משנה לחם להדלקת הנר ער"ש שכתב ובירושלמי מסיק ולא מדליקין בשמן שרפה לא בב"כ מפני בזיון קדשים כו'. ולא נתברר לנו מק"א כו'. שמא י"ל בזה. דאשביעית קאי (דבר הנלמד מענינו הוא) ר"ל בשביעית אין מדליקין שמן שריפה בב"כ כו'. כשאר ימות השנה. משום דנפק מנה חורבא. שיסברו שגם שמן שרפה של שביעית. ניתן להדלקת כל אדם. כי יחשבוהו הפקר. ויקחו ממנו גם זרים לצרכם ולכל תשמישם בביתם. שלא ברשות כהן. והיינו בזיון קדשים. ר"ל תרומה. שגם היא נקראת קודש. שישתמשו בו להדיוט לזרים.

שכרו מותר. כתב תי"ט וא"ת מ"ש מצובע בשכר דמ"ג פ"ז עכ"ל. ונ"ל פשוט דלק"מ דהכא טעמא מאי שכרו מותר. משום דשוכר פועל ללקוט לו מציאות הוא. ומגבי' מציאה הוא. ומגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ולא מכר לו כלום. רק שכר פעולתו בלבד הוא נוטל:

והעבודהשכך פירשתי מסברתי. ושוב מצאתי ראיתי שכ"כ התו' בע"ז (דס"ב) [ד"ה לקוט] ממש כלשון זה שאמר לי לבי בעזה"י. והוסיפו התו' שם לבאר שאפי' למ"ד לא קנה חבירו אתי נמי שפיר דהכא לא נתכוין לזכות לעצמו. מ"מ קנה ע"ש:

והשתאדאתינן להכי לא דמי כלל לצובע בשכר דלעיל. דהתם ע"כ בצובע משלו מיירי דאי משל בע"ה. ודאי שרי כדכתיבנא התם. דכה"ג ודאי להכא דמיא דשרי. ולא אסרינן התם אלא משום דעושה המלאכה בפירות שביעית שלו. דדמי ודאי לסחורה. כיון דבדידיה קטרח על מנת למוכרו לאחרים. וכדכתיבנא התם דאב"א התם בלוקט מתחלה עסקינן. ואב"א אפילו בלקט לעצמו והותיר. מ"מ בצבע אסור. ע"ש מילתא בטעמא דברים ברורים בעזה"י:

ובין כךאו כך הדבר ברור שאינן דומין לגמרי. כמ"ש דהכא בפועל העושה בשל בע"ה מיירי. שאינו נוטל דמי שיווי הפירות כלל. רק שכר פעולתו בלבד. ואין כאן דמי פ"ש. ושם עושה בשלו שדמי הצבע ושכר המלאכה הוא נוטל. שהרי עכ"פ יש כאן מדמי פ"ש עצמן. לבד שכר המלאכה שהשביח בפ"ש. שהן נתפסין בקדושת שביעית. וזה מבואר ונכון מאד לחלק בין הפרקים הללו:

ומ"שהרבתי"ט לתרץ בסברא רצונית הוא דוחק בלי ראיה. מלבד שלא יצדק מ"ש דצובע אגב דרווח טפי אסור. דהיכי דמי אי בצובע בשל אחרים. הא ודאי פשיטא דשרי אע"ג דרווח טובא. ואי בצובע משלו מאי איריא משום דרווח. אפי' כי לא רווח ליתסר. משום דעביד סחורה בפ"ש שלו ובמתכוין כנ"ל:

ונ"מלדינא בעיבידתא דלא רווח בה טובא דאליביה דהרבתי"ט ז"ל שרי אפי' בפ"ש שלו. ולדידי פשיטא לי דל"ש. ולעולם אסור להשתכר בפ"ש שלו במתכוין. ונראין דברינו דלא פלוג רבנן ואסרו כל מלאכת פ"ש שלו שעושה לסחורה. ולדבריו ז"ל נתנו דבריהם לשיעורין. ודוק היטב בכל מ"ש:

משנה לחם בלח"שד"ה שכרו ש"ה. חברו נ"ב (כה"ג אליבא דכ"ע. עיין מציעא דקיח"א).

**ולכולן הוא נותן מתנת חנם.**לשון הרע"ב לכל הני דתנינן וכו'. ואע"פ שיודע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר. עכ"ל:

ולאמצאתי זה לא בפירוש הר"ש ולא בהר"מ ז"ל ולא ידעתי מנין לו. ואם משום דקשיא ליה פשיטא צריכא למימר. ומאי איריא הני דתני ולכולן. אטו לשאר אינשי אסור. אלא ה"ק ולכל אלו הוא נותן אע"ג דיודע שלא יתבענו. ולא מבעיא בשאר כל אדם:

אי משוםהא לאו דיוקא הוא. דהא ודאי צריכא דסד"א מתנה כזביני. דאי לאו דמטי ליה הנאה מניה לא יהיב ליה כדאמרינן בפ' ב"ה [מגילה ד' כ"ו ע"ב]. והו"א בשביעית נמי אסירא משום לתא דמכר. וכדאסרינן גבי צביעה עיין פ"ז מ"ג. קמ"ל דלית לן בה. דכיון דלא ניתנה ליתבע ההיא הנאה. לא דמי לפריעת חוב (ולסחורה לא דמיא היכי דלא עביד בה מלאכה. דומיא דצביעה וכדפרישית לעיל ודוק):

אבלהיכא דאית ליה להני חוב גמור עליה דהיאך וניתן ליתבע אי לאו דפייסינהו בפ"ש. היכי מצי פטר נפשי' בפ"ש. הא תנן אין פורעין חוב מדמי שביעית לעיל משנה ד'. ואע"ג דלא פירש בהדיא לשם שכרן מאי הוי. ומאן פליג ליה בהכי הא סתמא תנן לעיל לא ישלם לו מדמי שביעית. ואי איתא מאי נ"מ לן מניה. הא מצי לשלומי לנחתום נמי בכה"ג. דיהיב ליה בסתמא שלא לשם חובו. והיכי קפסיק ותני שלא ישלם לו מדמי שביעית דמשמע כלל וכלל לא. אלא ודאי לא שנא. דבכל אופן דפטר נפשיה מחוב גמור לא שרי. ואי עבד יאכל כנגדן. וכדתנינן תמן בשקלים [פ' ב' משנה ב'] מדמי מ"ש ומדמי שביעית יאכל כנגדן:

ומסיפאדנקט ולכולן נמי ליכא למידק מידי. דה"ה נמי דהוי מצי למינקט שאר כל אדם. דהכל שוה לענין זה. ולא נקטינהו אלא איידי דרישא. דבעי למיתני דאין נותנין אפי' לאלו שיש מהן הנאת הגוף:

אי נמיבסיפא נמי בדווקא נקטינהו. משום דודאי הויא ליה הנאה מנייהו. כדאמרינן דסתמא דמילתא הכי הוא. דהנותן אי לאו משום הנאה דמטי ליה לא קיהיב. והני אע"ג דאתהני מנייהו. אם לא נעשה חוב עליו. קמ"ל דאפ"ה מותר לחזור ולגומלן מתנת חנם מפ"ש. וכ"ש שרשאי ליתן מ"ח לכל אדם. שאין דרכו ליהנות ממנו:

אבללעולם בחוב גמור לא קמיירי. דלא מצי מיפטר נפשיה בפ"ש. אפי' בדיהיב ליה סתם. ואפי' במקדים המתנה ע"מ שיהנה ממנו במרחץ ותספורת ואינך דמתני'. (ואולי לזה כיוון הרע"ב במ"ש אע"פ שיודע שלא יתבע ממנו שכר. ר"ל כשיכנס אח"כ למרחץ או להסתפר לא יבקש שכר ויעשה עמו בחנם):

נ"לשאם כמערים. (דהיינו בנותן לו ומיד נהנה אפי' בסתם) אסור כמו רבית מוקדמת אבל ודאי במקדים לו המתנה זמן רב. שעדיין לא הוצרך ליהנות ממנו. וגם אינו נותן לו בשביל כך כדי שיהנה ממנו. בזה נראין הדברים שמותר הוא. אע"פ שיודע שהמקבל יעשה אח"כ עמו בחנם. כיון דאיהו לא קמיכוין להכי לית לן בה:

משנה לחם ולא לבלןעיין הגוזל קמא (קב"א) ובלו"ה (ל"ט) וצ"ע אי פליג ר"י דהתם. אסתם מתניתין דהכא.

משנה לחם במקצההוא כלי ברזל שקוצצין בו תאנים. כפי פירש"י. והוא כמו מקצועה. מן במקצועות (ישעיה מ') וכן בלשון משנה משהוקפלו המקצועות ודרך לשון חכמים להבליע העי"ן ולהשמיטה כ"פ. ופיר"מ בזה תמוה. וכדומה שכך הוא פירוש חרבה לדעתו. גם הוא שם מקום. כמו חורבה. אך זר הוא בענין משנה זו.

**שלא יביאנו לידי פסול.**שאם נפסל בשביל שמן של תרומה ישרף הכל לשון הרע"ב. וכ"פ הר"מ ז"ל:

ותמוההוא דמפני הספק לא היו אוסרין. וגם כהנים אוכלי תרומה זריזין הן. ולא חיישינן להכי. ובשמעתא דאין מביאין קדשים לבית הפסול (זבחים דע"ו) משמע בהדיא דמשום לתא דתרומה נגעו בה. לפי שממעט באכילתה ונפסלת בזמן הביעור בודאי. וכ"פ הר"ש ז"ל:

משנה לחם ובהמה טמאהעספ"ק דבכורות.

משנה לחם יאכל כנגדםהביא הר"ש ירו'. אר"י זאת אומרת אסור ליקח אשה מדמי שביעית. פירוש אסור לכתחלה. אבל דיעבד ודאי מקודשת. כדשמעינן ממתניתין דאחיות. פ"ב דקידושין. ע"ש (דנב"א).

**עור שסכו ר"א אומר ידלק.**ק' לי טובא. אע"ג דודאי ר"א הכי ס"ל בכל דוכתא. דזה וזה גורם אסור. כדאמרינן בפ' כ"ש [פסחים דף כ"ז ע"א] שכן היה ר"א אומר בכל האיסורין שבתורה. מ"מ רמי דר"א אדר"א דהא שמעינן ליה בשילהי מס' ע"א [אולי צ"ל בשילהי פ' כל הצלמים ד' מ"ט ע"ב] דשרי בהולכת הנאה לים המלח אע"ג דזהו גורם. ואטו מי חמירא לי' שביעית מע"א:

ואפשרדהיינו דקאמר ר"ע לא אומר מה שר"א אומר בו. למימרא דהך תנא לאו דסמכא הוא. ואיפכא ס"ל לר"א ומיקל טפי. כדפי' הרע"ב אליבא דחד לישנא בירושלמי:

ואפ"המסתברא דאפי' לת"ק אליבא דר"א בדווקא נקט עור שסכו. דמינכרא הנאתו דשמן טובא דמרככו. ועושהו ראוי למלאכת כלים וסנדלים דהוי ליה גורם גדול וחשוב. בהא הוא דמחמיר. ודילמא משום דאזיל נמי לטעמיה דפ"ב דערלה. דאחר ראשון אני בא דהו"ל ראשון לחודיה הגורם. והכי נמי השמן שהשביח את העור וגרם גמר מלאכתו ושבחו ניכר. נידון כמוהו ליאסר כולו:

אבלבכלים גמורים שסכן. דלא מינכרא שבחא דשמן דלאו גורם הוא כל כך. שאפי' סך בו מנעלים וסנדלים. אחר שכבר עשויין הן ונגמרה מלאכתן. ולא היה העור צריך לרככו יותר. אע"פ שחזר אח"כ וסכן. לייפותן בעלמא הוא דעבד ואין שבח ניכר בכלים כל כך. בהו ודאי מודה ר"א דיאכל כנגדן ותו לא. (וכי הא סברא דאמינא לה מנפשי אשכחן דמפליג תלמודא לענין שבת דלעבדו אסור לצחצחו מותר כדאי' שילהי תולין):

והיינודאיכפל תנא לאשמועינן פלוגתייהו דר"א ורבנן בעור דווקא. ולא מסיק לפלוגתייהו גבי כלים דלעיל. ולא כמ"ש בתי"ט. דאם כן הו"ל משנה יתירה. ותו איכא למידק בה חכמים היינו ת"ק. ואליבא דידן ניחא וק"ל:

ותודאפשר לומר נמי איכא בינייהו. ת"ק בעור נמי כר"א ס"ל. אי נמי חכמים בעור הוא דפליגי. אבל בכלים איכא למימר כיון דמטיא ליה הנאה לאדם. כגון שסך מנעלו כדי שיהא יפה יותר לנועלו. מותר. ונא בעו שיאכל כנגדן. אלא בעור דאכתי לא חזי להנאת אדם כלל. ולא קבעי ליה אלא לצורך העור לבד להשביחו דוק ותשכח טעמא:

משנה לחם בלח"שעור שסכו. דשרי בהולכת הנאה לים המלח. אע"ג דזה וזה גורם שרי צ"ל.

**האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר.**ז"ל הרב תי"ט ומשמע דלאחר שגזרו על הכותים איירינן. וקשה דלתני עכו"ם עכ"ל:

ולאידענא מהיכא משמע. ובודאי בימי חכמי המשנה הקדמונים כר"א ור"ע לא נעשו עדיין כנכרים. אלא בימי תנאים אחרונים כגון ר"מ ור"ג האחרון גזרו עליהם ולא קיבלו מהם. עד שבאו ר"א ור"א גזור וקבלו מנייהו כבפ"ק דחולין [דף ו' ע"א] ולא מנייהו איירי במתני'. ולא ידעתי מי הצריכו לכך דהא ר"א הוא דס"ל הכי ויחידאה הוא ופליגי רבנן עליה. ובהכי אזדא ליה כל השקלא וטריא שכתב הרב ז"ל בכאן. דלא צריך כלל:

ואףלפמ"ש ז"ל לא אדע מה קשה לו ליתני עכו"ם. דפת עכו"ם לא אצטריכא ליה דמי"ח דבר הוא [שבת דף י"ז ע"ב] ולית בה פלוגתא. והא קמ"ל דכותים נמי עשאום אח"כ כעכו"ם. אע"פ שלא גזרו עליהן תלמידי שמאי והלל שגזרו י"ח דבר דקדמי טובא:

ותואיכא למימר דפת כותים אצטריכא ליה. דקמ"ל דכל פתן נאסר. משא"כ פש"ג דלא נאסר פת פלטר [ע"ז דף ל"ה ע"ב]. ואע"ג דאמרינן שעשאום כגוים לכל דבריהם. לא להקל אמרו אלא להחמיר. שנתנו להם כל דין גוים לחומרא ועוד החמירו עליהם יותר ואסרו כל פתן ועשוהו כבשר חזיר. ולא הגדילו כל כך האיסור בפת ש"ג דהני גריעי דהוה להו מומרים:

עודכתב הרב והר"ש מפרש דמחמיר בפת כותים משום דלא מעשרי. ולפירושו קשה אמאי תנן פת ליתני האוכל פירות כותים עכ"ל. והא נמי לק"מ דהא אמרינן התם במסכת דמאי [פרק ה' משנה ט]. דכותים עשורי מעשרי ודאי. אלא שחשודין למכור פירות טבל. דאין נזהרין להכשיל אחרים. וכמ"ש בתי"ט גופיה הכא. א"כ פת דידהו דווקא צריכא ליה. ולרבותא נקטה דאע"ג שהיא פת שלו. שעשאה למאכלו ולא למכור. דלא בפת פלטר מיירי אלא פתן סתמא. אע"ג דודאי מיזהר זהיר בה ועישר והפריש חלתה. אעפ"כ אסורה באכילה כבשר חזיר. וכ"ש פירות שסתמן עומדין לימכר. פשיטא דאסורין משל כותים כבשר חזיר. משום דודאי לא מעשרי למכור לאחרים. ומשו"ה אסרו אפילו פתו שעשה לעצמו. משום דלא פלוג בגזרתייהו. ואי לא הא לא קיימא הא. וזה דבר ברור וכפתור ופרח אליבא דפירושו דהר"ש: