האפשיטא לי דלא הדר משלח אשליח ולא משתעי דינא בהדיה. דהא משנתרמה תרומה. נפיק משלח י"ח. ותו לאו דיליה הוא. אלא של גזברים הוי דמה"ט מעל. לפי שתורמין גם על העתיד לגבות (וס"ל דכל העומד לגבות כגבוי דמי) וברשות הקדש הוא אחר שנתרמה התרומה:

מיהאקמיבעיא לי היכי משלם האי מעילה. אם בשקל אחר וחומשו. או אינו משלם אלא לפי מה שנהנה בשוה פרוטה. הנאת שלא השכינוהו וחומשו. שלפי דמים משלם שמין כמה אדם נותן שלא ישכינוהו. דאיכא לדמויי לנתנה קטלה בצוארה דמשנה ב' פ"ה דמעילה ודוק. דהכא נמי לא נהנה זולת זה ולא הוציאו בחפציו. דאע"ג דבסלע אין מועל אחר מועל. שאפי' לא נהנה ממנו אלא בש"פ מעל ויצא כולו לחולין. זהו כשנהנה ע"י שהוציאו בחפציו. אבל הנאה דהכא לדכלי שרת דמיא טפי:

ותומספקא לי אם יצא זה המועל ידי חובתו. כשישלם מה שמעל אם בשקל אחר. או הנא' המעילה לפי מה שהיא שוה. דלכשתמצי לומר שקל אחר בעי שלומי. אכתי תיבעי לך אם צריך לשקול עוד שקל אחר בשביל חובת עצמו. דהא קמא לא נפיק ביה דשל משלח הוא שעליו נתרמה תרומה. ותשלומי מעילה אין עולין לו לחובתו. או לא צריך. וכ"ש אי אמרינן דלפי הנאה שבה בלבד משלם. פשיטא שאי אפשר לומר שיוצא בזה י"ח. וצע"ג:

שובעיינתי ברמב"ם הל' שקלים ומשמע שאם מעל יצא המועל י"ח. וצ"ל דס"ל דשקל אחר הוא משלם. לפי שהראשון יצא לחולין משמעל בו. ושפיר מצי נפיק ביה י"ח:

מ"מעדיין לא נתיישב לי היטב היאך שנים יכולים לצאת בשקל אחד. דהרי ע"כ משלח מיפטר ביה. דעליו נתרמה תרומה כנז'. והיאך יחזור זה ויוצא בו. ובשקל שמשלם אינו יכול לצאת שדמי גזלו הוא. וצ"ל דמשחשב לשלוח בה יד היא כשלו כב"ש. ושליחות יד אינה צריכה חסרון. והרי הוא עומד ברשותו. ונעשה חולין אצלו. אחר שכבר היה הקדש בידו. דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה. וזכו בו גזברין משעה ראשונה שניתן המעות על ידו. ויצא בו המשלח י"ח. וכשנמלך זה אח"כ לשקלו בעד עצמו. נעשה כשלו והרי הוא חולין בידו. ויוצא בו י"ח. אלא שצריך לשלם שקל אחר נגד זה שגזל מן ההקדש:

אמנםיש בזה קצת דחוקים. וגם צ"ע לפ"ז הא דמפרשי טעמא דמתני' דמעל משום דנהנה במה שלא השכינוהו. ותיפוק להו בלאו הך הנאה נמי מעל ומפיק ליה לחולין. ע"י ששילם בו חובו ממצוה המוטלת עליו. אלא ודאי משום דס"ל דכה"ג לא מיקרי הנאה. מאחר שלא הוציאה בחפציו ומצות לאו ליהנות ניתנו:

אבללסברא השנית שזכרנו דאינו מחוייב לשלם אלא לפי אומד דמי ההנאה שבו. ניחא דנקטי טעמא דמעילה דנהנה במה שלא השכינוהו וכדכתיבנא. ולפום הך סברא ודאי אי אפשר לומר שיצא המועל ידי חובתו. כי שקל ראשון לא עלה לו שהרי לא יצא לחולין. ובתשלומיו ג"כ אי אפשר שמלבד שאינו יכול לפטור עצמו בהם. עוד לפעמים אין בהם כשיעור וק"ל. והמשנה סתמית וצריכא רבה:

וצריךלדעת שבין לדרך ראשון ובין לדרך שני שזכרנו. מ"מ ודאי צריך להביא אשם מעילה בב' סלעים. מלבד דמי המעילה שמשלם להקדש. ואין בזה ספק (ועיין פ"ו דכריתות ודוק):

ולסבראהב' שאמרנו במשנתינו דכה"ג דלא הוציא המעות לצרכיו לא נפקי לחולין. ויש בהם מועל אחר מועל באופן זה. לפ"ז יתיישב יותר סיפא דמתני'. דבמעות הקדש לא מעל עד שקרבה הבהמה. ולא סגי בנתרמה תרומ' בלחוד כמו ברישא. דדווקא תנן הכי בסיפא. אבל ברישא לא בעינן קרבה הבהמה:

ואמינאבה טעמא רבה לפלוגי בינייהו. דברישא אע"ג דלא אפקיה לחולין לפום מאי דפרישנא. מ"מ להכי מוקמינן ליה ברשותיה להתחייב בכדי הנאה כדלעיל דהא ברשותיה קאי לענין שליחות יד. וסיפא הכא במאי עסקינן במעות הקדש המסורות לגזבר. דאורחא דמילתא הוא דנקט. דאפילו במתכוין להשתמש בהם בצרכי חולין לא מעל. כדתנן במעילה [דף כ' ע"א] עד שידור תחתיה. כ"ש במוציא מהקדש להקדש. ואין כאן שינוי רשות ולא שינוי מעשה. ולא שייכא ביה שליחות יד כמ"ש התו' שם. משום הכי לא שייכא ביה מעילה אלא אחר הקרבת הבהמה. דהוי כמעשה מוציא מרשות הקדש. אבל בלא"ה אפילו מעילת הנאה אין לו מאחר שרשותו רשות הקדש היא:

אודילמא גזברים ליתינהו במשכון. והסברא נותנת כן מאחר שהם ממונין על כך. ואין מחשבין עמהם כי נאמנים נחשבו כאמור בקבלה. להכי צריך מעשה רב בסיפא. ולא כפי' הרע"ב דה"ה לרישא. ובאמת זה בעיני דבר הגון מאד בס"ד והמעיין המשכיל יבחר:

**מדמי מעשר שני ומדמי שביעית יאכל כנגדן.**כלומר אם שקל שקלו מהם צריך לחללו על אחר. לפי שאין פורעין חוב מדמי מ"ש ושביעית [שביעית פ' ח' משנה ד'] וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין:

ואפשרדבבא קמייתא בשוקל ממעות הקדש נמי. דווקא בקרבה בהמה הוא דמעל. אבל כל זמן שלא קרבה. אית ליה תקנתא. דלא ליתי לידי מעילה. אפילו לכשיתקרב הבהמה. ע"י שיחלל סלע של הקדש בכל מקום שהיא. ואליבא דמ"ד הקדש במזיד מתחלל. אלא דבפלוגתא לא קמיירי הכא. אבל במ"ש ושביעית ליכא לפלוגי בין קרבה בהמה או לא. דלעולם יש לו לחללן ורשאי לעשות כן לכתחלה משו"ה תני בהו תקנתא:

וחטאת אין לה קצבה. מ"ש הרע"ב שאם ירצה יביא חטאת במעה כסף. כך אמרו חכמים בפי' דנפיק בשה בדנקא ועמ"ש ריש חגיגה בס"ד. ומשנתינו דאמרה חטאת זה מביא בסלע היינו למצוה מן המובחר. אז שיעורו הפחות כבש בן סלע כדאיתא שילהי מנחות [דף ק"ז ע"ב] בהדיא. אמנם מ"ש הר"מ ז"ל שהחטא' קונים אותו בדינר. לא ידעתי מהיכן יצא לו זה:

משנה לחם דרכונות ראיתי בסד"ה. שהוא מטבע דריוש המדי (על שמו נקרא) מזהב טוב. משקלו.

**מותר נזירים.**אם גבו מעות לקרבנות נזירים. ונ"ל דר"ל לסתם נזירים דאילו לנזירים ידועים מה לי ליחיד מה לי לרבים עכ"ל התי"ט:

ואינונ"ל דא"כ אין כאן מותר מאחר שגבו לנזירות סתם. פשיטא דלהכי קאי ואמאי קרי ליה מותר. ותו קשיא עליה דאי הכי בכולה מתני' ליכא מידי בין רבים ליחיד. דאם לצורך רבים ידועים גבו. דינם כיחידים בכל הני מילי. א"ה כולה כדי נסבה דמפליג בין רבים ליחיד. ולא הו"ל לפלוגי אלא בין גבו לנזירים ולעניים כו' סתמא או לנזירים ועניים אלו. וממילא שמעינן נמי ליחיד הידוע. אלא ודאי דלרבים לא שנא סתמא ל"ש ידועים הכל שוה:

וטעמאמאי נ"ל כיון דאדעתא דרבים גבו. אפי' ידועים דינן כסתם. משום דגובין הרבה לצרכיהן. ואין דעת הנותנים רק להספיקן בראוי להם. והמותר יסמכו עליו עניים אחרים. משא"כ כשגובין לצרכי עני א'. סתמא דמילתא אין נזקקין לו למתנה מרובה כי אם לכדי צרכו. ואע"פ שהותירו אחולי אחלוה לגביה:

**מותר נזיר לנדבה.**מדלא מפליג משמע דאפילו מותר נזירות דטהרה נמי לנדבה אזלא. סתמא כר"א הקפר דאפילו נזיר טהור נקרא חוטא. עיין נדרים (ד"י) ואע"ג דקרבנות דטהרה לאו לכפרה אתו (עמ"ש בס"ד בחי' לא"ח סי' א' ודילמא מודה בה ר"א) שמא מ"מ מקופיא מכפרי. או דילמא ד"ה היא ובמותר אשם דנזיר טמא מיירי. דעל חטא קאתי כדכתיב בהדיא. אבל ראשון נראה עיקר:

ר' נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברופי' נפש עיין מ"ש בס"ד בדרוש (שדרשתי על העמדת מצבת אבא מארי הגאון ז"ל) קראתיו יציב פתגם. ושם ביארתי בעזה"י ענין נחמד בטעמא דהני תנאי דמתני' אכול דבש מתוק לנפש:

משנה לחם מותר פסח שלמים ואינו נאכל אלא ליום ולילה כפסח. הכי איתא בגמרא פ"ט דפסחים. וכ"ה בתוספתא. וצ"ע שלא זכר הר"מ דבר זה בשום מקום מחבורו. והוי יודע שמותר פסח כולל גם אם מתו בעליו. או נתכפרו באחר. עיין פ"ט דפסחים.

משנה לחם מותר שבוי. לשבוי כו'. ואם לא הוצרך כלל למעות שגבו לצרכו. כגון שמת קודם שנפדה. נחלקו הפוסקים אם חוזרים המעות לנותנין. או זכו בהם יורשין. כמבואר בי"ד (סרכ"ג) והובא גם בח"מ (סרפ"ג). ובהא תליא נמי ההיא דבח"מ (סרנ"ג) באומר תנו מנה לפלונית לנדוניתה ומתה. אי זכו בה יורשיה. ודברי הרב בש"ע צ"ע. שנראין כסותרין זא"ז. במה שהחליף השטה. לסתום סימן רפ"ג. כדעת הרא"ש. ובסימן רכ"ג כדעת הרשב"א. והא ודאי חד דינא הוא בתרוייהו. והרב בהגה פוסק בשני המקומות כהרא"ש. ולענ"ד דעת הרשב"א ברורה. ובשתיהן זכו בהן לגמרי משעת גוביינא. הרי הן שלהן לכל דבר. אפילו עדיין לא באו המעות לידם. כבר זיכה להן הגבאי. ושוב אין הנותנין יכולין להשאל על נדרן. ורשאין לעשות בהן כל צרכן. וממונם הוא לכל דבר. להורישו ליורשיהם. ולא ידענא לגמרי מנ"ל להרא"ש דבעינן דווקא שיעשו המצוה במקצת. לשיזכו במותר. והאכתיבנא לעיל במותר הפסח. דהוא הדין אם נתכפר באחר. ושארא נמי בכלל מותר נינהו. ודכוותה נמי במותר עני ונזיר. וכל הני דמתניתין. אטו אי לא אצטריכו להו. הדרי לנודרים. הגע בעצמך עני שגבו לצרכו. ואח"כ מת או נתעשר. וכי אין המעות שלו. אחר שעני היה. באותה שעה שהוגבו המעות לצרכו. פשיטא דזכה בהן. והן שלו. וכמו שפטור מלשלם אם אכלן והעשיר. הוא הדין נמי אפילו עדיין הן קיימין. אינן חוזרין לנותנין. אלא עושה בהם מה שרוצה זה פשוט מאד לענ"ד. וגדולה מזו אמרו. אם חסר לו אחד. ואלף דינרין נותנין לו כאחד. יטול.

משנה לחם מותר המת בונין לו נפשכו'. כתי"ט ול"פ אם יש עוד מותר. ונ"ל דלאו דיוקא הוא. כי כבר נז"ל דסתמא לא נזקקין לו למתנה מרובה. וכינמי יש עוד מותר. מי לא מצו למעבד ליה נפש מאבני שישא ומרמרא. או אפילו מכסף וזהב וא"ט ומרגליות. מהו המונע. כל ישראל ראוין לכך. אצ"ל אם הוא אדם גדול.