א"ל לא אמרו אלא בנות שוח. כתב בתי"ט ולא נתפרש הטעם למה לא אמרו כן בפרסאות. דכיון שנחנטו בשביעית שיהא לפירותיהן דין שביעית ולמה יהא להם דין ירק דבתר לקיטה עכ"ל. משמע ליה להרב ז"ל דבשביעית אזלינן בתר חנטה בפירות האילן. משום הכי קשיא ליה:

ואףלפ"ז נ"ל ליישב בדרך נכון מדוע לא אמרו כן בפרסאות. דהיכא אזלינן בתר חנטה באילנות. דווקא העושין כעין שתי בריכות בשנה. כגון סתם תאנה דאין לקיטתה כאחת. להכי אזול בהו רבנן בתר חנטה. אבל באילנות שאין עושין כי אם בריכה א'. אזול בתר לקיטה. כדאיתא בפ"ק דר"ה (דטו"ב) דנהגו העם בחרובין כר' נחמיה דס"ל הכי:

ואע"גדמשמע התם דדווקא לענין מעשר קיי"ל כר"נ. ולא לענין שביעית. כדמוכח ממשנתינו. דלזימנין אזלינן בה בתר חנטה משום חומרא דשביעית. מכל מקום הא שמעינן מהתם דמה שאמרו בבנות שוח. חומרא היא גבי שביעית. וסבירא להו לרבנן דפליגי אפרסאות. כיון דבנות שוח גופייהו חומרא בעלמא הוא. דהא גבי מעשר אזלינן בהו בתר לקיטה. הבו דלא לוסיף עלייהו. שאין לך אלא מה שאמרו. ולא להוסיף עליהן הפרסאות. אע"פ שעושות לשתי שנים. ושמא איזה חילוק היה ידוע להם. אולי הפרסאות רובן חונטים בשנת גמירתן (שוב ראיתי בירושלמי דטעמייהו דרבנן דפליגי עליה דר"י. משום דבהרבה מקומות עושין לשנה א') אבל אין צורך לידע הטעם. מאחר שחומר הוא שהחמירו בבנות שוח. אין לך בו אלא חידושו שכן היא המדה:

ועכ"פטעם גדול יש למה דינן אחר לקיטה כירק. דהכי הוא סוגיא דתלמודא כנז'. כיון שאין עושין אלא בריכה א'. וזה מוכרח דודאי לא הויין כסתם תאנה שעושה כשתי בריכות. תדע מדפריך מנה ר"ל לר' יוחנן. על כרחך צ"ל כדכתבו התו' שם [ר"ה ד' ט"ו ע"ב ד"ה נהגו]. דדוקא סתם תאנה לא הויא לקיטתה כאחת. אבל ב"ש לא. והוא הדין פרסאות דכוותייהו. דלאו תאנה סתמא נינהו. ודומיא דרישא ודאי איירי דלקיטתן כאחת. משו"ה ניחא דדינן כירק בתר לקיטה. אע"ג דאחמור בב"ש כנז'. והרי זה נכון:

אבלעכשיו צריך אני להודיעך שאין האמת כמו שחשב הרב תי"ט כאן. דבכל פירות האילן אזלינן בתר חנטה לשביעית לדברי הכל. דמשו"ה קשיא ליה מאי שנא פרסאות דלא. והא ליתא דגבי שביעית לא הלכו אלא אחר עונת המעשרות וכ"פ הר"מ ז"ל בפ"ד מהל' שמטה. ולא הוזכרה חנטה אלא לענין מעשרות. וב"ש ודאי שניין כיון דעושות לג' שנים אחמור בהו רבנן ואזול בתר חנטה:

והשתאניחא דפרסאות אוקמינהו אדינייהו דשאר אילנות. דכי הגיעו לעונת המעשרות בשביעית. הכי נמי דנהגא בהו שביעית במ"ש. ולאו כירק שוינהו:

ועדייןצל"ע ברמב"ם דכתב בפ"ד [הל' ט"ז] גבי ב"ש נמי דלא הויא שביעית שלהן שניה אלא כשידוע שבאו לעונת המעשרות בשביעית. א"כ כל האילנות שוין בכך דהכל תלוי בהגיעו לעונת המעשרות. אי הכי ת"ק ור"י במאי פליגי. ומ"ט לא אמרו אלא ב"ש. דהא אי ידעינן דאתו לעונת המעשרות. ודאי ליכא לפלוגי בין פרסאות ובין כל האילנות. דמאי שנא הני. וזה פלא גדול:

ולענ"דא"א לפרש משנתינו עפ"ד הר"מ בחבורו. אלא ודאי תנא דידן אזיל בתר חנטה וגבי ב"ש דווקא. ופרסאות ס"ל דדינייהו כשאר אילנות. אי בתר לקיטה. או בתר עונת המעשרות. ור"י ס"ל דפרסאות שוין לב"ש דבתרוייהו אזלינן בתר חנטה. אע"ג דבשאר אילנות לאו בחנטה תליא מילתא דשביעית וכנז'. אי נמי כ"ע מודו דכל האילנות שוין לענין שביעית דאזלינן בכולהו בתר חנטה. או אחר עונת המעשרות. ות"ק ור"י בהא קמיפלגי אי חיישינן למיעוטא נמי. וה"פ דמתני' ב"ש שנגמרו בשנייה. בידוע שחנטו או הגיעו לעונת המעשרות בשביעית. לפיכך שביעית שלהן שנייה. והפרסאות שנגמרו במוצאי שביעית לדברי ר"י שביעית שלהן מוצאי שביעית. שידוע שבאו לכלל חיוב בשביעית. וחלקו עליו שלא אמרו כן בפרסאות לפי שאין כולן עושות לשתי שנים אלא רובן בשנה א' הן גדלים לגמרי. ואזלינן בתר רובא. מיהא בדידעינן דבאו לכלל חיוב בשביעית. לית דין ולית דיין דשביעית נוהגת בהן למ"ש. אע"פ שנגמרו בפטור. אבל לרמב"ם אף בב"ש צריך לידע שהגיעו בשביעית לעונת המעשרות. עיין לשונו ותבין. ע"כ אי אפשר לומר כן:

ואיבראהרמב"ם לאו משום דפסק כת"ק דידן. כתב בחבורו דינא דבנות שוח. אלא קאתי לאשמועינן דכל האילנות שוין לענין זה שהולכין בהן אחר עונת המעשרות גם לשביעית. דלפ"ז ב"ש שעושות לג' שנים. צריך שיגיעו לעונת המעשרות בשביעית. לשתנהוג בהן שביעית בשנייה. ונקט ב"ש וה"ה לפרסאות היכי דשכיחן. דכשהגיעו לעונת המעשרות בשביעית. פשיטא דשביעית שלהן מוצאי שביעית. דמאי שנא משאר כל האילנות. ואם ב"ש שוות לכולן. כל שכן הפרסאות שהן דומין יותר לשאר אילנות וזה פשוט. ומבואר שעל פי דינו של הר"מ ז"ל בחבורו אין מקום לחלק בין פרסאות לשאר. ולא נקט ב"ש אלא לדוגמא באילנות שאין עושין בשנה א'. וחדא נקט וה"ה לכל דדמי להו דלא פלוג בכולהו. וצריך לומר שחזר בו ממ"ש בפירושו שפסק דלא כר"י. שהרי לפי דבריו בחבור אין כאן פסק לא כר"י ולא כחכמים. אלא דעת שלישית ודוק. וצ"ע מנין לו. וי"ל קצת. עיין פיר' הרא"ש במשנה זו שהוא תמוה וצ"ל שט"ס יש בו ודוק:

**אם לקטו עניים עליו לקטו.**דעלי הלוף יש להן ביעור. ואע"ג דמתקיים בארץ זמן מרובה כדכתב הרע"ב הכא. ותנן לקמן פרק ז' [משנה ב'] דהמתקיים בארץ אין לו ביעור. צריך לומר כיון שאין סופן להקשות. הן מתקלקלין כששוהין הרבה במחובר. והוי ליה אינו מתקיים בארץ. ועיין לקמן ריש פ"ז ומ"ה שם. ומ"ש בסמוך:

**לוף של ערב שביעית.**ז"ל התי"ט פירש הרע"ב ולא הוסיף בשביעית שאם הוסיף אסור לעוקרו. משום הפסד פרי ע"כ. (וכצ"ל בלשון הרע"ב) ואין זה מכוון עם מ"ש הרב ז"ל עצמו בדבור שלפני זה במשנה ג' דלעיל. דכי אסרינן ספיחים. היינו בהנך דתחלת גדולן בשביעית כו'. והרי אלו דברים סותרים אלו את אלו:

ואיןלחלק בין הפסד פירות שביעית. ובין היתר אכילה. דודאי כל הספיחין המותרין מפני שהן של ששית. אחר שלא גזרו עליהן אפי' מדבריהם. פשיטא דלא נהגא בהו קדושת שביעית לענין שלא להפסידן. (ואעפ"י שמהתוס' פסחים (דנ"א) משמע דנהגא בהו שביעית. אינו מוכרח עיין פ"ז ופ"ח):

והר"ששפירש כן כאן הוא על פי שינויי אחריני דאתמרו לעיל בירו'. אבל על בעל תי"ט ז"ל יש מקום תפיסה. מאחר שתפס לעיקר כההוא שינויא דאמרן. ואיהו גופיה קשיא מאי שנא מבצלים דפ"ו מ"ג. דאתו גידולין דשביעית ואסרו לעיקר ודינן כספיחי שביעית כמ"ש הרע"ב. אלא על כרחך צרך לומר דההיא דירושלמי פליגא אגמרא דילן:

עודכתב ז"ל ולפמ"ש לקמן מ"ו בשם הר"מ דכל הספיחין אסורין באכילה. י"ל כשעוקרן ואינו רשאי לאוכלן הוי כאילו הפסידן בידים. וגם דבריו הללו אינן נראין. דמה טעם בזה לאסור הפסד במה שאינו ראוי לאכילה. ומה בכך אם מפסידו בידים. לענין שביעית אין קפידא כי אם שלא יפסיד מה שעומד לאכילה. ושמא אסור להפסיד מכל מקום משום דחזו לבהמה. ואעפ"כ אינו נראה לי ומסתבר דכשנאסרו ספיחין באכילה. אף לבהמה נאסרו. דלא שנא אכילת אדם או דבהמה. בתרווייהו שייך טעמא דאיסור ספיחין דוק ותשכח. ודווקא בספיחי שביעית ממש איכא מנייהו דשייך לפלוגי בהו הכי למאן דאית לי' וזכרהו ותו כי עקרן מאי הוי אכתי לבהמה חזו:

ונ"לפשוט דהרע"ב ס"ל דדין ספיחין נוהג בשל ששית הנכנס לשביעית. אם הוסיף בגידולו בשביעית וכמ"ש לקמן פ"ו מ"ג בבצלים שאם הוסיפו בשביעות אתו גידולין ומבטלין העיקר. והכל אסור כדין פירות שביעית וכספיחיה. ולא ס"ל להא דמפליג בירו' לעיל בין גדל העיקר בששית לגדל בשביעית. דלעולם דין שביעית נוהג במה שהוסיף גידולין בשביעית. משו"ה אם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעוקרו בשביעית משום הפסד פרי. דס"ל דספיחין לא נאסרו באכילה אלא לנהוג בהם קדושת שביעית ולעוקרו הוא דאסור משום דמפסיד בשינוי הא ללוקטו בידיו שרי:

אינמי אפילו תימא ס"ל כמ"ד כל הספיחין אסורין באכילה. היינו דווקא בדבר שכיוצא בו נשמר. אבל דבר שהוא הפקר כגון הפיגם והירבוזין השוטים דריש פ"ט מותרין. וכ"פ הרמב"ם גופיה. [פ' ח' הל' י"ב]. אע"פ שקדושת שביעית נוהגת בהן. הוא הדין הכא בלוף שוטה עסקינן. דדרכו לבוא מן ההפקר. שאע"פ שיש בו קדושת שביעית כדתנן רפ"ז. מ"מ שרי באכילה דלא גזרו עליו מפני שאין כיוצא בו נשמר:

ואתישפיר דאסור להפסידו. כיון שראוי לאכילה ושביעית נוהגת בו כאמור. ואסור לעוקרו כיון דמפסידו בכך. אלא ילקטנו ביד:

ולקוצרוכדרכו אפשר דשרי מעט לצורכו שלא לאוצרו כדתנן במתניתין דלקמן. ובהכי לא מפסיד מידי. ולשתרי אפי' בצמח והוסיף בשביעית מטעמא דאמרן. ולא תני ליה משום דלאו אורחיה בקצירה. דעיקר הלוף נמי מיחזי חזי וצריך לחופרו או לעוקרו. אשמעינן תקנתא לעיקרו דשרי נמי לעוקרו ע"י שינוי:

אבללקצור עליו לא צריך לאשמועינן. דאפילו שינוי לא בעי כיון דקרקע לא מיתקן בהכי. ואפי' טובא הוה שרי מה"ט. אי לאו דקצירה מרובה בלא"ה אסורה בשביעית. מ"מ בדבר מועט. בלוף השוטה נמי שריא כדכתבינן. וכדשרי בירבוזין השוטין ולא כמ"ש בתי"ט לקמן. ועמ"ש בסמוך:

משנה לחם ע"פרע"ב ד"ה לוף. נראה שחסר מלשונו אחר תיבות צמחים בשביעית. צ"ל אבל הוסיף. אסור לעקרו כו'. וכן נראה מהתי"ט.

**אבל מוכר הוא מגל יד.**וטעמא שאין אסור אלא הרבה. לשון התי"ט וכתב הרמב"ם כו' דכל הספיחין אסורין באכילה ובכללן תבואה וקטנית וכו'. וא"כ הך מגל יד דקצירה לאו לענין תבואה וקטנית דדרך לקוצרם דהנהו אסור לקוצרן כדלעיל מ"ד עכ"ל:

ולענ"דאין צ"ל כן דאף לפי מה שכתב הרמב"ם דספיחי תבואה וקטנית אסורין באכילה [פ' ד' הל' י'] במה דברים אמורים בשגדלו בשביעית. אבל אם הביאו שליש לפני שביעיא. כבר ביאר הרמב"ם ז"ל שם [הל' ט'] שיש להם כל דין פירות ששית. אע"פ שקוצרן ואוספם בשביעית:

א"כהא משכחת לה נמי דבעי כלי קצירה לתבואה וקטנית דהיתר. וכה"ג אפשר דאפי' טובא נמי שרי. אחר שיש להן כל דין פירות ששית שיכול לאוספן הרבה ולאוצרן. מסתברא דאף קצירה מרובה לא נאסרה בהם. שאין איסור קצירה בשביעית אלא בפירות שביעית:

ואםאעפ"כ אסור לקצור הרבה. גזרה דרבנן היא. אבל מ"מ קצירה מועטת לא ס"ד דליתסרא בהו:

ומ"שדהנהו אסור לקוצרן ר"ל תבואה וקטנית כיון דדרך לקוצרן כדלעיל מ"ד. הוא תמוה מאד שעירב ב' דברים שאין להם ענין זה לזה. דהיכן נזכר לעיל מ"ד מתבואה וקטנית שדרך לקוצרן. והלא בלוף איירי שהוא ממיני ירקות. ולא נאסר מפני שדרך לקוצרו. אלא ודאי אין דרכו בקצירה כדכתיבנא ומשום דאורחיה בעקירת השורש. משו"ה בעי שינוי בעקירה דווקא. וקצירה אפי' כדרכה איכא למימר דמשתריא ביה וכמ"ש לעיל. ותבואה וקטנית דאסורין בקצירה. לאו ה"ט משום דדרכן בכך ובעו שינוי. דהא אפי' ע"י שינוי לא אשתרו ספיחי שביעית. ע"כ אין עיקר לדבריו הללו ומיחוורתא כדאמרן:

**וכולן לא אמרו.**עיין בת"ט שהביא מ"ש הר"ש דרוצה לחשוב דמאי כודאי וכו'. עמ"ש בס"ד ריש דמאי: