל שמקדשין בזמנו כה"ג. כך נ"ל.

משנה לחם חוץ משל פרהעיין תי"ט. ומ"ש בשם ה"ר משה. הוא דבר נכון. ויש להטעימו יפה. עפמ"ש קרנים ברחל דבר שאינו מצוי הוא. ואי תני של שור. הוה אמינא לאפוקי קרני שאר כל הזכרים דכשרים. אבל של נקבות. לא מיבעיא דשאר מינין. דלא מתכשרי. אלא אפילו של כבשה. סד"א דפסול ודאי. מפני שהוא כמוס. קמ"ל דאין פסול. אלא של פרה. ובדרך הנעלם י"ל. שכל פסולו של שור אינו אלא מחמת שהוא בן פרה. כי אע"פ שפני שור מהשמאל. מ"מ הוא עצמו זכר. שאין בו דינין תקיפין. ולא נפסל אלא מחמת יניקתו. ששם הוא מקור הדינין. ולכן ארז"ל תבוא האם ותקנח צואת בנה (לפי שצואת הבן. נמשך לו מאמו) שצריך להמתיק השורש ולתקנו. ודוק. פר"ה גי' פ"ר (דיני אימא) ה' ראשונה שבשם.

**של יעל פשוט.**עיין בתשובת א"א הגאון ז"ל (סצ"ח) מ"ש על דברי התי"ט כאן:

**ופיו מצופה זהב.**ודתניא בברייתא ציפהו זהב פסול. במקום הנחת פה. וכי תנן נמי מתני' שלא במקום הנחת פה תנן. גמרא:

**התוקע לתוך הפיטס.**כצ"ל בסמ"ך ודוגמתו במציעא מ"ב פ"ד. ובבתרא מ"ב פ"ו. ובגמרא רפ"ב דביצה [ד' ט"ו ע"ב] הללו בעלי פטסין. ובמסכ' מכות מ"ב פ"ג טעה התי"ט בזה שהיה גורס כאן במ"ם:

משנה לחם אם קול שופר שמעהעומד חוץ לבור רע"ב. הכי הוא ודאי פירושא דמתניתין. ודלא כרא"ש. עמו"ק (תקפ"ז) ואתי שפיר נמי לישנא דוכן. דודאי בכוונה תליא מילתא דשומע קול שופר מבור. אם נתכוין לשמוע בשעה שתקיעה יוצאת מפי התוקע. אז ודאי קול שופר שמע. והרי נתכוין שומע ומשמיע. לאפוקי היכא שנתעכב ולא שמע רק קול הברה. נמשכת אחר שכבר נתפשטה תקיעה מפי התוקע. שהקול העצמי הראשון חלף הלך לו. ועכשיו לא נשמע קול אלא הנולד מראשון. בנקישתו לדפני הבור. הפסיד קול השופר. וזה גרם לו מעוט כוונתו מתחלה.

**בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה.**במ"ש התי"ט כאן יתיישב ג"כ שהיה מרע"ה עומד על הגבעה להתפלל. אע"פ שהתפלה אינה נאה אלא ממעמקים. שאין גבהות לפני המקום:

ונ"למכאן סעד לש"ץ שיעמוד בגובה ב"ה. כדי שיראוהו העם ויכוונו לבם וכן כתב

**זה הכלל.**לאתויי תפלה וברכות דרבנן. אע"ג דגדול נמי לא מחייב בהו אלא מדרבנן. ס"ד קטן נמי מצי מפיק קמ"ל. ולא תימא דווקא בתקיעות דאורייתא הוא דשאינו מחוייב אין מוציא את המחוייב. אלא לכתחלה אפילו בשל דבריהם. אין הקטן מוציא את הגדול. (כבמגילה ע"ש מ"ד פ"ב) אף על פי שמדין תורה הגדול יוצא בשמיעה מהקטן. אפ"ה אסרוה רבנן. (כן הוא העיקר וביארתי דבר זה בעזה"י בארוכה בביאורי לטא"ח סקצ"ט ע"ש) כך נ"ל דוק. והתי"ט כתב בל"א והמעיין יבחר:

משנה לחם בלח"שכאן (ונתיישב בו מדוע א"כ הניח משה ידיו פעם. כי זה אמנם היה מתחלה מפני אונס הכובד. משא"כ אם לא היה בו סימן והוראה לישראל. כי אם למשה לבדו. וק"ל).