**פשט העני את ידו.**פי' הרע"ב ובתוכה קופה או סל עכ"ל:

ישלהתרעם על פירוש זה שמתנגד למסקנת הגמרא. דהא הכי הוה ס"ד לאוקמי מתני' בטרסקל שבידו. ודחינן לה ומסקינן אלא ידו של אדם חשובה לו כד' אמות. ולא סגי בלא"ה כדאיתא בגמרא (ד"ה ע"א) ע"ש וכדמפרש נמי איהו גופיה בסמוך. והתימה ממחילת התי"ט. גם הרמב"ם ז"ל בפירושו לא זכר אלא מסקנת הגמרא הנז'. ומ"ש הר"מ דנקט עני לשון קצרה. אע"פ שבהתחלה אינו מקצר כלום. באומרו כיצד העני עומד מבחוץ. מ"מ אח"כ כשבא לפרש פשט העני את ידו הרי הספיק לו זכרון העני בלבד במקום ד' תיבות שהי' צריך לומר פשט האדם העומד ברשות הרבים וק"ל וכן ביארו בתי"ט:

**ובעל הבית פטור.**פירוש הרע"ב ומותר גמור. לשון התי"ט ומסיק הר"ן דמצד איסור שבת כו' ולא דייקינן השתא באיסור דלפני עיור לא תתן מכשול עכ"ל. וכן הם דברי הרא"ש:

ואיכאלמידק דא"ה מאי פריך תלמודא ומי איכא בכולי שבת פטור ומותר [ד' ג' ע"א]. והאמר שמואל כל פטורי דשבת וכו' ומאי קושיא הני תלת מותרין לגמרי. לאפוקי הא דאסו' משום לפני עיור לא תתן מכשול משו"ה לא קחשיב לה. וי"ל דשמואל נמי לא איירי אלא מפטורי דשבת כדקאמר בהדיא:

**שניהם פטורים.**שלא עשה שום אחד מהם מלאכה שלמה אבל אסורים לעשות כן שמא כו' עכ"ל הרע"ב:

מיהאלכ"ע מדאורייתא לא מיתסר משום חצי שיעור. דטעמא דחצי שיעור אסור מן התורה. משום דחזי לאצטרופי שאם אכל חצי זית חלב. ראוי להצטרף כשיחזור ויאכל חצי זית אחר ונמצא בא לידי איסור. (עיין ריש בתרא דיומא [ד' ע"ד ע"א]) אבל כאן משנעשית המלאכה ע"י שנים שכל א' עשה חציה זה עקר וזה הניח. שוב אין העקירה ראויה להצטרף לאיסור וכ"ש ההנחה. משו"ה אפילו לכתחילה הוי שרי. אי לאו משום גזירה דילמא אתו למיעבד מלאכה שלמה:

ובהכימיתרצא נמי הא דקשיא היכי שרו רבנן לאעבורי פחות מד"א במקום הצורך כמו בריש בתרא דשבת [ד' קנ"ג ע"ב] ודעירובין [ד' צ"ז ע"א] ולא חשו לחצי איסור דאסור מ"ה והא ודאי שבישתא היא מה"ט דאמרן. דכיון דעביד מיד הנחה תוך ד"א תו לא חזי לאצטרופי. (דאמר מר תוך ד' עמד לפוש פטור) וליכא איסורא כלל. אלא משום גזרה דרבנן בלחוד. וזה ברור אע"פ שגדול אחד מדור שלפנינו הקשה קושיא זו ונדחק בה בלי צורך:

אמנםעדיין לא נתיישב לי היטב דבר זה במשנתנו דמכל מקום עקירה לחוד תאסר דבר תורה. דהא חזיא לאצטרופי למיעבד עמה הנחה דהו"ל איסור שלם. ואי משום דתרווייהו עבדי לה. הא קמא מעיקרא איסורא קעבד. ואטו משום דאתעבידא נמי הנחה ע"י אחר לשתרי. ואע"ג דודאי ליכא למימר דתיתסר עקירה שבפנים גרידא. דמאי קעביד הלא אינו אלא מטלטל בביתו. מ"מ אותו הפושט ידו עם החפץ ומוציאה ומכניסה שהרי הוציא מרשות רשות. וכמעט שגמר המלאכה. ולא חיסר אלא מקצתה. להוי כחצי שיעור וליתסר מ"ה. דהא חזי לאצטרופי ע"י הנחה:

לכןנ"ל דהא ודאי אסור מ"ה. אליבא דמ"ד חצי שיעור אסור מ"ה. והמפרשים שאמרו כאן שאסורים לעשות כן מדבריהם שלא בדיוק הוא. דאליבא דמ"ד חצי שיעור אינו אלא מדבריהם אמרו כן. ועוד כיון דהנחה ודאי לא חזיא לאצטרופי לעולם. וכן עקירה דפנים כל שלא עשאה בהוצאה לא שייכא בחצי שיעור. ולא קמיירי מנה הכא. נקטו מילתא פסיקתא איסורא דדבריהם דאפילו בהנחה נמי גזרו. אבל מ"מ יותר נ"ל לפרש אסורי דמשנתנו באיסור של תורה. ואליבא דמ"ד חצי שיעור אסור מד"ת. דכוותיה קיי"ל. והיינו דשנינן דלא קחשיב אלא פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת. ומאי שנא הני דווקא. אלא דבאיסורא דאורייתא קמיירי בדרבנן לא קמיירי. ודאתו לידי חיוב חטאת. איסורן מד"ת מהאי טעמא ומסייעא ליה לפי' ריב"א שכתבו התוספות והועתק בתי"ט ודוק:

משנה לחם יציאותעתי"ט מ"ש בשם התו'. מ"ט פתח בהוצאה. והנהאמת נכון הדבר דסדורא דערב שבת נקיט תנא ואתא. והוה ליה למימר בה מרגניתא. דהוצאה גופה שייכא בע"ש נמי. דקמ"ל אפילו התחיל להוציא מבעוד יום. אסור לעשות הנחה בשבת. אע"ג דלא הויא אלא פלגא דמלאכה בשבת. אסור (כמו בזה עקר וזה הניח. דמאי שנא. ואתחלתא דהוצאה בע"ש הוא. אפ"ה אסור) וכדאיתא בגמרא (ד"ג) לענין הושטה מבע"י. שאסור אף להחזירה משחשכה. ורמזה רבי במתניתין נמי.

משנה לחם בלח"שעכ"ל. פשוט דלאו דווקא סל. דהא אף על הוצאת מחט חייבין. אלא נראה אורחא דמילתא נקט (כמ"ש תי"ט) מכל מקום מצאה הקפידא מקום ללון. דהא איכא למטעי. ולמימר דמשו"ה נקיט סל. דהיינו טרסקל. כדי שיהא בו מקום ד' על ד' (כסתם סל ודאי) שתהא חשובה עקירה. מה שנותן ממנו לתוך ידו של בעל הבית. או מה שנוטל מתוך ידו של בעה"ב. ונותן לתוך הסל. דאל"ה. הוה ליה למנקט לשון קצר. ובתוכה כלי. שהכל בכלל. וכל שהו במשמע. לפיכך בודאי לא נמלט מן התרעומת. וכל המוסיף בלשון רבו. אינו אלא גורע יש כו'.

מפסיקיןלק"ש ז"ל התי"ט הא דכתב הרע"ב דאתאן לד"ת כו' וכי היכי דמד"ת מפסיקין לק"ש משום דמדאורייתא היא כ"ש דמכל הני דלעיל מפסיקין ואפילו כי איכא שהות הואיל והתחיל באיסור עכ"ל:

וזהקצת שלא בדיוק שהיאך יאמר דמהני דלעיל הכי נמי דמפסיקין הואיל והתחיל באיסור והא לעיל טפי משמע דמיירי בהתחילו בהיתר. ואע"ג דהר"ן הוכיח שאפי' התחילו באיסור (ובכלל זה אפי' שהגיע זמן המנחה כבר) אין מפסיקין לתפלה כשיש שהות. מ"מ לשון המשנה משמעו ודאי בהתחילו בהיתר:

ומשוםדקבעי למתני ברישא לא יכנס. דקמ"ל אפי' סמוך למנחה לא. מסיק נמי לדינא דהפסקה בהני. אף על גב דלאו דווקא הוא דבאמת ה"ה להתחילו באיסור. וא"כ מ"מ אין נכון לומר דמכל הני דלעיל מפסיקין הואיל והתחיל באיסור כאילו כך היא שנויה לעינ. והא איפכא הוא דמהא לא קמיירי בכל הני דלעי'. אלא מכללא דסוגיא דתלמוד' (בדוכת' אחרינא) אתמר. (וגם זה אינו מוכרח בסוגיא דהכא) והכי איבעי ליה למימר דמכל הני דלעיל מפסיקין כו' כשהתחיל באיסור. ועיין עוד לקמן מ"ש בזה:

ואיןמפסיקין לתפלה. כתב הרע"ב דאנו שאין תורתנו אומנותנו מפסיקין וא"ת וכי גרע ת"ת שלנו מאומנות דאמרינן בהו לעיל שאם התחילו אין מפסיקין וא"ל וכו' אלא תריץ כדכתב הר"ן בשם בעל המאור דאין מפסיקין דרישא בדאיכא שהות כו' עכ"ל התי"ט:

ואיכאלמידק אהאי פרושא לפום מאי דכתב הרב לעיל ג"כ בשם הר"ן דלק"ש מפסיקין אפילו כי איכא שהות. ורישא מוקים לה בהתחילו באיסור נמי אין מפסיקין לתפלה. א"כ מאי דוחקיה לשנויי הך דלעיל בדאיכא שהות והכא בליכא. לוקי אידי ואידי בדאיכא שהות. ורישא תיתי כפשטיה דמיירי בהתחיל בהיתר דהיינו סמוך למנחה כדאיתא. (ואי נמי הא נמי התחיל באיסור מיקרי מיירי בדאתחיל מקמי הכי). ואשמעינן דאע"ג דלא יתחיל אפ"ה אם התחיל לא יפסיק. והדר קמ"ל בסיפא רבותא דבק"ש כה"ג אפילו כבר התחיל ובהיתר. מ"מ יפסיק ואע"ג שיש שהות. והדר תני בבא יתירא. ואין מפסיקין לתפלה אפילו התחיל באיסור כשעדיין יש שהות. ואם כן למאי צריך לשנויא דת"ת ומנ"ל דחברים אין פוסקים לתפלה אפי' אין שהות:

לכןיראה לי דהנך תירוצי לא שייכן להדדי וסוגיי נינהו ולא אהדדי אתמרו. אלא מאן דמתרץ לה הכא בחברים. לא ס"ל כההיא סוגיא דסוכה דלא מפלגא בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור. אלא ודאי שני ליה ומוקי לרישא דמתני' כפשטה כדאמרן. דאין לך אלא כמו שאמרו דאם התחילו סמוך למנחה או קודם לכן בהיתר הוא דאין מפסיקין לתפלה. אבל התחילו באיסור אפילו לתפלה דרבנן מפסיקין. משו"ה קשיא ליה למאי תו תני ליה סיפא ואין מפסיקין. דלא סא"ד לפלוגי בין דאוריית' לדרבנן בעבר והתחיל באיסור וכ"ש אי מיירי נמי בדליכא שהות. ואף התרצן מודה לו בכך. ולא נצרכה אלא לחברים דמפסיקין לק"ש כשזמנה עוברת. ולתפלה אין מפסיקין אפילו כשזמנה עוברת. כיון דאינה אלא מדרבנן. אין חייבין בה ת"ח שתורתן אומנותן. הא מיהא שאר אינשי דמיחייבי בה כק"ש דמיא להו. וצריך להפסיק לה אם התחיל באיסור. אע"פ שיש שהות עדיין. שלא אמרו שלא להפסיק אלא בהתחילו בהיתר (והוכחת בעה"מ שכתב הר"ן בשמו דמוקי למתני' אפי' בדליכא שהות דאל"ה אטו אסור ללמוד לפני התפלה צ"ע. דאיכא למימר ודאי מכי מטא זמן תפלה אסור ללמוד דילמא מימשכא שמעתיה כדחיישינן בכל הני דמתני'. אלא זמן תורה לחוד: ועי"ל על שטתו של בעה"מ ואין להאריך):

איבראההיא סוגיא דסוכה [ד' ל"ח ע"א] דלא מפלגא בין התחיל בהיתר או באיסור. קשיא לכאורה מנ"ל דבחד מחיתא הוא. דילמא דווקא הוא כדאמרן ולק"מ. וצ"ל נמי דממשנה יתירא שמע לה. ומפרשא אין מפסיקין קמא לאו דווקא בהתחילו בהיתר. אלא ה"ה להתחילו באיסור דלא נקטיה אלא משום לא יכנס דרישא. והיינו משום דקשיא ליה נמי בבא דסיפא דלא אצטריך. דהא תני לה רישא אין מפסיקין. ולא מסיק אדעתיה לאוקמה בחברים. אלא משני בגוונא אחרינא דרישא מוירי בהתחיל בהיתר. ואשמעינן תו אפי' בהתחיל באיסור אין מפסיקין. אע"ג דלק"ש מפסיקין בהתחיל באיסור אע"פ שיש שהות. לתפלה לא כל שיש שהות עדיין. ולא צריך כלל לשינוייא דחברים כנלע"ד עיקר. ולפ"ז מ"ש הרבתי"ט ואין לתרץ יש ויש לתרץ כן באמת:

משנה לחם שםסוף פיסקא בזה. והא דחברים מפסיקים לק"ש. נראה דאינו אלא לפסוק ראשון בלבד. כק"ש דרבי יהודה הנשיא. איבראהרא"ש פה"ק. לא משמע ליה הכי. וצ"ע מנליה דתקשי ליה. עב"י ס"פ.

משנה לחם לא יצא החייט קשיא לי טובא. אפילו אליבא דאביי. דגזרינן הכא גזרה לגזרה. מ"ט לתסר. הא אפילו אשתלי ונפק ביה משחשכה. לא מיחייב. דהא עקר ליה מבע"י. ותו לא קמיחייב אהנחה דמשחשכה. אלא א"כ עמד לפוש משחשכה (ועיין גמרא דה"ב. ועמ"ש בס"ד בריש בתרא דמכילתין) כ"ש דלא ניחא אליבא דרבא. דלא גזר גזרה לגזרה. וכוותיה קיי"ל. והכי פריש נמי רע"ב. וראיתיבתוספות שכתבו. וז"ל אליבא דרבא. אין לפרש שמא ישכח המחט. דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא. כדאמרינן הכיר בה ושכחה. לענין שבת פטור כו'. ולא הבינותי זה. התם בנפלה איירי. דלאו מלאכה היא. ולגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. איברא כי אפקה משחשכה. מלאכה היא. אלא שלא היתה עקירה בחיוב. אם לא כשעמד לפוש משחשכה. וכה"ג ודאי מלאכה גמורה היא. כי שכח והוציא. אלא דאכתי ליכא טעמא למגזר עלה כדאמרן. משו"ה במאי דניחא להו לתוספות. לא ידענא אמאי ניחותא.

משנה לחם החייטנקרא כך על מלאכת תפירתו בחוט. וכן נקרא כלי מלאכתו מחט. אף אם אינם משורש אחד. כי חוט וחייט. מנחי עי"ן הם. ומחט הוה במשקל מפל. מסב קלע. חורש מצל. או יהא כולו פתוח (כמו שהיא רגילה קריאתו בפי הכל) בפלס כמשק גבים. ואמנם מוצאו מהארמית. ויתפרו עלה תאנה. ת"א וחטיטו.

משנה לחם הלבלרשני למדי"ן מספרן ששים. והבי"ת מתחלפת בפ"א ששניהם ממוצא אחד. וייחד שם זה לכותב ספרים.

משנה לחם יפלהמהכבד. על דרך התרגום. ובערת ותפלה. בערתי. פליתי. ובטעות רגילין לקרות יפלה ע"ד העברי. שהוא מהנוסף. כי הוא לשון הבדלה. אשר יפלה ה'.

**וי"ח דברים.**כתב הרע"ב והגזרה הט' כלים שנטמאו במשקין שנטמאו בשרץ. עמ"ש בס"ד רפ"ח דברכות:

ומ"שבתי"ט לשטת התו' והראב"ד דס"ל משקין הבאין מחמת ידים נמי מטמו כלים. א"כ בגזרה הח' דאוכלין יהיו נטמאין מהמשקין אמאי יהבו טעמא גזרה משום משקין דשרץ. ות"ל משום משקין דזב וזבה. ותירץ דלא רצו לגזור באוכלין משום משקה זב וזבה. דא"כ היו צריכין לעשות האוכלין ראשון וכולי האי לא בעו לגזור. נ"ל שיפה אמר. ובחנם חזר בו במ"ב שכתב ז"ל אבל לפ"ז גזרה דכלים שיהו ראשונים. עד כאן לשונו:

ולאידעתי מה הכריחו לומר כן. דאטו משום דגזרו שיטמאו משום גזרה דמשקה זב וזבה. אסקונהו תרי דרגי חדא דכלים אינן מקבלי טומאה אלא מאב הטומאה. ועוד שטומאה תעשה אותן כיוצא בה שלא הוצרכו לגזור עליהן משום משקין דזב וזבה. אלא כי היכי דליקבלו טומאה. דאי משום שנגעו במשקין דשרץ לא הוו מיטמו כלל. ואהנו משקין דזב וזבה להביא להן טומאה מטומאת משקין כל דהו. ואפ"ה שפיר קאמר דאי הוי גזרי טומאה באוכלין מחמת משקין. משום משקה זב וזבה. ודאי היו צריכין לעשותן ראשונים. דאי לעשותן שניים. מאי אהנו להו גזרת משקה זב וזבה. בלא"ה נמי מקבלי טומאה דתיפוק ניה משום משקין דשרץ וק"ל:

משנה לחם וכרשיניןכמדומה הוא הזרע שקורין בל"א. טערקשי"ן וויי"ץ. ואיסור השרייה בשבת. צ"ל כיון דאינו ראוי גם למאכל בהמה בלי שריה. ולא בר גיבול הוא. אמרינן שרייתו זהו גיבולו.

משנה לחם אוניןבפ"ק דסוכה (י"ג) גרש"י האוניץ. כמו אניצי.

משנה לחם הדליקוי"ל שרמז הכא בלשון זה. מ"ש ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר.

משנה לחם ספק חשכהצריך עיון. מאי אריא ספק כו'. אפילו ודאי יום. נמי אתסר במלאכה. מדין תוספת שבת. דמדאורייתא הוא. וקשה להעמיד סתם משנתנו אליבא מאן דלית ליה מוסיפין על הקודש. אף לא ידענא מנו. עמ"ש בחי"ג על תוספות ר"ה.

משנה לחם **אין מעשרין כו'.**עיין רע"ב. דקסבר גזרו על השבות כו'. עמ"ש בס"ד במו"ק סרס"א.

**אמר רשב"ג.**לענין מה שהעיר בתי"ט כאן עמ"ש בס"ד מ"ג דפ"ק דברכות ובחי' פ"ח דברכות:

**משלשלין את הפסח עם חשכה.**ז"ל הרע"ב אע"ג דבעלמא אין צולין הכא שרי דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתי לחתויי עכ"ל. והכי איתא בגמרא אלא שהוסיף מפירש"י הא דמדכרי אהדדי:

וצ"עדהא קיי"ל כר"י דשוחטין את הפסח על היחיד [פסחים ד' צ"א ע"א]. ויחיד מאן מדכר ליה. ובלא פירש"י היה אפשר לפרש בדוחק דבני חבורה לאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקט תלמודא. שאין לך פסח שאין נמנין עליו חמשים ומאה בני אדם כדאי' בגמרא דתמיד נשחט ובאיכה רבתי. ולעולם יחיד נמי זריז הוא. שכל העוסק בפסח בקי הוא בסתמא. וכמו כהנים זריזין שאין פירושו דווקא כשהן רבים בחבורה שמזכירין זא"ז. אלא ר"ל כהנים דעלמא ואפי' יחיד במשמע. זריז ונזכר הוא שלא לחלל שבת. כדפירש"י גבי כהנים זריזין שבני תורה הן וחרדים למצוה [שבת ד' כ' ע"א ד"ה אברים]. אלא שקשה עלי לומרכן בישראל שיהיו הכל בקיאין וזריזין. אף כשעסוקין בקרבן. (וגם הלום ראיתי אחרי רואי פירש"י בהמוצא תפלין שפי באמת דבני חבורה זריזין כאשר עלה על דעתי כנז'. איברא לאביי דהתם דלית ליה הכי. היינו נמי מטעמא דאמרן דאי אפשר שיהיו כולן בקיאין. על כן יפה פירש כאן אליבא דכ"ע):

ועלכרחנו אנו צריכין בזה לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בהל' קרבן פסח שאין שוחטין לכתחל' על היחיד. אלא שכשר בדיעבד כר' יוסי וגמרא ערוכה היא הביאה בכ"מ. ולפ"ז משום דהויא מילתא דלא שכיח' דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן לעשותו במרובה ולא לשוחטו על היחיד. וכיון דלא שכיח דלא ליהוו בני חבורה דמדכרו אהדדי לא גזרו ושרי אף ביחיד ודוק. ועפ"ד מ"ב דסוכה: