נותן כיסו לעכו"םהקשה הרא"ש דהכא פירש"י וכן הרע"ב דנותן מבע"י ולקמן מפרש"י שמניחו על החמור משתחשך. ועוד מה צריך טעם דעכו"ם א"א מצווה כו' הא ב"ה מתירין מבע"י ע"י קציצת שכר. ומסיק דהכא נמי איירי משתחשך:

ודברתימה הוא שלא ירגישו רש"י ורע"ב בכל זה. והיותר נפלא שתוך כדי דיבור יתירו משתחשך אפי' בבהמה שמצווה על שביתתה ואית בה משום מחמר. כ"ש לגוי. על כן אני אומר שזה דבר שאין לו שחר לעשות גדולי הפרשנים טועים בדבר כזה שמבואר מתוך דברי עצמם. ולפי דעתי פשוט דאינהו נמי ס"ל דאף משתחשך מותר. והני מילי בדיעבד דווקא. שאם המתין עד שקדש עליו היום. ודאי דמותר ליתנו לגוי מק"ו דבהמה. אפ"ה ס"ל דלכתחלה לא ימתין עד חשכה. אם יש עמו גוי שהרי יכול ליתנו לו מבעוד יום וינצל מאיסור שבות. והרי זה מוכרע מעצמו שאין נכון להביא עצמו לידי איסור שבות בלי צורך. והרבה החמירו בו בכמה מקומות ולמה יתירוהו בחנם. אלא ודאי דאע"ג דשרי מחמת האונס בדיעבד. אפ"ה קמ"ל תקנתא לכתחלה. דהא אפשר לו לעשות כן בלי שיעבור על השבות. דלכ"ע שבות איכא בשולח הגוי בשבת להביא חפציו דרך ר"ה. ובודאי יפה פירשו דלא תימא דשרי אפי' לכתחלה להמתין עד שחשכה:

ומהשדייק הרא"ש דא"כ מה צריך טעם דעכו"ם אינו מצווה כו' הא שרי ע"י קציצת שכר. אינו דיוק. דהכא סתמא תנן נותן כיסו לנכרי בכל גוונא ואינו צריך לקצוץ. ואפילו היה דיוק אינו הוכחה לסתור פירוש רש"י לפמ"ש דתלמודא קושטא דמילתא קאמר דהא דשרי אפי' משתחשך. טעמא משום דאינו מצווה עליו. כמו על בהמה. משו"ה תני מעיקרא תקנתא דנכרי. אבל לעולם אימא דלא הותר אף ליתנו לגוי בשבת אלא מדוחק כדעת רש"י. וזה ברור מאד. ולישנא דמתניתין נמי דייקא. דקתני מי שהחשיך לו. דומיא דמי שבא בדרך וחשכה לו   דפ"ד דעירובין מ"ז. ולא קתני מי שקדש עליו היום:

**מניחו על החמור.**לשון הרע"ב כשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה. ופירש התי"ט דר"ל קודם שתעמוד לא תעשה הנחה וכמ"ש הרמב"ם עכ"ל.

ואניאומר דוק ותשכח שאין לפירוש זה עמידה דהא כיון דליכא עקירה. הנחה לא מעלה ולא מורדת. ולא שנא עקירה בלא הנחה או הנחה (וכ"ש הוא דלא אתי בה לידי חיוב חטאת) בלא עקירה. לאו מלאכה היא אפילו באדם דאית ביה חיוב חטאת. והכא בבהמה שרי לכתחלה. וזה פשוט מאד:

ותימהמהתי"ט דסבר וקיבל זה מפי' הר"מ ז"ל ולא חלי ולא מרגיש. ואם מפני שאמרו בגמ' נוטלו כשהיא עומדת. אדרבה הלשון מבואר כמו שכתבתי. וכדרך שצ"ל במניחו כשהיא מהלכת שפירושו שכבר מהלכת. כך נפרש עומדת וכמשמעו. וזה שהצריכוהו ליטלו ממנה לא משום שלא תנוח. אלא שלא תבוא לידי עקירה מתוך העמידה. ושמא ישכח ליטלו מעליה אחר העקירה. עד שלא תנוח עוד. וזה ברור ודוק:

ועד"זי"ל גם לשון הרע"ב באומרו כשרוצה הבהמה לעמוד שאפילו נפרשהו קודם שתעמוד. מ"מ לא מפני חשש ההנחה אלא משום זריזות בעלמא. שבאופן זה אי אפשר לה לבוא לידי עקירה וק"ל. אכן באמת גם עליו ז"ל יש מקום ללון למה שינה לשון התלמוד הבריר כדפרישית:

והאדמפרש הרע"ב דאי שביק לה כו' נמצא מחמר כו'. אע"ג דבלא"ה אדם מצווה על שביתת בהמתו. אפי' לא קעביד איהו מידי. צריך לומר דקמ"ל איסורא אף בבהמת גוי. דמ"מ משום מחמר איכא. ולפ"ז שלא בדקדוק תפס לשון מחמר אחר בהמתו דלאו דווקא:

משנה לחם בלח"שסוף הדבור איכא. נ"ב (ואתיא כמ"ש התי"ט רפ"ד דפסחים. וכך הוא עיקר ודאי).

משנה לחם שםבסיום הדבור דווקא. והוי יודע. דלאו דמחמר. ודאי לא חמיר. מאיסור מעביר ד"א בר"ה. דבסקילה. ואינו בחי הנושא את עצמו. הוא הדין למחמר. זה פשוט לד"ה. וכ"מ רפ"ד דפסחים. ואפילו מה שבאדם פטור אבל אסור. בחמורו מותר לכתחלה. כדמסיק ר"פ הכא בשמעתין. ונראה דשוה איסור מחמר. למעביר. שחייב עליה בד"א בר"ה. והמוציא מרשות לרשות שאין בו שעור. גם במחמר הדין כך. מיהו קמיבעיא לי. אי בעי שעורא למשא. ורע"ב דכתב בהדיא אפילו טעונה כל דהו. לא ידענא מנליה הא. איברא מסתברא בהמה לא חמירא בהא. דבעינן שיעור למוציא. וכ"מ מסתימת התלמוד והפוסקים. דשוו להדדי לגמרי. א"נ בהמה קילא בהא. דאינו מצווה עליה במשא כבד. וכיסו נמי זימנין דאית ביה כובד. כל דהו היכא שמעינן.

מתיריןואפילו היה קשר גמור אין בכך כלום. כיון דאוכלי בהמה הן. דכוותה תנן בהדיא לקמן שילהי פרקין. ומדבריהם למדנו שקושרין:

ואףלמ"ד התם דלא שרי אלא בשל מצוה. הכא נמי מצוה היא להאכיל לבהמתו. ובזה א"צ למ"ש התי"ט. דבקשר המותר איירי. אלא בכל אופן הוי קשר מותר כמו בגמי:

משנה לחם ס"פבגמי. ועמ"ש בס"ד במו"ק סי' תרנ"א.

משנה לחם לדקהצ"ע אם אפילו לדקה שבגסה. כגון עגל.

משנה לחם אין אובסין כו' ואין ממריןכו' בשבת (דביה קאי) משום דהוי כעובדין דחול. ש"מ דבחול שרי. ולית בה משום צב"ח. וכן בסיפא.

משנה לחם ומהלקטין לתרנגולים מכלל דבחול המראה בעופות נמי שריא. כמו שעושין לאווזות בארץ מעררין. ולית דחש ליה.

**מחתכין את הדלועים.**עמ"ש בתי"ט בשם הב"י דהיינו התלושין מאתמול. אבל מחוברין כיון דלא לקטן מבע"י אקצינהו ומודה ביה ר"ש עכ"ל.

ובאמתכך פירש"י (ביצה דכ"ד) אבל מ"מ לא מיחוור כולי האי לשטתיה דהרב"י דמיקל אפי' בב"ח שמתו. איכא מ"ד בגמרא בהדיא דמודה בהו ר"ש אפ"ה אזיל לקולא. וכן תפס בתי"ט שטתו כדלקמן. ולדבריהם צריך לדחוק מאד בפי' מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. כמ"ש בתי"ט לקמן משם התו'. א"כ כל שכן בדלועין שאעפ"י שנתלשו בו ביום. מאי מוקצה איכא והלא ראוין היו לבהמה אף במחובר. וקיי"ל דמותר אפי' להעמיד בהמתו על המחובר:

וי"למשום דמיירי באשוני דקשין הן. ואינן ראוין לבהמה שלמים. משו"ה במחובר לא חזו לבהמה כלל. כיון דאי אפשר לחתכן. ודאי אקצינהו בידים. ולא דמי לעופות דראויים לכוס חיין לכלבים ודוק:

אבלנ"ל עיקר דלאו משום דדחינהו בידים. מיתסרי מן המחובר. אלא משום גזרה שמא יתלוש. ועיין בתו' ריש ביצה (ד"ג ע"א) ד"ה פירות הנושרין:

**מפירין נדרים.**כתב הרע"ב דהפרת נדרים בין לצורך שבת בין שלא לצורך שרי. כיון שאינו יכול להפר אלא ביום שמעו. והכי איתא בגמרא:

וצריךלעיין דהא קיי"ל נשאלין על ההיקם. א"כ הדר הו"ל כנדרים דעלמא שאינן ניתרין שלא לצורך השבת. ומי נימא מסייעא לדעת קצת פוסקים הסוברים דאינו יכול לישאל על ההיקם אלא ביום שמעו. ויש לדחות דנדרי אשה ובת ודאי שאנו מנדרים דעלמא. כיון דלאו בדידהי תליא מילתא אלא באב ובעל. מי יימר דמיחרטי בהו למחר וליומא אוחרא. ואי לא האידנא דילמא הדרי בהו. ותו לא מזדקקי להו. משו"ה מכל מקום הוי לצורך ודאי:

מיהוהא קשיא לי אי איתא להא דפסק בש"ע (י"ד סרל"ד) דחכם מתיר אחר קיומו של בעל ואב. א"כ מאי שנא נדרי האשה והבת מכל שאר נדרים. (ובזה א"ל ג"כ שחששו שמא לא ירצו לילך לחכם להתירן. דמאי אכפת לן אי אינהי לא חיישי כדלא חיישינן בשאלת נדרים. ואע"ג דבאשה איכא למימר דחיישינן דמפקה דאומר אי איפשי באשה נדרנית נדרים שיש בהם עינוי נפש. מ"מ בבת מאי איכא למימר. וא"ה בכל אדם נמי נימא הכי ודוק) כיון דמ"מ אית להו התרה. ומכאן תשובה גם למה שחילק שם בהגה בין קיים להחריש. גם לא ידעתי מהו ההפרש. על כן נ"ל עיקר כדעת הסוברים דאין חכם יכול להתיר אחר הקיום. והכי משמע בגמ' פ' כירה (דמו"ב):

**לידע אם יש בגיגית פותח טפח.**פי' הרע"ב שביל קטן היה כו' אלא שגיגית מונחת ע"ג. נראה שחסרה מלשונו מלת סדוקה כדי שיתכן פירושו בנמשך וכצ"ל גיגית סדוקה כמ"ש בגמרא ובכן יבוא המשך לשונו על נכון.

וזההסדק לפי שיטת הרע"ב פשוט שהוא היה על פני כל הגיגית מראשה לסופה. ומעתה אפי' היה בכל אחד משני צדי הסדק רוחב טפח. אין הטומאה באה מתחת זה לתחת זה. מאחר שהבתים חלוקים זה מזה. על כן לא ידעתי כוונת התי"ט במה שכתב וצ"ל שבשני צדי הסדק כו'. שזה ודאי אינו מהצורך לומר כן. ואם נתכוין לצדי הסדק לארכו. אין לשונו מכוון שא"כ כך הי"ל לומר וצ"ל שהיתה סדוקה כולה:

ואמנםגם שיטת הרע"ב תמוהה בעיני מאד. שלפי' איני יודע מה ענין פותח טפח לכאן. שאפילו אין כאן פותח טפח. אין הטומאה עוברת את הסדק אפילו אינו אלא כל שהוא. דקיימא לן אין לבוד בהלכות טומאה. אלא כל ב' בתים החלוקים ונפרדים זה מזה אפי' משהו. אין טומאה יוצאה מזה לזה. ומשנה ערוכה היא בפי"א דטהרות [צ"ל בפ' י"א משנה ב' דאהלות] גבי אכסדרה. ואפלו גבי בית שנסדק לא פליגי ב"ש אלא כשטומאה בפנים דסופה לצאת. ואפ"ה לב"ה סגי בחוט המשקונת וקיי"ל הכי (אולי אליבא דר"י דהתם קאמר והא יחידאה הוא). ע"כ אין מקום לפירושו של הרע"ב כאן. שאם כדבריו לא היו צריכין לידע אם יש בו פותח טפח זה פשוט. ולא ידעתי מהיכן למד לומר כן ולא מצאתי לו חבר בדבר זה:

ואולםפי' הר"מ ז"ל נראה עיקר והוא הוא מ"ש התו' בשם ר"ח אע"פ שיש שינוי ביניהן במלות. המכוון אחד הוא דוק ותשכח:

איבראשגם פירש"י יש מקום אתי ליישבו בס"ד אע"פ שהתו' ורש"י ז"ל עצמו נתקשו בו משום דאין חילוק בין יש בארובה פותח לאין בה פותח טפח. שבשניהן שנינו בשוה הטומאה בבית כנגד ארובה טהור. הטומא' כנגד ארובה כנגד הבית טהור ע"ש. ואי משום הא לא קשיא ואכתי איכא לאוקמי לפירש"י שפיר משום דהא דיש בארובה פותח טפח ואין בה שוין. היינו לענין כלים שלמטה בבית. ושכנגד אוירה של ארובה מתחתיה. אבל לענין העומדים מלמעלה על האויר של ארובה. פשיטא דיש חילוק בין אם יש בה פותח טפח אם לאו. שכשיש בארובה פותח טפח. ודאי הכלים שעליה וכן אדם העובר ומאהיל עליה טמאין. בין שהטומאה כנגד ארובה. בין שהיא בבית שלא כנגד ארובה. כדתנן התם נתן רגלו מלמעלן עירב את הטומאה. ואם אין בה פותח טפח מיהת כשהטומאה שלא כנגד ארובה. מה שמאהיל עליה טהור. דאין הטומאה יוצאה בפחות מפותח טפח. (ואפילו כנגד ארובה נמי איכא לאשכוחי דמה שלמעלה טהור בשאין בה פותח טפח). וזה ברור מאד לענ"ד. ושפיר איתיה לפירש"י שהטומאה היא תחת הגיגית. ומת שלם היה ושלא תחת הסדק היה מונח ולא היה הסדק על פני כולה אלא כארובה היה עשוי. והיו צריכים לידע אם יש בסדק פותח טפח. מפני אדם וכלים שיאהילו עליה ודוק היטב. כי מן השמים זכו לי ליישב פי' רש"י שבודאי קבלה היה בידו מהקדמונים ז"ל. ונסתלקו תמיהות התוס' מכל וכל. ורצו ליכנס לדוחקים עצומים וסוף לא נתקיים בידיהם ז"ל פירש"י. ולא עלה בידינו פירוש המשניות דאהלות כהוגן לדבריהם עיין ותדע. ומעתה בעזה"י הכל מתוקן בריוח:

וקושריןעמ"ש בס"ד מ"ב דלעיל:

משנה לחם בלח"שההפרש. אחר יום שמעו.

משנה לחם ומדבריהםמתוך מעשיהם. כמו כלה הבית לכל דבריו.

משנה לחם סליקא לה מסכת שבת