**ודמאי.**דחזי לעניים ואי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה. וכתבו התו' דהוי מצי למימר כדלעיל בתרומה כיון דחזיא לכהן. ה"נ הא חזי לעני אע"ג דלא חזי ליה עכ"ד:

ולינראה דבדמאי אצטריך דווקא להך טעמא דאי בעי מפקיר נכסיה. דלא שייך למימר משום דחזי לעניים. דלא בעי למיתביה לעניים. אלא לתקנו ולאוכלו. ולא קאי לעניים. משא"כ בתרומה דשל כהן היא. ועל כרחיה בעי למיתביה לכהן. והוי מידי דחזי ודאי. אבל בדמאי בדעתו תלוי ליתנו לעניים. וכיון שאינו נותנו להם לא חזי מידי. דאי אפשר לעניים לקחתו על כרחו. משו"ה לא שרינן לטלטוליה. אלא מטעם הואיל דחזי לגופיה. והרי זה נכון בלי שום דוחק ודוק:

משנה לחם ארבע וחמש עיין תי"ט. ואולי יש לומר גם בכאן ארבע בקופות גדולות. וחמש קטנות (עמ"ש בס"ד בלח"ש מ"ו פ"ג דסוכה) שבודאי אין כל הקופות שוות. אע"ג דשתיק מנה תלמודא. דסמיך אמובן ממילא בכל דוכתא. דלא לחנם נקטיה תנא. אלא ודאי קמ"ל לכתחלה מיהת לא ליעבד טפי. והתי"ט ניבא ולא ידע מה ניבא. כי ודאי כדבריו כן הוא. ששני תנאים בשני נושאים הם לעולם בכל מקום. כענין הכתוב שהביא.

משנה לחם ודמאיהקשה אלי הישיש הרבני כמהר"ן דיין ע"ה. ז"ל תוך כתבו. הנני באתי לגלות אזנו. במה שנתקשה לי בספרו ל"ש כו'. הנה בשבת פרק מפנין כתב רפ"מ. ול"נ דבדמאי אצטריך וכו'. מ"ש רפ"מ לענ"ד דברי תימה הם. דכתב דלא שייך משום דחזי לעניים. אלא לתקנו ולאכלו ולא קאי לעניים וכו'. ובהיות כן א"כ פשיטא דלא שייך למימר דחזי ליה משום דאי בעי מפקיר כל נכסיה. דזה פשיטא לא יעשה להפקיר כל נכסיו. אלא עכצ"ל הואיל אם ירצה להפקיר כל נכסים חזי ליה. א"כ פשיטא י"ל הואיל אם ירצה יתן לעניים דחזי להם וק"ל עכ"ה. עלזה השיבותי. במ"כ אשתביש. אפילו כוונת התוספות נעלמה ממנו. כי אם זה רצו תו'. מה הרויחו. אי ע"י הואיל אתו עלה. מאי עדיפותיה דהך הואיל מאידך הואיל. דכבר הועיל. ומה יועיל זה יותר. אלא ודאי רצו. שאין צורך לבוא לסברא דחוקה כגון הואיל. דלאו סברא פשוטה היא (כידוע לכל בר בי רב דחד יומא) ואי לאו דאמריה תלמודא. אנן לא הוה אמרינן ליה לגמרי. והוה קשיא להו להתוספות. מאי דוחקא דתלמודא. הא בלאו הואיל. נמי מיחזא חזי לעניים. כתרומה דחזיא לכהן בלא הואיל. ואע"ג דלא חזי לדידיה. מהני. ה"נ ליהני לדמאי כה"ג. אפילו תימא דלא חזי לדידיה כלל. ולזה יפה השבתי. דתלמודא הוצרך גבי דמאי לטעמא דחזי ליה דווקא. משא"כ לעניים. אע"ג דחזי בלא הואיל. מ"מ בדעתו תליא מילתא. ואיהו לא בעי למיתביה כוליה לעניים. מאי אמרת. אנן סהדי דלא מפקר נכסיה. דאתו כולא עמא ואכלי להו. הא לא מילתא. דאי נמי לא קעביד הכי. לית לן בה. דאה"נ ודאי סברא רחוקה היא שיפקיר אדם כל נכסיו. אלא מיהא כיון שיש לו קצת ציור במציאות. שרינן ע"י הואיל. שהיא סברא דחוקה. אלא שניתן רשות לבעלי התלמוד להשתמש בה מדוחק. ולא מתוך רווחה. אבל התוספות מיאנו משום כך בסברת הואיל. ותואפילו לכשתמצי לומר. דה"נ מטעם הואיל קאמרי. אפ"ה לא דמי. דשאני הפקר. דאיהו גופיה מצי קדים זכי ביה. משא"כ להאכיל לעניים. דצריך דווקא ליתנו להם כולו. וק"ל. ועודבהפקר. אפילו הפקירו בפועל. אין אחר רשאי לזכות בו. דאדעתא דהכי לא אפקריה. עמ"ש בס"ד במו"ק סרמ"ו. מעתה נסתלקה תמיהתו מעלי. ונהפכה אל הרודף ולא השיג ולא הציל. ואין לו אלא שכרו שכר שיחה נאה שהשיח דעתו לפי תימה שלו. ואני בתומי הלכתי. את אשר תמ"ה טהרתי. מידיעת התימה נקיתי. ותשואות חן חן למעכ"ת שלא העלים דברי השגותיו מאתי.

משנה לחם מאכל עורבין עפ"ז דשביעית.

משנה לחם בלח"שד"ה מדדין במקרה כמו אזרה לכל רוח. וחבריו.

**מדדין.**כתב התי"ט בשם הרמב"ם שהוא כמו אדדם עד בית אלהים. ואמרו המפרשים שהמלה מורכבת. וביאורה אדדה עמם ונפקדה תי"ו ההתפעל. שהראוי אתדדם:

ועלדעתי אין צורך אבל הוא פועל יוצא לחבורת אנשים רבים שעבר בתוכם. כמ"ש כי אעבור בסך אדדה אותם אל בית אלהים. ירצה כשעבר בסך המון עם. הניע אותם עד בית אלהים לבקר בהיכלו. וזה פירוש נכון על דרך המפרשים הנז'. ואף שיראה שהמלה מבנין נפעל. ולפי דרכי הי"ל אֲדְדֵם מהקל או אֲדַדֵם מהכבד האל"ף בח"פ ודלי"ת רפויה. יש כיוצא בה במקרא. אמנם יש דעות שונות בביאור מלה זו. ועיין ברש"י (תהלים מ"ב) ויותר דומה למלה הנדרשה הכתוב אדדה כל שנותי דתפלת חזקיה המלך:

**אבל אם היה גורר אסור.**כתב התי"ט והאי איסור דתנן אפשר לי לומר דאסור וחייב קאמר דהא מחייב בחולה כשנשאו עכ"ל:

ואניאומר תיוהא קחזינא הכא. דאפי' לפמ"ש התו' ר"פ דלקמן דקטן חולה מיקרי כפות. הא מיהא מודו בקטן דלאו חולה. דשפיר הוי חי נושא את עצמו ושרי. דהא לא קאמרי דאסור לטלטלו. אלא אחר המילה. דהוי חולה. אבל קודם המילה לית דין ולית דיין דשרי. מטעם חי נושא עצמו. וכפשטא דמתני' דנוטל ודהמצניע כמו שאבאר בסמוך בעזה"י. וא"כ כי גורר מאי הוי. אטו תינוק גורר גרע מתינוק תוך ח' או אחר שנתרפא מן המילה:

לכןנ"ל פשוט דליתיה להך פיסקא. ואינו אלא פטור אבל אסור. וכדתנן בהמצניע [דף צ"ג ע"ב] בחי במטה. וגם זה שתירצו התו' בקטן חולה שאסור לטלטלו. מסתברא נמי דלאו לחיובא קאמרי וחז"ל העמידו דבריהם אפילו במקום כרת. שכן כחם יפה בשב ואל תעשה. ועוד שכבר תירצו קושיתם דבמשנה דלקמן באופן אחר. א"כ אין הכרח לתירוצם הראשון הנז'.

והראיהשהביאו מיומא דבחולה מודה ר"נ דהוי כפות. יש לדחותה ולומר דהיינו דווקא בשעיר דבלא"ה משרביט נפשיה. ופליגי רבנן דר' נתן ומחייבי אפי' בבריא. דלא סבירא להו חי נושא עצמו בבהמה. משו"ה מודה להו ר"נ בחולה. אבל באדם חי דכ"ע מודו דנושא עצמו משום דלא משרביט. ואפי' קטן מאד וכפשט' דכולהו מתני'. קרוב הדבר דה"ה אפי' בחולה חיובא ליכא:

וכדמשמענמי קצת לישנא דחי במטה. כלומר שצריך למטה. דאל"ה החי בכסא הו"ל למימר. והוי לישנא שפירא טפי וק"ל. אלא לאו לאשמועי' מילתא אגב אורחא דאפילו בחולה ליכא חיובא. וההיא דהנוטל דאוקימנא כר"נ. העמידוה התו' בהמצניע בתינוק בן יומו. דאליבא דרבנן אסור. ואפ"ה שרי ר' נתן ודוק הטיב:

**חכמה.**עמ"ש בס"ד בעזר אור ערך חכמה:

**ומחללין עליה את השבת.**מ"ש בתי"ט כאן להוכיח מן הגמרא דתחומין דאורייתא. אף שיש קצת טעם בדבריו. מ"מ אינו נמלט מדחייה. דאשכחן בלישנא דמתני' דלשבות דרבנן קרי ליה חילול שבת. עיין באחרון דיומא [ד' פ"ג ע"א] ודוק:

ועודאין הכרח לומר דהך סוגיא אתיא דווקא כר"ע. אלא ספוקי מספקא ליה לתלמודא ברייתא כמאן אזלא. וה"ק מכדי תני קורין חכמה ממקום למקום. דכבר שמעינן דמחללין אף דבר תורה א"כ הא דתני ומחללין לאתויי מאי. דהא מרישא משמע נמי דמחללין אפי' באיסור תורה אי תיתי כר"ע. או דילמא כרבנן ס"ל. ורישא קמ"ל באיסור דרבנן ואשמעינן רבותא בסיפא לאתויי דאפילו איסור תורה שרי. והא מיהא דווקא איסורא גרידא דלית ביה כרת וסקינה. כגון כל פטורי דשבת וחצי שיעור ולאו דמחמר. אבל איסור כרת לעולם אימא לך דלא שריא. או אפילו תימא רבנן. ושרו רבנן אפילו איסור כרת בפיקוח נפש. להכי קמיבעיא ליה לאתויי מאי. אי לא מייתינן אלא איסורא לחוד. או אפילו איסור כרת:

והכינמי מסתברא טפי דאליבא דרבנן אזדא שמעתין. דאי הוה ס"ד דבעל הסוגיא דתיתי כיחידאה. פשיטא דלא הוה מיבעיא ליה מידי. דודאי לאתויי איסור כרת קאתי אליבא דר"ע. כיון דשמעינן ברישא דקשרי איסור תורה. הרי לא נשאר לנו לרבות עוד דבר אחר. ואין כאן שאלה ולא תשובה. אלא על כרחך משום דפשיטא ליה דכחכמים דפליגי עליה דר"ע מיתוקמא ואליבייהו שפיר איכא לספוקי לאתויי מאי. דאף על גב דודאי מייתינן איסור תורה. מ"מ מיבעיא ליה היכי דמי. אי איסורא גרידא. או אפילו איסור שיש בו כרת וכנז'. ופשיט ליה דלכ"ע פיקוח נפש דוחה שבת בכל ענין. והשתא לא תסייעיה לרי"ף מהא לגמרי:

ומ"שהרע"ב מג' ועד ז' לא אמרה צריכה אין מחללין. ר"ל אפי' חברותיה אומרות צריכה. ומש"ע ומז' ועד שלשים אפי' אמרה צריכה אין מחללין. צ"ע מאי שנא מהא דאמרינן גבי חולה בי"ה [יומא ד' פ"ג ע"א]. דאם הוא אומר צריך אפילו מאה רופאים אומרים א"צ. שומעין לחולה דלב יודע מרת נפשו:

ושמאיש לחלק בין יולדת דסתמא בקיאין בגווה שפיר ויודעין שאין בה סכנה. ולא דמי לשאר חולה דצריך אומד כשהוא שותק. דמאכילין אותו ע"פ בקיאין. ואע"פ שהוא אומר אינו צריך. אבל חולי היולדת לאחר שבעה דלא בעיא אומד דידוע לכל שאין בה סכנה. ואין שואלין את הבקיאין בשבילה. שאפי' יאמרו שצריכה בטלה דעתם. והוא הדין היא עצמה:

אודילמא איכא לפלוגי בין אומר צריך אני שברור אצלו שיסתכן אם לא שיאכילוהו ויחללו עליו השבת. ובהכי מיירי ההיא דלב יודע מרת נפשו. להיכא דלא ברירא ליה מילתא שיסתכן. אע"פ שאומר צריך אני. וא"נ כדכתיבנא מעיקרא דאפילו באומרת ברי צריכה אין מחללין. הני מילי בסתם יולדת שאין יודעין לה חולי. כי אם חולשת איבריה שנתפרקו מן הלידה. אבל אם חלתה חולי כבד כאישתא צמירתא אף על פי שהרופאים מסופקים. או אפילו אומרים שאין בו סכנה. מסתברא דלדידה שומעין אי אמרה צריכה אני מחללין אפילו לאחר שלשים: