**חייב בכל שהוא.**ז"ל בתי"ט ומ"מ בשאינו מצניע אינו חייב בכ"ש לפי שאין רגילות לזרוע כ"ש עכ"ל:

וזהקצת שלא בדקדוק שנראה לכאורה כסותר דברי עצמו שכתב לפני זה בד"ה המצניע דכל שכן המוציא לזרע דחייב בכ"ש. וכפרש"י דאף על גב דלא אצנעיה מעיקרא מיחייב המוציא לזריעה אפילו חטה א'. והכי הו"ל למימר ומ"מ במוציא סתמא. אע"ג דסתמייהו לזריעה קיימי כגון זרעוני גינה אינו חייב בכ"ש. ובהכי מיתוקמא מתניתין דפרקין דלעיל דבעי זרע קשואין שנים ולא סגי בחד לזרע. משום דמיירי במוציא סתם. ומיהו כיון דסתמא לזריעה נינהו לא בעינן כגרוגרות:

**חזר והכניס.**כתוב בתי"ט בשם המגיד דהא דתנן חזר והכניסו ר"ל והוציאו עכ"ל. הוצרך לכך משום דהכי משמע לכאורה אוקמתא דתלמודא דמשני כגון שזרקו לאוצר וק"ל:

אמנםעכ"ז אין הכרח להוציא לשון המשנה ממשמעו. וכן נראה מפירש"י והרע"ב ז"ל דמפרשי כפשטיה. דזה המכניס אינו חייב על הכנסה זו. אע"ג דלא ביטלו בפירוש. אלא הכניסו סתם וזרקו לאוצר ומקומו ניכר. דסד"א במילתיה קאי וליחייב למפרע על ההכנסה קמ"ל וממילא משמע דה"ה להוצאה דאחר כך וא"צ לדחוק כלל. שוב עיינתי בחבור הר"מ וראיתי שגם הה"מ אין דעתו נוחה לפרשה כן. אלא שבלשון הר"מ הוצרך לדחוק כן. שהוא ודאי נוטה קצת לזה. ואף הוא אינו מוכרח. וא"כ לחנם נכנס הרב בתי"ט בדוחק:

משנה לחם ופיה למטהאין דרך הוצאה בכך. מפני שאינו מחזיק מה שנותנין לתוכו. כי יפול הנופל ממנו. והוא לא ידע.

משנה לחם בסינרעמ"ש בס"ד במו"ק (א"ח סרמ"א).

משנה לחם מקבלי פתקיןנ"ל שהם נותנין אותן במרצופין של עור. כעין כיס ארוך ובו שנצין (וקרוי בל"א ראנצי"ן) והוא תלוי על הצואר. ברצועות שבשתי קצותיו. המחוברים מתחת זרועו ולפניו. והוא מונח באלכסון על כתפו. או לפניו על החזה. נמשך מצד ימין לצד שמאל. וסובב מלמעלה בצואר. למטה על הירך שבצד שני. וחוזר לפניו ולאחריו על ידי קשר הרצועות המחברים אותו על גוף הנושאו שבאופן זה יכול להפכו לרצונו לכל רוח שירצה. ומכל מקום אינו חוזר בקלות כל כך כסינר. מפני הכיס שהוא מלא וכבד תלוי באמצע. ומעכב סבובו. על כן אינו נוח להחזירו ולהפכו על צדו. ודברי בתי"ט אמת וצדק בזה.

**וכן כזית מן המת.**עמ"ש בס"ד מ"ג דפ"ז ורפ"ט דלעיל. וא"צ כלל למ"ש בתי"ט כאן דיש לאדם צורך בו לקוברו. וכן כתב בנבלה ושרץ משום דצריכין לכלבו. והא ודאי בורכא היא ואין להאריך. ומיחוורתא דהוצאה דאצולי טומאה מלאכה חשובה היא. וכדכתיבנא התם ע"ש:

משנה לחם ככרדילמא קמ"ל אפילו היה כבד מאד שמשקלו ככר כענין הסיפא דלא יכול אחד להוציאו. ואשמעינן ברישא ביחיד בכל גוונא חייב. אפילו היה יותר ממשא בן אדם בינוני. וזה בעל כח יותר. או עשה בכח חזק ביותר. דמ"מ הוה ליה דרך הוצאה.

משנה לחם את המתנראה פשוט אפילו מת נכרי לכ"ע. דהא ממגע וממשא לא אימעוט. ולא גרע מנבלה.

משנה לחם את החי. פטורמ"ש בתי"ט כאן מהתו'. צ"עכי לא הבינותי מאי דוחקייהו למימר שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם כו'. הא בחיה ובהמה מחייבינן. משום דכאמן דכפיתי דמו. ואדרבה איפכא הול"ל. דמשו"ה בחיה ועוף לא פטרינן. דהוה דכוותה במשכן. שכן דרך לפעמים לישא הבהמה דקה על כתפו. וכדקאמרינן טעמא דהקילה תורה גבי גנב בתשלומי ארבעה תחת השה. ובאדם היינו טעמא דפטור. משום שלא היו נושאין אדם חי לצורך מלאכת המשכן. כי אם היה חולה. לא היו צריכין לו. כי לא יוכל להועיל להם מאומה. וא"תאי הכי. למאי צריכינן לטעמא דנושא עצמו. תיפוק ליה דלא הואי מלאכה חשיבא במשכן. י"ל דאי לאו האי טעמא. אפ"ה הוה מחייבינן על הוצאתו. כיון דאית ביה צורך. וכל הוצאה דלצורך אדם. חייבין עליה. אע"ג דלא הואי דכוותה במשכן. דוק ותשכח. והיינו נמי טעמיה דמאן דמחייב במלאכה שאין צריך לגופה. משום דכיון דגמרינן במשכן דהוצאה לצורך אדם. מלאכה חשובה היא. א"כ לא שנא לאיזה צורך היא ההוצאה. לעולם חשובה היא. אם לא כן. תמה על עצמך. אם כל שעורי הוצאות שחייבין עליהן בשבת. היו במשכן. אלא שבבנין אב אנו למדים על הוצאה הצריכה לאדם. שהיא מלאכה שחייבין עליה. ועד כאן לא פליגי אלא במלאכה שא"צ לגופה. אי חשובה נמי. אם לא. והך תנא דידן ודאי ס"ל דכל הוצאה שהיא לצורך. תו לא בעינן דומא דמשכן דווקא. ואפי' במלאכה שא"צ לגופה מחייב. להכי אי לאו דחי נושא עצמו. פשיטא ליה דחייבינן על הוצאתו בכל גוונא. דהא ודאי לצרכו הוא. ולא גרע משאר דברים קלים שחייבין על הוצאתן. אלא משום דלא הוה כלל במשכן כדכתבינן. ולא דמי נמי לכל דבר המוצא. שאינו הולך לרצונו. ונושא עצמו לכל חפצו כאדם. ודוק.

**וחכמים אוסרים משום שבות.**מ"ש כאן בתי"ט על הרע"ב והר"מ ז"ל שכתבו הנוטל שער ראש חברו אפילו ביד חייב שהוא בהפך מדברי הגמרא:

אינומוכרח כל כך דבגמ' לא איתא להא דאר"א מחלוקת לעצמו אבל לחברו ד"ה פטור. אלא אצפרניו לחוד. ואי משום דתני נמי שערו ליכא למידק דבחדא מחיתא מחתינהו. דילמא איידי דתני צפרניו תני נמי שערו בדידיה. אי נמי דשערו נמי דווקא ואיפכא. דבשערו הוא דפליגי. אבל בשער חברו לד"ה חייב. כדמפרשי אינהו ז"ל:

ובודאילאו מהא דאר"א מפקו להך מילתא. דא"כ הוה להו לפרושי הכי בצפרניו דקדים. אלא משום דס"ל דווקא בעצמו הו"ל כלאחר יד. משא"כ בשל חברו. אורחיה הוא. אפי' ביד בשער. ולא דמי לצפרניו. דודאי אין דרך ליטלן לחברו ביד. ולכאורה היה נ"ל שהכריחם סוגיא דבכורות (דכ"ה) דמשמע דתולש חייב משום עוקר דבר מגדולו. לא משום גוזז וא"כ מה לי ביד. מה לי בכלי. אלא דווקא שערו דהו"ל כלאחר יד. משא"כ בחברו. וזה היה נכון ודוק. אבל א"א לומר כן בהרמב"ם עמ"ש בס"ד מי"א פ"ד דפאה: