**אבות מלאכות ארבעים חסר א'.**דקדק בתי"ט ליתני המספר כמו שהוא ט"ל מלאכות והאריך ליישב זה:

ואיןדבריו מתקבלים במה שכתב דאשמעינן בהכי דיש ארבעי' מלאכות בהכרח כשיעשה כולן משום דלא מיחייב אתפירה בלי קשירה וקמ"ל דלא יתחייב עוד על הקשירה שעם התפירה עכ"ד. שאין בזה מה שתנוח בו הדעת. כי עדיין אין כאן מ' מלאכות מפני שהתפירה לבדה בלי קשירה אינה חשובה מלאכה כלל כיון שאינה מתקיימת:

גםמה הוצרך התנא לשנות את טעמו בלשון זה הקשה. ומה בא להודיענו בכך אם שלא יתחייב על הקשירה של התפירה בפני עצמה. מפני שכבר עשה קשירה אחרת באותו העלם. כבר ידענו זה מדיוק התלמוד דדייק מנינא דרישא למה לי. ומשני דקמ"ל אי עביד כולהו בהדדי לא מיחייב אלא ט"ל חטאות בלבד. לפי שאין חייבין על ב' מלאכות מאב א' בהעלם א' כי אם חטאת א'. א"כ הא תו למה לי לאשמועינן לאו ממילא שמעת לה ממשנה יתירא מכל הלין לא נתקררה דעתי בישובו הנ"ל:

ולענ"דנ"ל דבר הגון ביותר דודאי אינן פחותין מארבעים בכללן. אע"פ שבפרטן אינך מוצא אלא ט"ל שהאחת אינה דומה לשאר. דאליב' דר"ע האיכא תחומין דאסורין מדאורייתא. אלא שאין חייבין עליהן כעל האחרים. והשתא ניחא טפי דלא סגי דלא לישמעינן הא. ואליבא דר"ל דס"ל אין חיוב חטאת עד שישגוג בלאו וכרת. דא"כ קשה הא דקמ"ל במנינא דאי עביד לכולהו בהעלם א' חייב על כל א' וא'. אי הכי דידע לה לשבת במאי. וצ"ל דידע לה בתחומין אליבא דר"ע כדשני תלמודא:

ורמזהרבי במתני' דלהכי תני ארבעים חסר א'. משום דבעי לאשמועינן במנינא דחייב על כל א' וא' בהעלם א'. ולא תקשי למאן דבעי שגגה בלאו וכרת היכי משכחת לה דידע לשבת במאי. משו"ה קאמר דאיכא ארבעים חסר א' דהיינו תחומין שהיא משלמת לארבעים ומ"מ היא חסרה מהמנין לפי שאין חייבין עליה. ומשכחת בדידע לה:

ואליבאדרבנן דפליגי אר"ע [סוטה ד' ל' ע"ב] נמי איכא ארבעים בהדי לאו דמחמר שאין חייבין עליו. ולמאן דמחיי' נמי אלאו דמחמר כדאי' בגמרא דמכילתין ר"פ מ"ש [דף קנ"ג ע"ב]. איכא דאיסי [שבת ד' ו' ע"ב]. אי נמי הבערה אליבא דמ"ד ללאו יצאת [שבת ד' ע' ע"א]. והרי אלה דברים נכונים בעזה"י:

המכבה והמבעיר. עבתי"ט שכ' דוחק בטע' שינוי הסדר. ולענ"ד איכא מרגניתא תותיה דהך סידורא. משום דקיי"ל אין חיוב חטא' בכיבוי אלא לעשות פחמין. דמיחייב משום דמכבה על מנת להבעיר דמתקן הוא. וקמ"ל דמכבה דחייב דווקא כשהוא קוד' למבעיר שאחריו דהיינו שמכבה לצורך הבערה. והרי זה נכון בלא ספק:

והאדבונה וסותר נקיט כסדרן אע"ג דבעינן נמי סותר ע"מ לבנות. גם זה עשה בכוונה נכונה לדרכנו. דמ"מ בסתירה לא בעינן תיקון. דהא לא משכחת לה סותר ע"מ לתקן יותר משאם לא היה בנוי מעולם כמ"ש התו'. וא"כ לא דמי לכיבוי דלצורך הבערה. דהוי מתקן בודאי. וקמ"ל דלא מיחייב עלה אלא בכה"ג. ואשמעינן בסותר דחייב בכל גוונא. אע"פ שאינו מתקן כלום ואינו רוצה לבנות בנין טוב מהראשון ודו"ק:

משנה לחם בלח"שיצתה ותו איכא למימר. ודאי לא בצרי מארבעים. דהאיכא הוצאה והכנסה. דמשו"ה פתח רבי למכלתין ביציאות. תרתי הוצאות הוא דהויין במשכן חשיבי. חדא מר"ה לרה"י. וחדא מרה"י לר"ה. ולהכי אצטריך למתנינהו לתרוייהו. ואפ"ה כחדא חשיבן. דסברא הוא. מה לי עיולי מה לי אפוקי. ה"ט דלא סגי דלא נקט כי הך לישנא אריכא. למימרא דאע"ג דבקושטא ארבעים מלאכות גמורות נינהו דהוו במשכן. אפ"ה לענין שבת ל"ט הוא דהויין. טפי לא. משום דתרי הוצאות בחדא חשיב להו. ונפקא מנה דאי עביד לכולהו בהדי הדדי. לא משכחת דחייב אלא ל"ט חטאות. דתרתי יציאות חדא מילתא הוו. ולא חשיבי אלא כאב ותולדה דידיה. ודוק.

משנה לחם המעמראע"פ שאינו אוגד האלומות.

משנה לחם הגוזזהוא הדין לתולש. בין מן החי. בין מן המת. ואפילו מן השלח.

משנה לחם הקורע ע"מ לתפורעמ"ש להלן פי"ג מ"ג בס"ד.

משנה לחם בלח"שד"ה המכבה בכה"ג (ואע"ג דלרבי יהודה דסתם לן תנא כוותיה. דמחייב במלאכה שאצ"ל. אפילו אינו אלא מתקן לגבי דבר מהני. כחס על הנר ועל השמן. מ"מ נקט מילתא דשויא לכ"ע) ואשמעינן כו'.

**כל הכשר להצניע.**בגמרא איכא מ"ד למעוטי דם נדה. ואיכא מ"ד למעוטי עצי אשירה. וכתב רש"י ז"ל דהא דלא כר"י דפ' דלקמן דס"ל אף המוציא משמשי עכו"ם כל שהוא חייב:

ותמיהלי טובא דהא סתים לן תנא לקמן בפ"י כר"י דמחייב במוציא כזית מן המת דמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה. ומאי שנא עצי אשרה ומשמשי עכו"ם דלא מיחייב עלייהו. וקשיין סתמי אהדדי:

ונ"לדתנא דידן ס"ל כר"י בחדא ופליג עליה בחדא. סבר כוותיה במלאכה שא"צ לגופה דחייב עליה. אבל צורך כל דהו מיהא בעי. דאע"ג דלא בעי שיהא צריך לגופה של מלאכה. שאם לא היה המת בבית לא היה צריך להוצאה זו. אפ"ה חייב עליה. משום דמכל מקום עכשיו ההוצאה היא לצורך האדם להצילו מן הטומאה. ומשו"ה בעי דווקא כזית מן המת והנבלה וכעדשה מן השרץ כשיעור טומאתן. אבל פחות מזה כיון שאינו שיעור חשוב לטומאה. נמצא שההוצאה היא לחנם. מודה דפטור:

והכאנמי ה"ט דממעט עצי אשרה. אף על גב דע"ז נמי מטמיא לכ"ע כדלקמן רפר"ע. לא אתי למעוטי אלא בפחות משיעור טומאה. והיינו דנקט עצי אשרה. ולא נקט ע"ז. משום דמטמיא במשא ודאי חייב עליה. אלא עצי אשרה כל שהן קאמר:

ואפשרדאפילו בכזית לא מטמו אע"ג דאסירי בהנאה. והכי מסתברא דעד כאן לא איבעיא לן אלא באיברין אם מטמאין. אבל נטל ממנה שברי עצים וקסמין פשיטא לן דאין בהן טומאה כל עיקר:

וה"נמשמשין אע"ג דמטמו כשרץ. לא ס"ל לתנא כוותיה דר"י דמחייב בהו בכל שהו. דכיון דלית להו טומאה אלא בכעדשה כשרץ. (וזה שלא כדברי הר"מ ז"ל כמ"ש במקומו). אין ההוצאה לשום צורך בעולם:

ואימשום ולא ידבק בידך מאומה. הא לא ניחא ליה ביה. ולא קעבר עליה בשבת דלא מצי לבערו כדינו. (דומיא דאותה שאמרו בחמץ בפסח) ובהוצאה גרידא נמי לא מקיים מצות ביעור ע"ז:

ולאדמי למקק ספרים ודכוותה. דמחייב בהו ת"ק. משום דדבר הכשר להצניעו הוא. שמצניעין אותן לגונזו. משא"כ במשמשי ע"ז. דאינו רשאי להצניען ולזכות בהן ודוק. ובהכי הוה ניחא פי' משנתינו בריוח:

אבלעדיין עומד בפני מה שאמרו בגמ' לאפוקי דם נדה. ותמה על עצמך דם נדה הא לא בעי שיעורא. דמטמא בכל שהוא ומטמא בכל גוונא בין לח בין יבש כדאיתא ר"פ יוצא דופן [ד' מ' ע"א]. ומ"ט לא יהו חייבין עליו. כמו על הוצאת כזית מן המת משום אצולי טומאה:

ונ"לדהכא במאי עסקינן באשה נדה עצמה. ר"ל בעת נדתה ואין טהורין עמה בבית. אי נמי בכולן טמאין איירי הכא. משו"ה לא חשיבא ההוצאה לחייב עליה משום אצולי טומאה. ומיהת במוציא דברים הללו מפני הטומאה ודאי חייב עליהן. והיינו דמסיק שאינו חייב עליהן אלא המצניעו. שבזה נכלל המוציאן לצרכו כה"ג ודוק. וכמדומה שזה דבר מוכרח והגון:

משנה לחם כגרוגרתעיין לחם לשובע (מו"ק א"ח סר"י).