Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat Chapter 13
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
משנה לחם האורג שני חוטין היינו חוטי ערב. אבל חוטי שתי. שעורן כמלא הסיט. כדמפרש לקמן.
**הקורע על מתו.**מה שהקשה הרבתי"ט על מ"ש הרמב"ם דחייב משם שדעתו מתיישבת וחומו מתפשר. שזה הפך משנתינו דחייב לברך על הרעה בשמחה ובלב טוב:
נלע"דדלק"מ דודאי מצוה להצטער על מיתת הקרוב. ולהרבות בהספד ובכיה על הכשרים. ורצון שמים הוא מלבד הטבע המחייב. גזרת התורה היא שלכן הוקבע ג' לבכי ז' לאבל וכו'. ודבר זה מפורש בתורה. ומכלל הברכה היא ויעוד לכשרים. שיזכו להספד כאמור בקבלה. ומצות חכמים לחמם ההספד. וארז"ל מי שאינו בוכה ומתאבל הרי הוא אכזר ועונשו מרובה (וכן הקריעה על המת מצוה. אע"פ שזולת זה עובר בב"ת):
ובכלזה אין סתירה למה שאמרו שחייב לברך על הרעה בשמחה ובנפש טובה. לומר שאע"פ שמצטער הרבה. והוא עומד בתוקף חימום האבל והאנינות אע"פ שחובה הוא. מ"מ מצוה היא שיפנה לבו מהאבל בעת שיברך על הרעה. כדי להודות להשי"ת ולברכו בנפש חפצה. ואין זו אזהרה רק לשעה קלה. כדי שיאמר הברכה בלב שלם. ומיד חוזר לאבלו וצערו. ופשיטא שהקריעה נעשית מתוך אנינות ונפש עגומה. וזה ברור:
משנה לחם **עתי"ט.**ודקתני מתו שמוטל עליו לקברו. אבל לא להתאבל. עכ"ל. ולא כך אני אומר. אלא האי תנא דווקנא הוא. ונקט מתו. שחייב להתאבל גם לקרוע עליו. ואפ"ה פטור. כגון שכבר יצא ידי חובת קריעה. וקמ"ל רבותא במתו ממש. אע"ג דקעביד לשכך חומו. משום אפושי צערא. אפ"ה בשיצא ידי חובתו. תו ליכא תקון ופטור. ונכון.
משנה לחם בלח"שס"פ ברור. נ"ב ואי קשיא אהא דהקורע על מתו שמחויב לקרוע עליו דחייב. היכי דמי. אי באביו ואמו ורבו מובהק. הא הו"ל קרעים שאינן מתאחין. והקורע כי חייב. על מנת לתפור הוא דחייב. ואע"ג דכולן רשאין למללן לשללן. ואפילו תימא דהתופר חייב נמי בכה"ג. ולא בעי איחוי לענין שבת. מ"מ האי לאו ע"מ לתפור הוא. דעכ"פ הבגד מתקלקל בכך. ויותר היה רוצה שלא יקרע. ולא יצטרך לתפור. ומשו"ה אפילו בשאר קרעים המתאחין לא מתוקמא שפיר. דמ"מ לא הויא דומיא דמשכן. שאין קורעין אלא לצורך היריעה שנפל בה דרנא. על מנת לתקנה לתפרה ולאחותה היטב. תריץ הכי. דלא בעינן ע"מ לתפור. אלא לאפוקי קורע גרידא. דמקלקל הוא. אבל במתקן עמה שום דבר. סגי. לחייב עליה. דתנא דידן ס"ל כר"י דמחייב אף במלאכה שא"צ לגופה. כשיש בה רק איזה תקון אצל דבר אחר. כדשמעינן בדוכתי טובא במכילתין. ועמ"ש בס"ד לעיל מ"ג דפ"ז. ומ"ד דפר"א דמילה. ואע"גדרישא דקורע בחמתו. אוקימנא דלא כר"י. היינו משום דלדידיה בתקון כל דהו סגי. דלא ליהוי מקלקל. ואנן בעינן מיהת תקון גמור (ומסייעא למש"ל פ"ז בס"ד) ותקון דשכוך חמה. או למירמא אימה. לא חשיב ליה תנא תקון. משו"ה לא ניחא לתלמודא לאוקמה לרישא נמי כוותיה. מיהו בתקון דדבר מצוה. ודאי מהני לתנא דמתניתין. אף דלא צריך לגופה של מלאכה. ומתקן בד"א בלחוד הוא. חייב טלה ודאי. כדמוכח טובא. והא הכא נמי מוקי תלמודא הך בבא. דקורע על מתו כר"י. וכדמסיק נמי בהדיא. דסיפא דכל המקלקלין פטורין. לא אתיא אלא כר"י. ועיין שם בתוספות ודוק היטב.
משנה לחם לא כל הביברין שוין בבית לא מפליג רשב"ג. נראה דבית משום דמקורה הוא. ולית ליה לאשתמוטי. לא שנא קטן או גדול. בכל גוונא הו"ל נצוד בו. משו"ה תנא ליה בית סתמא.
משנה לחם ופירושבחד שיחיא. כתב הר"ן בפא"צ במרוצה אחת. כמדומה שהוליכו מלשון מקרא. מי שחו. שכן קורין לשיטא שיחיא בארמית והשיטה אחת. הוא ריצה במים או ביבשה. כמו משוט בארץ. ודומיו. ורחוק באמת לפרשו מלשון שחייה. שהיא כפישת הראש והגוף לארץ. שאין לו ענין כאן.
**אע"פ שעמד הראשון והלך לו.**פירש התי"ט דמיירי שהראשון יושב לו מבפנים וממלא כל חללו של פתח. והשני שיושב בצדו היינו כנגדו מבחוץ על פני חלל הפתח. נמצא אם הראשון הולך לו לחוץ מוכרח השני לפנות לו מקום ולעמוד כדי שיוכל זה לעבור דרך עליו ללכת החוץ. ואז הצבי אינו נשמר בתוך כך עד שחוזר השני וממלאהו. ונמצא שהוא צודהו. אבל בהולך לו הא' לפנים משכחת שפיר שהצבי שניצוד ע"י הראשון לא פסקה שמירתו. אע"פ שעמד הראשון. ועכשיו הוא משתמר ע"י הב'. פטור הב' שאינו עושה אלא מעשה דלת נעולה לצבי השמור כבר. שאין צריך לפותחה כדי שיוכל לברוח זוהי כוונתו:
ובמג"אסי' שי"ו השיגו בזה וכתב עליו ותימה דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתחה הפתח. יהא אסור לסותמה. אלא ע"כ כיון שהוא נצוד כבר שרי. ה"נ כן דהא רש"י כתב דאין זה אלא כשומרו לצבי שהי"ל מאתמול. ונ"ל דלשון הר"ן אטעיתיה ע"ש. אבל באמת בא הר"ן לומר שאע"פ שמוסיף על שמירתו מותר. וכ"ש היכא שאינו מוסיף דמותר וס"ל להר"ן דזה לא אצטריך לאשמועינן במתני'. ומ"ש שהצבי קשור ובא א' ונעל מיירי כגון שלא ננעל הדלת עדיין משקשרו הצבי בתוכו עכ"ל:
ונ"לשלא כדין השיג על הרבתי"ט שדבריו כנים. ודברי במג"א תמוהים בעיני. שלדבריו כל שניצוד פעם אחת. שוב לא יהו חייבין עליו משום צידה. וזה אינו אמת שהרי בודאי כל זמן שאינו ניצוד ועומד במקום השמור דמטו ליה בחד שיחיא. חייבין עליו אפי' היה נשמר מתחלה זמן רב במקום צר. כל היכא דעביד לרבויי כשמוצא עצמו מותר. פשיטא דחייבין עליו. וזה ברור מאד. ולא ידעתי מה ראה במג"א לומר כן. ומנ"ל לחלק בין ננעל עליו פ"א או לא. דאי מחיה ועוף שברשותו דהצדן פטור. התם בדלא עבידי לרבויי ובניצודין ועומדין מיירי:
ומ"שדאטו מי שיש לו תרנגולת ונפתחה הפתח יהא אסור לסוגרה. אע"כ כשנצוד כבר שרי. דבריו נפלאו ממני דמה ראיה מתרנגולת דלא עבידא לרבויי. ואי במרדה הכי נמי דאסור לסוגרה משנפתחה. אע"פ שכבר היתה סגורה על התרנגולת ונשתמרה התרנגולת. מ"מ עכשיו שנפתחה ואינה ניצודה עוד כבתחלה. פשיטא דאסור ואסור לחזור ולסוגרה במרדה. מאחר שהתרנגולת ניצודה בכך:
ולמהלא והלא בפירוש אמרו שאם מרדו חייב חטאת. והוא סותר דברי עצמו שבסוף סי' הנ"ל משמע מדבריו ג"כ דאיכ' צידה בתרנגולת אע"ג דלא עבידי לרבויי. כל שכן בחיה דעבידא לרבויי. שאע"פ שניצודה פ"א. מאחר שנפתחה הפתח ואינה משתמרת עוד. מה לי בחוץ. מה לי בפנים. כל שאינו ניצוד ושמור. ובא א' וצדו ע"י שנעל עליו ודאי חייב.
ואימשום דאינו מכוין לצוד כי אם לשמור ביתו. בזה באנו למחלוקתו של הרשב"א והר"ן. והא לא קיי"ל כרשב"א. ומאי איריא שכבר ננעל פ"א ונפתח. אפי' בפעם ראשון שנועל עליו מותר להרשב"א כיון דמתכוין לשמירת ביתו:
ולאידעתי במה נסתייע מרש"י שכתב שאין זה אלא כשומר צבי שהי"ל מאתמול. דכוונת רש"י פשוטה שר"ל השמור לו מאתמול. ולא בא אלא לומר שלא ניצוד בשבת. אבל בודאי צריך שיהא ניצוד ועומד עכשיו בשעה שנועל את ביתו. דאל"כ מה מועיל שהיה ניצוד אתמול אם עתה בשבת אינו ניצוד. והוא צודו עכשיו מחדש:
ומ"שמהר"ן פשוט דהר"ן נייד מפירש"י משום דניחא ליה לפרושי רישא וסיפא שהוסיף על שמירתו דווקא ודוק. ומה ראיה ממנו שודאי זה פשוט דכ"ש אם אינו מוסיף על שמירתו של ראשון דפטור. אבל אין זה ענין לכאן. שהרי זה עושה מלאכה גמורה לבדו. דכשנסתלקה שמירת הראשון ונשאר הצבי בלתי ניצוד. כשבא הב' ומילאהו. מעשה חדש הוא ולא מוסיף בלבד. ואין חילוק בין היה נעול פ"א או לא. יצדקו דברי הרבתי"ט וצריכין אנו לפירושו כאן:
**למה זה דומה לנועל את ביתו.**כתבו התו' וא"ת מאי אולמיה דהך מהך. ונראה לריב"א דס"ד דבא וישב בצדו ליתסר משום דמיחזי דלהוסיף שמירה בא עכ"ל:
ר"לדמיחזי דמכוין להוסיף שמירה הוא. משא"כ בנועל אע"ג דודאי נמי מוסיף שמירה. מ"מ הוי דבר שאינו מתכוין. דלא נעל אלא לשמור את ביתו. וקס"ד דביושב בצדו דקמכוין ליתסר. קמ"ל דאפ"ה שרי דכי היכי דלא מחייבינן ליה לנועל שיפתח את ביתו. והא ליכא למימר דשרי משום דהו"ל דבר שאינו מתכוין. דכה"ג פסיק רישא הוא. אלא ש"מ דכי נעל בהיתירא נעל. משום דכבר היה ניצוד ועומד. ה"ה למתכוין דשרי אפי' לכתחלה ודוק. כך נ"ל כוונת התו':