**וכל קרבנות צבור.**ה"ה דכייל נמי בגדי כהונה כדכתיבנא בס"ד בסדר יומא (מ"ז פ"ג). ולאו כל דכן הוא משומרי ספיחים ודכוותייהו דחשיבי צורך קרבן. ק"ו לבגדי כהונה. דצורך קרבן עצמו דלא אפשר בלא"ה ומכשירים נינהו. דפשיטא דכקרבן דמו. משו"ה לא חשיב להו. אי נמי תני ושייר. ולא קשיא מאי שייר דהאי שייר. דהא שייר טובא כדאיתא בגמרא ריש פ' שני דייני וע"ש [כתובות ד' ק"ו ע"א]:

**שומרי ספיחים.**לענין מ"ש התי"ט בשם התו' דהא דבר שמור אסור. עמ"ש בס"ד בחי' לר"ה (ד"ט):

**מותר נסכים.**פי' הרע"ב גזברי ההקדש היו ממציאין מעות כו' וכן כשמודדין כו' עכ"ד פלוגתא דאמוראי היא ומייתי להו הרע"ב לתרווייהו:

אבלהר"מ ז"ל בפ"ז מהל' כ"ה לא הביא בירוצי המדות. ומשמע לי מדפליגי בה פסק כר' יוחנן דהוא מרי דתלמודא טפי מר"ח בר יוסף. ועוד דתלמידיה דר"י הוא כדמוכח בכמה דוכתי דארחב"י משמיה דר"י. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:

ושכתבהראב"ד הביאו בתי"ט ז"ל אע"פ שאין משתכרין בשל הקדש. ה"מ פירות שהוא כעין גנות. ר"ל דווקא פירות וריוח שהוא דרך גנות אין מרוויחין בו. דהיינו לקנות בזול ולמכור ביוקר מהשער היוצא. הוא דאין משתכרין בשל הקדש שריווח כזה יש בו מהגנות בודאי. אבל נסכים שלוקחים לצרכי המקריבים והותירו. ע"י שיד הקדש על העליונה. אין כאן גנות כל עיקר. דטיבותא הוא דעבדינן להו ליחידים. שאם לא ימצא להם לקנות מיד. לא יצטרכו לחזר ולטרוח אחריהן. ויהו מזומנין לפניהם. ואעפ"כ אינן צריכין לשלם ביותר מהשער היוצא אז. לכן ודאי אין גנאי בדבר לגמרי שמתחנה לא נעשה לריווח ההקדש כלל וגם לא יגיע לו הפסד באופן זה:

משנה לחם רא"אימכרו לצרכי אותו המין עחי"ג ר"פ המנחות והנסכים (קא"א).

**משלש ועמדו מארבעה יספק מארבע'.**כתב תי"ט ואכתי אמאי יספק מד' כו'. ע"ש שנכנס בדוחק לומר שתנאי ב"ד הוא שיהא מחויב לספק מד':

ואינייודע מה הזקיקו לכך. שלענ"ד אין צורך לומר כן. ולא אמרו שחייב לספק מד'. אלא רשות הוא. אם יספק לא יספק אלא מד'. ואורחא דמילתא קאמר דמסתמא הוא מספק כפי השער היוצא. ותקנתו של המספק היא שא"צ לפחות מהשער. ולא יצטרך לחזר אחר הקונים.   שהמוכר המחזר על הלוקחים ודאי מוכרח לזלזל במקח ולמכור בפחות. וזה פשוט:

וא"תבמאי קמיירי הכא אי בדלית ליה פירות למקבל בההיא שעתא. אע"ג דאין ריבית להקדש [ב"מ ד' נ"ז ע"ב] ושרי אפילו לפסוק קודם שיצא השער. מ"מ קשיא דהא מפיק לחולין מעות דהקדש בלי חילול. ואי דאית ליה. היכי מצי גזבר למיהדר ביה. אטו בהדיוט כה"ג לאו מי שפרע בעי לקבולי. ואמרינן פ"ק דקידושין [דף כ"ט ע"א] כל שבהדיוט צריך לקבל מי שפרע גם בהקדש אינו חוזר. וי"ל לעולם דאית ליה. ואפ"ה הקדש חוזר כה"ג מטעמ' דכתב הכ"מ פ"ט מהלכות מכירה. ע"ש כי טוב הוא ואין להשיב עליו לכאורה ודוק. וכוותיה מוכח נמי בסוגיא דהזהב (דנז"ב) ע"ש שהתו' נדחקו בה מאד. ולענ"ד א"צ אלא ר"א לית ליה דר"ח שאמר יש לו טפה לוה עליה כמה טפין. והכא בדלית ליה כנגד כל המעות עסקינן. דלר"א ריבית דאורייתא הוי ומעות הקדש נפקי לחולין דוק היטב. וכמדומה שהר"ן והה"מ אישתמיט להו ההיא סוגיא. גם הרב בכ"מ לא זכר אותה סוגיא להסתייע ממנה. גם הלום ראיתי שדעת הר"א בהשגות כתי"ט. אבל לא כן דעת הר"מ:

**ואם החמיץ יין.**כתב תי"ט ולא ידעתי למה לא זכרה הרמב"ם בפ"ז מהל' כ"ה גם לא בשום מקום מחיבורו עכ"ל:

ונ"לדלכי דייקינן משכחינן דהא דלא זכרה בהדיא משום דלא איצטריכא ליה. מאחר שכבר פסק בפ"ז הנ"ל כר"י דפ"ז דמכילתין במספק את הקינין מספק את הפסולות. ושפיר עבד דפסק כוותיה ולא כת"ק. משום דר"י נימוקו עמו. ומה התם דפליג ת"ק. ס"ל דהילכתא כר"י. דמסתבר טעמיה. כל שכן הכא דכ"ע מודו:

וטעמאמאי סתים לן הכא ולית בה פלוגתא. משום דביין איכא למימר ברשות מוכר החמיץ. אע"ג דהוי טעמיה חמרא. דמתתאי עקר. ושמא גם בסולת י"ל כן. וא"כ אין טענה על הרמב"ם דמדפסיק ותני בקינין פסולות שאחריותן על המספק. לאו כל דכן הוא ביין וכיוצא דנימא יד הקדש על העליונה ודוק: