**אם היה החדש מעובר משמט.**דניתן ליתבע כיון דאגלאי מילתא דחול היה וסוף שביעית. ואף ע"פ שלא היה יכול לתובעו בו ביום מחמת ספק יו"ט ובי"ט גופי' לא ניתן ליתבע לכ"ע. וא"כ הא לא קרינא ביה לא יגוש. צ"ל כיון דסוף אתי לידי יגוש. אף על גב דהשתא בשביעית ליכא אפ"ה משמט:

ואזדאלה מתניתין כי לישנא קמא דשמואל פ"ק דמכות [ד' ג' ע"א]. דהמלוה לי' שנים שביעית משמטתו וכרבא דשני ליה:

והכיהוא סוגיא דשבת ריש שואל [ד' קמ"ח ע"ב]. דמותבינן התם למ"ד הלואת י"ט לא ניתנה ליתבע. מאי משמט דתנן הכא. הרי היא שמוטה ועומדת. משמע הא למ"ד ניתנה ליתבע ניחא. ואף על גב דבי"ט כ"ע מודו דלא ניתן ליתבע. ולא קרינן ביה לא יגוש בשביעי'. וא"כ מאי טעמא משמט. אלא ע"כ התם ס"ל כלישנא קמא דשמואל כנ"ל דרבא קאי בשטתיה. משו"ה לא פריך אלא למ"ד לא ניתנה ליתבע:

והר"שהביא סוגיא דהשואל והניחה בתימה מפני אותה של מכות. ור"ל לישנא בתר' אליבא דשמואל התם. ולא ידעתי מה הכריחו לכך ומאי קשיא ליה כיון דתרי לישני נינהו. (אף על גב דהך בתראה הוא. לא מהני לדחוייה לסתם סוגיא אחריתא). וס"ל לתלמודא התם כלישנא קמא כדס"ל נמי לרבא. ומשו"ה פסקו כן רבים מהפוסקים. וכמ"ש שם גם בתו' והרא"ש. והך סוגיא דשבת ודאי מסייעא להו נמי.

והתימאמהרא"ש שלא זכרה שם לסייע פסקו של ריב"א ז"ל:

ותותמיה לי טובא הא סתם מתני' דהכא ודאי לא אתיא אלא כלישנא קמא דשמואל כדכתיבנא. דאי לאו הכי מ"ט משמט וקשיא לכ"ע. ואיך לא נסתייעו ממנה הפוסקים. והר"ש ז"ל במאי מוקי למתני':

והואילדהירו' דחוק כמ"ש ז"ל עצמו. גם מ"ש הוא ז"ל שמא כיון דאגלאי מילתא דחול הוה הוא דוחק. שע"י כך יהא נחשב כמי שראוי לתובעו. והלא באמת לא היה יכול לתובעו. ולמה יפסיד זה מעותיו בכך:

ותלמודאדשבת דקאמר הך סברא. דמהני מאי דאגלאי מילתא למפרע לשוויה ניתן ליתבע. היינו להבא. שמאחר שנודע למפרע שחול היה יום ההלוואה. מעתה ניתן ליתבע בסוף וקרינא ביה לא יגוש דנשמט. דתלמודא דהתם ס"ל כלישנא קמא דשמואל כנ"ל:

אבללהר"ש ז"ל דפשיטא ליה כלישנא בתרא דווקא. לא מהניא הך סברא ומאי איכא למימר. ונ"ל דלמ"ד כלישנא בתרא צריך לפרש משנתינו דמיירי בבאו עדים מן המנחה ולמעלה. (וכן ראיתי גם בפי' הרא"ש אבל לא ה"ט דחקיה. דלא קאתי אלא לפרושי. היכי משכחת ליה מעובר מתקנת ריב"ז ואילך). ועדיין שהות ביום לתובעו בשביעית עצמה. משו"ה קרינא ביה לא יגוש. ואע"פ שנראה קצת דוחק. על כרחנו צ"ל כן. דאלת"ה תיקשי נמי אתלמודא דמכות. אמאי לא מייתי התם מתניתין דהכא לסיועי לשמואל בלישנא קמא ותיובתא לבתרא:

משנה לחם בלחםשמים. מן המנחה ולמעלה נ"ב (ולמחר תקנה. שאין מקבלין עדותן אחר המנחה. דחול הוא לכל דבר עד שבאו. שגם הלוים אמרו בו שירה של חול. לכן גם לענין תביעת חוב חול הוא. ואין נוהגין בו קודש. אלא לאחר שכבר באו. כי היכי דלא לזלזלו ביה).

**שכל חוב שיש לי שאגבנו.**בתי"ט אייתי לישנא דגמרא דגיטין [ד' ל"ו ע"א] שיש לי אצל פלוני. ונוסחא קייטא הוא. ולאו ספרא דווקנא כתביה. דהך דידן דייק טפי. דהכי מוכח בהדיא לקמן במ"ה. דאחד לוה מה' כותב לכל א' וה' מא' כותב א' לכולן. על כרחך לומר שאינו זקוק לפרוט שמות לווין שלו. שאל"כ אין זה פרוזבול א' לכולן. דמה לי אם כוללן בשטר. ופורט שמו של כל א'. או כותב שטר מיוחד לכל א' היינו הך:

ומהבין סיפא לרישא. דהא ודאי א' הלוה מה' אם רצו המלוין לכתוב פרוזבול א' לכולן כותבין כה"ג נמי ע"י שיכתבו כלל (כדרך ששנינו בגיטין ה' שכתבו כלל בתוך הגט פ' מגרש פלוני') בתוכו פלוני ופלוני ופלוני מוסרין כל חוב שיש להם על פלוני. שמועיל ודאי כאילו כתב כל א' פרוזבול מיוחד. שאין בין זה לזה כלום. וזה פשוט וברור בעיני:

וע"כצריך לומר דהיינו דאיכא בינייהו. א' הלוה מה' צריכין ודאי לפרוט שמותיהן של המלוין. והיינו פרוזבול לכל א'. משא"כ בה' לוין מא' חינו צריך לפרוט שמות הלווין כלל. אלא כותב סתם כל חוב שיש לי. וא"צ להזכיר פלוני וכנוסחת משנתינו וכ"ה נוסחת הרמב"ם. והמוסיף אינו אלא גורע וק"ל:

**פרוזבול המאוחר פסול.**דכיון דמילי נינהו ולא מימסרו להפקיע ממון אלא מתקנתו של הלל. צריך לפחות שיהא החוב בעין דווקא. ולא חל כשעדיין לא הלוה. שבדברים הלנו אין כח ב"ד יפה להפקיע ממון. שעדיין אינו חוב:

ודעתהר"מ ז"ל בפירושו בהיפך שהפרוזבול אינו מועיל אלא דווקא כשנכתב קודם ההלואה. והיינו מוקדם דתנן שאז יש לו כח להפקיע חיוב השמטה. לפי שקדם הפרוזבול לחלות החוב ומצות השמטה. אבל הפרוזבול המאוחר שהוא הנכתב אחר ההלואה פסול. לפי שכבר חלה מצות השמטה על החוב. עד שלא נכתב הפרוזבול. ושוב אין בו כח להפקיע חיוב התורה שחל קודם. ואע"פ שיש קצת טעם בפירושו עלובה עסה וכו' שבחבור חזר בו ומפרש כהר"ש:

וצל"עאם פרוזבול נכתב שלא מדעת הלוה. והכי מסתברא ודאי דבמלוה לחוד תליא מילתא. ולא איכפת לן בלוה מידי. דעל כרחו מפקיע חובו. ואע"פ שתחלה הלוהו בלי פרוזבול. הולך אח"כ אצל ב"ד וכותבין לו לפני שביעית:

וליכאלמידק מהא דמאוחר פסול. לפמ"ש לעיל ה"ט משום דמאוחר הו"ל מילי בעלמא דלא מפקעי מידי. ואיברא לפי' הר"מ הנ"ל נראה דבעי דעת הלוה. שיתרצה נכך קודם ההלואה דווקא ודוק:

משנה לחם יקבלכלומר רשאי לקבל. וכן הא דבסמוך פירושו כך. רשאי הוא לקבל מהם. אם ירצה.

משנה לחם מזכה לומלוה ללוה ע"י אחר. אע"ג דחוב הוא לו. תקנת חכמים היא. מפני תקנת הלוים. דניחא להו בהכי. כי היכי דלוזפי להו. משום הכי זכות הוא דהוה להו.

משנה לחם כוורתז"ל הרע"ב. ב) כשהוא מחוברת הכל מודים שהיא כקרקע. ואם מונחת על גבי יתדות. הכל מודים שהיא ככלים. לא נחלקו אלא שמונחת ע"ג קרקע. ואינה מחוברת. ע"כ. דברזה חדוש הוא. שלא נמצא בפירוש הר"מ ולא בר"ש. והתימה שלא שת לבו בתי"ט לבארו מניין לו. כדרכו. שוב מצאתיו בפירוש הרא"ש. בודאי ממנו לקח רע"ב. אבל באמת לע"ד לא נהיר. ואף אם אמת הדבר. דבמחובר לקרקע כ"ע מודו. כדקיי"ל בעלמא. דמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. וה"נ משמע להדיא בהמוכר את הבית (דס"ו. כי משם לוקח פירושו של הרא"ש בכאן) אכן מש"ע דבמונח ע"ג יתדות לד"ה ה"ה ככלים. זהו כלל הצריך לפרט. לפי שאינו בהחלט. ואמנםפלוגתא דר"א וחכמים לדעתי. אינה אלא דווקא במונח ע"ג יתדות. דאל"ה. האיכא מקומו (כדאוקי תלמודא בהשולח. בעציץ נקוב. דנקיט בסיכי. מה"ט) דבכה"ג צ"ל דמודו רבנן דהויא כקרקע. לכן אשוב אתפלא מאד מתי"ט שכתב. בשם פירוש מאן דהו. דמיירי שאין המקום שאול לו (וגנוב הוא אתו מפירוש הרא"ש) וכתב עליו ופשוט הוא. ולא ידענא מאי פשיטותא. איפכל תנא לאשמועינן כה"ג. (וכי יש לך אדם שאין לו מקום להעמיד כוורת) וכל כי ה"ג לאו במקומה עומדת. ותו אי הכי. מאי דוחקיה דתלמודא. לאוקמה בדנקיט בסיכי. אבל באמת בעל פירוש הנ"ל לא חש לקמחיה. אלא ודאי הכא במאי עסקינן. אפילו בקרקע דלוה. ובמונח ע"ג יתדות דווקא. ומשום דאינו נקוב. פליגי רבנן. הא בנקוב. אפי' רבנן מודו דכקרקע דמי. וזה ברור מאד בס"ד.

**לא יחזיר לבניו.**הטעם הראשון שכתב בתי"ט ז"ל מסתבר:

אמנםמ"ש במ"ב ועי"ל דאם אביו גר לא יועיל לו חזרתו לסורו וכו'. אין לו מקום לפמ"ש הרע"ב עיין עליו. דאי הכי אמאי רוח חכמים נוחה הימנו. בלדתו נמי שלא בקדושה. אלא ע"כ צריך לומר שיטעה בכך. ויסבור שאם יחזור לסורו יירש את אביו ודוק:

והאדלא חיישינן נמי בלדתו בקדושה שמא יחזור לסורו בטעות. צ"ל כיון דישראל גמור הוא לא חיישינן להכי. ותו דווקא לדתו שלא בקדושה שכבר היה ראוי לירש. אייכא למיחש שמא יחזור. דילמא טעי למימר דמהני חזרתו נסורו. משא"כ בלדתו בקדושה. שלא היה ראוי לירש מעולם. לא חיישינן:

ואם החזירמ"ש הרע"ב דבלדתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו. הוא דווקא למימרא דלאו שפיר עבד. וטעמא רבה איכא במילתא עיין בתו' דקדושין [ד' י"ח ע"א ד"ה כאן]:

**וכל המקיים דברו רוח חכמים נוחה הימנו.**דהן שלך צדק. כתב בתי"ט ואסמכתא בעלמא היא. דאלת"ה א"כ עובר בעשה הו"ל למתניי' עכ"ל:

ואימשו"ה לא איריא אטו כל היכא דאיכא עשה קתני הכי. והא ממילא משמע ודאי. ותו משום רישא נסיב הך לישנא איידי דקתני מעיקרא בגר רוח חכמים נוחה דודאי לאו דבר תורה הוא. (אע"ג דרמיזא נמי באורייתא דכתיב ואהבתם את הגר). נקיט נמי סיפא רוח חכמים.

ולאתסברא דבלא"ה נמי מי ליכא עשה במילתא. דהא קרא כתיב מדבר שקר תרחק. ואפי' בדבריש של מה בכך אסור לשנות מהאי טעמא ועובר בעשה בלי ספק. וכאן אזהרה יתירה לדברים המביאים לידי מעשה:

סליקא לה מסכת שביעית בס"ד